כאשר התאסף הציבור לתפילת המנחה נשמע לפתע בכי קורע לב מירכתי בית הכנסת. המתפללים נדהמו לראות את ניסים הקשיש יושב על הארץ וממרר בבכי
התרגשות רבה שררה בעיר טריפולי שבלוב עם בואו של האורח הנכבד, רבי וידאל פרץ, מנכבדי רבני תלמסאן שבאלג'יריה.
אלה היו הימים שאחרי גירוש ספרד. רבים מהמגורשים קיוו למצוא מקלט באי מיורקה, באיים הבלאריים, ואולם כעבור זמן הונפה חרב הגירוש גם עליהם. בעיר תלמסאן שבאלג'יריה הייתה קהילה יהודית גדולה, מן העתיקות בצפון אפריקה, ובה קבעו את משכנם כמה מגדולי הרבנים שגורשו מספרד וממיורקה.
הרבנים גילו כי בשל הצרות השתבשו כמה וכמה הלכות בקרב יהודי צפון אפריקה, ובכלל זה הלכות הקשורות לאבל על חורבן בית המקדש. הם פתחו במערכה להחזרת ההקפדה על ההלכות, ולצורך זה יצאו למסעות ברחבי המדינה והמדינות השכנות.
זה היה הרקע לבואו של רבי וידאל לטריפולי בימים הסמוכים לחודש אב. הוא נשא דרשות נלהבות בבתי הכנסת, ועורר את השומעים על דיני האבלות של ימי בין המצרים ותשעה באב.
חורבות העיר הרומית, שעליהן נבנתה העיר טריפולי בלוב
"אילו היינו בוכים כראוי על חורבן בית קודשנו", זעק רבי וידאל, "לא היינו צריכים לבכות על רבבות ההרוגים על קידוש השם, ועל כל מי שלא עמדו בניסיונות הקשים של גזירות השמד".
דרשותיו עוררו את לב הציבור, ואולם יהודי קשיש וכבד ראייה, ניסים שמו, לא היה שותף להתרגשות. "מה רוצה מאיתנו החכם?", התרעם. "מעיינות הבכי שלנו כבר יבשו מרוב צרות. כיצד מצפה החכם שנוריד דמעות בכל לילה על חורבן בית המקדש?!".
חלפו כמה ימים, והגיע ערב שבת חזון. כאשר התאסף הציבור לתפילת המנחה נשמעו לפתע קולות שבר ובכי קורע לב מירכתי בית הכנסת. המתפללים נדהמו לראות את ניסים הקשיש יושב על הארץ וממרר בבכי.
בתחילה חשבו כי דברי התוכחה של רבי וידאל נכנסו לליבו והוא מקונן על החורבן, אך כשידידיו ניסו להרגיעו התברר שסיבת בכיו שונה לחלוטין.
"בימי נעוריי קיבלתי ירושה גדולה מאבי", יילל הישיש. "בכסף קניתי אבני חן יקרות, ותפרתי אותן בסתר בשולי בגדי. בכל פעם שהייתי זקוק לכסף, מכרתי אבן אחת. לפני שעה קלה, כשבאתי להחליף את בגדיי לכבוד שבת, גיליתי כי יד זדונית שדדה ממני את כל היהלומים! נותרתי עני ואביון!".
ניסים הפנה אצבע מאשימה כלפי אדם שהחל בעת האחרונה להתחבר עימו ואף ישן בביתו. המתפללים ניסו להרגיעו, והבטיחו שמייד אחרי השבת יובא העניין לפני בית הדין. אלא שלקראת תפילת ערבית פרץ שוב ניסים בבכי מר וקולני.
עם סיום התפילה במקום ללכת לביתו, ניגש ניסים אל רבי וידאל, שנותר בבית הכנסת. הוא ביקש מחילה ואמר שכעת הוא בוכה על הדברים שהשמיע לפני כמה ימים, שמעיינות הדמעות יבשו וכי אין לו יכולת לבכות על חורבן בית המקדש.
"כעת אני רואה שכאשר יש לי צער על אובדן ממון, נפתחו לפתע כל מעיינות הדמעות שלי. ועל כך אני בוכה – כיצד בכיתי על כספי ולא על צער השכינה וחורבן בית המקדש!".
רבי וידאל אמר שהוא מוחל על כבודו, אלא שבית המקדש תבע את עלבונו. ועכשיו, אחרי ששב בתשובה שלמה, ואף עורר את הציבור כולו על חורבן הבית, ודאי יעזור ה' והגניבה תימצא.
בבוקר יום ראשון התכנס בית הדין בראשות רבי וידאל. החשוד נקרא לדיון. עדים העידו כי זה איש רב מעללים, שכבר נמצאו בידו בעבר גניבות רבות. אלא שהאיש כפר באשמה, ואף הציע כי יישבע שידיו נקיות.
רבי וידאל והדיינים נבוכו. היו רגליים לדבר, והוכחות נסיבתיות שהוא הגנב, ואולם לא היו עדים למעשה הגניבה עצמו.
הם החליטו לשגר מכתב דחוף אל רבי שמעון בר-צמח דוראן (התשב"ץ), מגדולי הדור ודיין בבית הדין הגדול באלג'יר. בתשובתו כתב כי הסתמכות על עדים בלבד תאפשר לגנבים לחמוק מעונש, שכן דרכם לפעול באין רואים. לכן רשאי בית הדין לחרוג משורת הדין ולהעניש לפי צורך השעה, כדי להגן על העשוקים, ובפרט על אדם עיוור, שהיה טרף קל לנוכלים.
רבי שמעון אף העיד כי נהג כך בעצמו: "וכבר אסרתי אני בבית הסוהר יהודי מכאן... שגנב ממש, ועל-ידי נִכָּרִין דברי אמת אסרתיו, ואחר-כך נמצאת הגניבה בידו וקילסוני כל הקהל על זריזותי בזה".
מכתבו של רבי שמעון התקבל בשמחה אצל הדיינים. הם זימנו את החשוד ואיימו עליו בעונשים כבדים אם לא ישיב את הגניבה. האיש נבהל והודה.
בני הקהילה ראו בהשתאות כיצד השיב רבי וידאל את הגניבה, וביקשו כי יישאר עימם. רבי וידאל נענה ונשאר בעיר עוד פרק זמן, שבו מסר שיעורים רבים בהלכה ועורר את לב הקהל.
(על-פי ספר התשב"ץ ג,קסח; דרישה וחקירה) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:09
זריחה: 6:14
