חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:08 זריחה: 6:45 ד' בחשון התשפ"ז, 15/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע - כל המדורים ברצף גיליון 2063
ערב ש"ק פרשת דברים / חזון, ג' במנחם-אב ה'תשפ"ו (17/07/2026)

מדורים נוספים
שיחת השבוע - כל המדורים ברצף גיליון 2063
יום התבוננות, אמונה ותקווה
יש חדש
תוכחה ששומרת על הכבוד
תשעה באב
ההקשבה מרגיעה
חורבן וגאולה ברגע אחד
אהבה לישראל בתוך החורבן
מעיין הדמעות לא יבש
רציתי לשאול
ט' באב ביום חמישי
מחורבן לבנייה בקיבוץ כיסופים

מס' 2063, ערב שבת-קודש דברים, ג' במנחם-אב ה'תשפ"ו (17.07.2026)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

יום התבוננות, אמונה ותקווה

תשעה באב הוא יום של אמונה וציפייה. מאמינים אנו שמתוך החורבן יתחולל הבניין המחודש של הבית השלישי, הגדול פי כמה וכמה

השבת הזאת חלה בשיאם של ימי האבל על חורבן בית המקדש. בעוד ימים אחדים נציין את היום המר, שבו חרבו שני בתי המקדש ובו החלה הגלות האיומה והנוראה. אלה ימים שבהם אנחנו מתכנסים בתוך עצמנו, ומהרהרים בצרות ובייסורים שפקדו את העם היהודי לדורותיו.

תשעה באב מנקז אליו את כל הצער והכאב שעבר העם היהודי באלפי שנות קיומו. זה יום צום, שבו אין אוכלים ושותים, אין מתרחצים, ואפילו אין מברכים איש את רעהו בשלום.

אירועי תשעה באב

בתשעה באב נגזרה הגזֵרה על בני דור המדבר שלא ייכנסו לארץ ישראל. זה היה לאחר שהעם התפתה לדברי המרגלים, שהוציאו את דיבת הארץ רעה, ובני ישראל ישבו לבכות: "לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה". מאז נקבע הלילה הזה לליל בכי ואבל.

ואכן, ביום הזה חרב בית המקדש הראשון, בשנת גשל"ח (לפני אלפיים וארבע-מאות וארבעים ושמונה שנים). בתשעה באב נחרב בית המקדש השני, בשנת גתתכ"ח (לפני אלף ותשע-מאות וחמישים ושמונה שנים). בעקבות החורבן הזה יצא העם היהודי לגלות הארוכה שעדיין לא בא קיצה.

חמישים ושתיים שנה אחרי החורבן אירע עוד אירוע מכאיב: נפילת ביתר. גם עיר זו נפלה בתשעה באב, מתוך טבח נורא בבניה. בעקבות נפילתה התפזרה גם שארית הפלֵטה שנותרה בארץ ישראל.

ביום הזה ביצע הקיסר הרומאי טורנסרופוס הרשע פעולה שנועדה לבטא סופית את חורבנה של ירושלים – הוא חרש אותה במחרשה והשמיד כל זכר לתפארתה. בכך התקיימה הנבואה הקשה: "צִיוֹן שָׂדֶה תֵּחָרֵש".

במשך הדורות קרו עוד אירועים מצערים בתשעה באב, והקשה מכולם – גירוש ספרד. זה קרה לפני חמש-מאות ושלושים וארבע שנים, כאשר פרדיננד מלך ספרד גזר שעד 2 באוגוסט (1492) לא תישאר רגל יהודית על אדמת ספרד. אותו יום – תשעה באב היה.

לפני עשרים ואחת שנים חווינו עוד אירוע קשה וכואב. תשעה באב היה היום האחרון שבו נדרשו תושבי חבל עזה לעזוב את בתיהם. התושבים רצו להאמין שלא ייתכן כי יהודים יעוללו פשע כזה לאחיהם. אך כעבור כמה ימים גורשו בכוח, ועשרות יישובים פורחים הוחרבו, לצהלת מרצחי החמאס.

יהפוך ליום ששון ושמחה

על כל האירועים הכואבים הללו אנחנו אבלים בתשעה באב, אך אנו גם זוכרים את דברי חז"ל שבתשעה באב, ביום החורבן, נולד משיח. משמעות הדבר, שמתוך החורבן צומחת הגאולה. מאמינים אנו אמונה שלמה, כי סופו של המסע הארוך הזה הוא בגאולה השלמה.

לכן תשעה באב הוא גם יום של אמונה וציפייה. אין אומרים בו תחנון, משום שאנו יודעים כי עתיד היום הזה להיות יום חג ומועד. מתוך החורבן יתחולל הבניין המחודש של הבית השלישי, המפואר פי כמה וכמה.

בימינו אלה, כאשר התממשו כל הסימנים שנתנו הנביאים וחז"ל על ימי 'עקבתא דמשיחא', ברור שאנו קרובים מאוד לגאולה האמיתית והשלמה, שבה ייהפך תשעה באב ליום ששון ושמחה.


מקוננים ומאמינים. אמירת קינות ברחבת הכותל (צילום: מנדי הכטמן)

  יש חדש

סיום ותכנית מיוחדת

בהמשך לסיומי המסכת המשודרים בתשעת הימים ברשתות הרדיו קול חי, קול ברמה, מורשת וקול פליי, תשודר בצום תשעה באב, ברדיו קול חי, בשעה 13:00, תכנית מיוחדת שתימשך שעה ותעסוק בגישה החסידית לצום, לחורבן ולציפייה לגאולה. במהלך המשדר ייערך סיום על מסכת מועד קטן, המסתיימת בענייני אבלות, שאותם מותר ללמוד בתשעה באב.

חגיגת ספר התורה העשירי

עם סיום הרישום לספר התורה התשיעי של ילדי ישראל, נערכות ההכנות להשלמת כתיבת הספר וחגיגת הכנסתו להיכלו. המעמד הגדול יהיה ביום שני, כ' במנחם אב (3.8), בשעה 17:00, ברחבת הכותל המערבי. את כתיבת ספרי התורה בעבור ילדי ישראל יזם הרבי מליובאוויטש בשנת תשמ"א (1981), ומאז נרשמו מיליוני ילדי ישראל מכל העולם.

זוכרים וחוזרים

מוזיאון גוש קטיף פותח את שעריו בחופשת  הקיץ, לציון 21 שנים לגירוש, בסימן 'זוכרים וחוזרים'.  במוזיאון מוצגת ההיסטוריה היהודית של חבל עזה מימי החשמונאים ועד ימינו. רחוב שערי צדק 5 ירושלים. פתוח מדי יום, בשעות 18:00-10:00, ובימי ו עד 14:00.  טל' 026255456.

  שלחן שבת

תוכחה ששומרת על הכבוד

פרשת דברים נפתחת בדברי התוכחה שנשא משה רבנו באוזני בני ישראל. התורה מציינת את המועד המדויק שבו נאמרה התוכחה: "וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ". רש"י לומד מכך: "מלמד שלא הוכיחם אלא סמוך למיתה. ממי למד? מיעקב וכו'".

אבל האמת היא שאין זו הפעם הראשונה שמשה הוכיח את העם. בכמה וכמה מקומות, לאורך המסעות במדבר, מצאנו שמשה השמיע באוזני העם דברי מוסר. אם כן, איך רש"י יכול לומר ש"לא הוכיחם אלא סמוך למיתה"?

להצפין או לגלות?

עוד שאלה מתעוררת למקרא המשך דברי רש"י, על המילים "אלה הדברים": "לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהם, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז, מפני כבודם של ישראל". ואולם רש"י עצמו מפרט כיצד שמות המקומות רומזים לחטאי העם במדבר.

נשאלת השאלה: אם אלה דברי תוכחה, שתכליתם לעורר את העם, מה הטעם לומר אותם ברמז בלבד? הלוא השומע עלול להעמיד פנים שלא הבין את הרמזים. כידוע, דברי תוכחה יש לומר בלשון ברורה, נוקבת ומפורשת! ומצד שני, אם התורה הצפינה את התוכחות, כדי שלא לפגוע בכבודם של בני ישראל, מדוע רש"י בא ומגלה ומפרט את תוכן החטאים?

תוכחה יחידה

התשובה על השאלה הראשונה פשוטה למדי: לאורך המסעות במדבר, כשמשה רבנו הוכיח את בני ישראל, היה זה בראש ובראשונה למטרה מעשית ומיידית – למנוע מהם לחטוא בפועל. כאשר יש צורך להזהיר מלעבור על רצון ה', אי-אפשר לדחות את הדבר עד 'סמוך למיתה', אלא יש לומר את הדברים בשעת מעשה.

ואולם פרשתנו מספרת על סוג אחר של תוכחה. כאן לא היה צורך להזהיר את העם בטווח המיידי ממעשים שאינם ראויים, אלא זו למעשה הפעם הראשונה שבה משה רבנו נושא דברי תוכחה החלים על אירועי העבר. הוא מזכיר אירועים רחוקים, שהתרחשו לאורך ארבעים השנים במדבר. יתרה מזו, התוכחה אינה מושמעת כלל באוזני החוטאים עצמם, שכן דור המדבר כבר מת, אלא לבניהם, הדור החדש, העומד להיכנס לארץ. על כך אומר רש"י "לא הוכיחן אלא סמוך למיתה" – משה דחה את דברי התוכחה האלה לסוף ימיו, כשם שנהג יעקב אבינו.

מרחק הדורות

ובאשר לשאלה השנייה – משה הסתפק באזכור מרומז של החטאים מפני שזה היה בתקופה קרובה יחסית למועד ההתרחשויות, כאשר הרושם שלהם עדיין היה חי ומורגש בקרב העם, ולכן הזכרתם בפירוש הייתה יכולה להיות בה פגיעה בכבודם של ישראל.

ואולם בחלוף אלפי שנים, בדורו של רש"י, מרחק הזמן מאפשר לציין בפירוש לאילו חטאים רומזים דבריו של משה, ואף נדרש לעשות כן, כדי לבאר את פסוקי התורה ולהפיק את הלקח העולה מהם.

(תורת מנחם תשמ"ז, כרך ד, עמ' 176)

  מן המעיין

תשעה באב

העיסוק הנכון

רבי רפאל מִבֶּרְשִׁיד, תלמידו של רבי פינחס מקוריץ, היה רגיל לעסוק בהבאת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו. פעם אחת הלך בתשעה באב לבית אחד, להשכין שלום בין אנשים שהתקוטטו שם. שאלוהו: וכי לא היה אפשר לדחות זאת לאחרי תשעה באב? השיב רבי רפאל: בית המקדש חרב בעוון שנאת חינם, ולפיכך ביום החורבן עלינו לעסוק בהשכנת שלום.

בלי הזמנה

"אקמצא ובר-קמצא חרוב ירושלים" (גיטין נה,ב). והלוא קמצא לא בא כלל ולא היה בסעודה, ולמה מזכירים את שמו לגנאי? אלא שאוהב נאמן צריך לבוא מעצמו לשמחת חברו, אפילו לא הוזמן, וקמצא לא עשה כן. לכן גם לו חלק בחורבן.

(רבי יצחק מוורקי)

איזה חורבן

"וראוי לכל ירא שמיים להיות מצֵר ודואג על חורבן בית המקדש" (שולחן ערוך). שאלו את הרבי מקוצק: ומי שאינו ירא שמיים אינו צריך להצטער על חורבן בית המקדש? השיב: אדם כזה צריך להצטער קודם כול על חורבן עצמו.

איבה רעה

"איכה ישבה בדד העיר רבתי עם" (איכה א,א). נרמזו בזה דברי חז"ל (יומא ט): "מקדש שני, שהיו עוסקים בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם". זה נרמז בראשי התיבות של הפסוק "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה" – איבה רעה. שנאת חינם זו איבה רעה, כי על כל חטא כלפי הזולת יש דרך לפייסו, אבל על שנאת חינם אי-אפשר לפייס.

(סמ"ק)

יופי מיותר

"ויצא מבת ציון כל הדרה" (איכה א,ו). ריבונו של עולם, אם נגזרה הגזירה שייצא מבת ציון כל הדרה, כל היופי, ההוד וההדר של ישראל – קח מהם את היופי של העניות – "יאה עניותא לישראל" (חגיגה ט).

(המגיד מדובנה)

בריאה חדשה

"קרא עליי מועד" (איכה א,טו). חוק הוא בבריאה שאי-אפשר לבריאה חדשה בלי שיתקלקל מה שהיה קודם. כגון תבואה מן הגרעין הנרקב, וכן יצירת האפרוח מכיליון הביצה. בחורבן טמון בהעלם אורו של משיח, ולא היה יכול להתגלות אלא אם כן יחרב הבית קודם לכן. זהו "קרא עליי מועד", כי באמת הוא מועד.

(רבי פינחס מקוריץ)

מועדים לשמחה

תשעה באב חל תמיד ביום שחל בו פסח. בליל תשעה באב היה רבי יצחק מברדיצ'ב רגיל לומר בנעימת ההגדה: "כן ה' אלוקינו... יגיענו למועדים ולרגלים אחרים" – ריבונו של עולם, קח מאיתנו את ה'מועד' הזה ותן לנו מועדים ורגלים אחרים, מועדים לשמחה.

התפארת נפלה לארץ

"השליך משמיים ארץ תפארת ישראל" (איכה ב,א). לפנים, תפארתם של ישראל הייתה בשמיים, ברוחניות, בתורה ובעבודה. כשהיו משבחים אדם היו אומרים: פלוני גאון בתורה, צדיק בהתנהגותו, מעוטר במעשים טובים, נדיב לב. ואילו כיום כל התפארת היא בארציות ובגשמיות – פלוני עשיר מופלג, פלוני זריז במשחק כדור. אכן, "השליך משמיים ארץ תפארת ישראל".

(עיטורי תורה)

  אמרת השבוע

ההקשבה מרגיעה

רבי מרדכי-יהודה-לייב וינקלר, רב העיר מַאד שבהונגריה, בעל שו"ת 'לבושי מרדכי', נודע בשל ענוותנותו, צניעותו וטוב ליבו.

הוא נהג לומר שכל מנהיג רוחני צריך שתהיה לו היכולת להקשיב בתשומת לב לכל בעיותיו של יהודי הפונה אליו ומבקש את עזרתו. עליו להקשיב אפילו לבעיות שאין בכוחו לפותרן או לייעץ לאותו יהודי כיצד לנהוג.

הרב הסביר שעצם העובדה שהשיחה עם הרב מאפשרת לאדם לשפוך את מרירות ליבו היא הקלה בשבילו.

רמז לכך, אמר, יש למצוא בדברי משה רבנו: "וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם, תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו". אין הוא אומר שיפתור את 'הדבר אשר יקשה מכם', אלא רק 'ושמעתיו'. די שהיהודי יכול לספר את מה שקשה לו, אפילו אם לא יקבל תשובה. זה עצמו מרגיע את הדעת.

  גאולהפדיה

חורבן וגאולה ברגע אחד

גְּעִיָּה. מסופר במדרש (איכה רבה, א,נא) שבתשעה באב, יום החורבן, היה יהודי שחרש את שדהו בעזרת פרתו, והפרה געתה. עבר שם ערבי אחד, שהיה מבין שיחת בהמות, ואמר לו: התר פרתך והתר מחרשתך, מכיוון שעכשיו חרב בית המקדש של היהודים. בעודו מדבר עימו געתה פרתו פעם שנייה. אמר לו הערבי: אסור פרתך ואסור מחרשתך, מכיוון שעכשיו נולד מושיעם של ישראל.

מדרש זה הובא להלכה למעשה, שכן הוא מהטעמים שאומרים 'נחם' בתפילת מנחה של תשעה באב (אף שהוא יום אבל), ומקדשים את הלבנה במוצאי הצום, אף שמנהגי אבלות עדיין נוהגים עד יום המחרת.

הרבי מליובאוויטש לומד מזה ש"אצל בני ישראל לא שייך עניין של חורבן בפני עצמו, כי התורה היא תורת חסד, ואם כן, כאשר ישנו ענין של חורבן, הרי יחד עם זה באה מייד גאולה, וזוהי הכוונה הפנימית של החורבן והגלות - כדי שעל-ידם יוכלו לבוא לעניין הגאולה" (תורת מנחם כרך לא, עמ' 161).

ועוד דבר אפשר ללמוד מזה: "שמשך זמן החורבן היה יכול להיות – אילו זכינו – ברגע כמימרא, כשיעור הזמן שבין געיית הפרה בפעם הראשונה לגעיית הפרה בפעם השניייה. וגם עכשיו תלוי הדבר בידינו, שבכל רגע ורגע יכולים אנו לפעול ירידת והתגלות בית המקדש השלישי... כי כאשר ההנהגה של בני ישראל היא באופן של 'בקולו תשמעו', אזי בא משיח היום" (תורת מנחם, כרך ג, עמ' 274).

  אהבת ישראל

אהבה לישראל בתוך החורבן

המדרש מספר (פתיחתא דאיכה רבה ט) שכשנכנסו האויבים לקודש הקודשים ראו את הכרובים ופניהם איש אל אחיו. מצב כזה של עמידת הכרובים רומז לזמן "שישראל עושין רצונו של מקום" (כדברי הגמרא יומא נד,ב. בבא בתרא צט,א). והלוא שעת החורבן הייתה לכאורה ההפך משעת רצון, ולמה עמדו אז הכרובים ופניהם איש אל אחיו?!

אלא שהגלות והחורבן אינם רק כעס על עם ישראל ועונש על חטאיו. בתוך הגלות והחורבן מסתתרת אהבה גדולה ומופלאה של הקב"ה לעמו. ייעודי הגאולה הנפלאים אינם יכולים לבוא אלא על-ידי הגלות, וכל מטרתה של הגלות – הגאולה.

מבחינה חיצונית היה בעת החורבן הסתר פנים איום; אך הואיל והקב"ה הוא תכלית הטוב והחסד, עלינו לומר שבתוך הסתר פנים זה מוסתר טוב נפלא ונאצל – זו הגאולה, שהיא גילוי אור חדש לגמרי.

עמידת הכרובים בשעת החורבן ממחישה את פנימיות הדברים: אין זה רק עונש וחרון אף, אלא יש כאן ביטוי לאהבתו העצומה של הקב"ה לעמו, שבתוך החורבן הוא בונה את אור הגאולה האמיתית והשלמה.

  מעשה שהיה

מעיין הדמעות לא יבש

כאשר התאסף הציבור לתפילת המנחה נשמע לפתע בכי קורע לב מירכתי בית הכנסת. המתפללים נדהמו לראות את ניסים הקשיש יושב על הארץ וממרר בבכי

התרגשות רבה שררה בעיר טריפולי שבלוב עם בואו של האורח הנכבד, רבי וידאל פרץ, מנכבדי רבני תלמסאן שבאלג'יריה.

אלה היו הימים שאחרי גירוש ספרד. רבים מהמגורשים קיוו למצוא מקלט באי מיורקה, באיים הבלאריים, ואולם כעבור זמן הונפה חרב הגירוש גם עליהם. בעיר תלמסאן שבאלג'יריה הייתה קהילה יהודית גדולה, מן העתיקות בצפון אפריקה, ובה קבעו את משכנם כמה מגדולי הרבנים שגורשו מספרד וממיורקה.

הרבנים גילו כי בשל הצרות השתבשו כמה וכמה הלכות בקרב יהודי צפון אפריקה, ובכלל זה הלכות הקשורות לאבל על חורבן בית המקדש. הם פתחו במערכה להחזרת ההקפדה על ההלכות, ולצורך זה יצאו למסעות ברחבי המדינה והמדינות השכנות.

זה היה הרקע לבואו של רבי וידאל לטריפולי בימים הסמוכים לחודש אב. הוא נשא דרשות נלהבות בבתי הכנסת, ועורר את השומעים על דיני האבלות של ימי בין המצרים ותשעה באב.


חורבות העיר הרומית, שעליהן נבנתה העיר טריפולי בלוב

"אילו היינו בוכים כראוי על חורבן בית קודשנו", זעק רבי וידאל, "לא היינו צריכים לבכות על רבבות ההרוגים על קידוש השם, ועל כל מי שלא עמדו בניסיונות הקשים של גזירות השמד".

דרשותיו עוררו את לב הציבור, ואולם יהודי קשיש וכבד ראייה, ניסים שמו, לא היה שותף להתרגשות. "מה רוצה מאיתנו החכם?", התרעם. "מעיינות הבכי שלנו כבר יבשו מרוב צרות. כיצד מצפה החכם שנוריד דמעות בכל לילה על חורבן בית המקדש?!".

חלפו כמה ימים, והגיע ערב שבת חזון. כאשר התאסף הציבור לתפילת המנחה נשמעו לפתע קולות שבר ובכי קורע לב מירכתי בית הכנסת. המתפללים נדהמו לראות את ניסים הקשיש יושב על הארץ וממרר בבכי.

בתחילה חשבו כי דברי התוכחה של רבי וידאל נכנסו לליבו והוא מקונן על החורבן, אך כשידידיו ניסו להרגיעו התברר שסיבת בכיו שונה לחלוטין.

"בימי נעוריי קיבלתי ירושה גדולה מאבי", יילל הישיש. "בכסף קניתי אבני חן יקרות, ותפרתי אותן בסתר בשולי בגדי. בכל פעם שהייתי זקוק לכסף, מכרתי אבן אחת. לפני שעה קלה, כשבאתי להחליף את בגדיי לכבוד שבת, גיליתי כי יד זדונית שדדה ממני את כל היהלומים! נותרתי עני ואביון!".

ניסים הפנה אצבע מאשימה כלפי אדם שהחל בעת האחרונה להתחבר עימו ואף ישן בביתו. המתפללים ניסו להרגיעו, והבטיחו שמייד אחרי השבת יובא העניין לפני בית הדין. אלא שלקראת תפילת ערבית פרץ שוב ניסים בבכי מר וקולני.

עם סיום התפילה במקום ללכת לביתו, ניגש ניסים אל רבי וידאל, שנותר בבית הכנסת. הוא ביקש מחילה ואמר שכעת הוא בוכה על הדברים שהשמיע לפני כמה ימים, שמעיינות הדמעות יבשו וכי אין לו יכולת לבכות על חורבן בית המקדש.

"כעת אני רואה שכאשר יש לי צער על אובדן ממון, נפתחו לפתע כל מעיינות הדמעות שלי. ועל כך אני בוכה – כיצד בכיתי על כספי ולא על צער השכינה וחורבן בית המקדש!".

רבי וידאל אמר שהוא מוחל על כבודו, אלא שבית המקדש תבע את עלבונו. ועכשיו, אחרי ששב בתשובה שלמה, ואף עורר את הציבור כולו על חורבן הבית, ודאי יעזור ה' והגניבה תימצא.

בבוקר יום ראשון התכנס בית הדין בראשות רבי וידאל. החשוד נקרא לדיון. עדים העידו כי זה איש רב מעללים, שכבר נמצאו בידו בעבר גניבות רבות. אלא שהאיש כפר באשמה, ואף הציע כי יישבע שידיו נקיות.

רבי וידאל והדיינים נבוכו. היו רגליים לדבר, והוכחות נסיבתיות שהוא הגנב, ואולם לא היו עדים למעשה הגניבה עצמו.

הם החליטו לשגר מכתב דחוף אל רבי שמעון בר-צמח דוראן (התשב"ץ), מגדולי הדור ודיין בבית הדין הגדול באלג'יר. בתשובתו כתב כי הסתמכות על עדים בלבד תאפשר לגנבים לחמוק מעונש, שכן דרכם לפעול באין רואים. לכן רשאי בית הדין לחרוג משורת הדין ולהעניש לפי צורך השעה, כדי להגן על העשוקים, ובפרט על אדם עיוור, שהיה טרף קל לנוכלים.

רבי שמעון אף העיד כי נהג כך בעצמו: "וכבר אסרתי אני בבית הסוהר יהודי מכאן... שגנב ממש, ועל-ידי נִכָּרִין דברי אמת אסרתיו, ואחר-כך נמצאת הגניבה בידו וקילסוני כל הקהל על זריזותי בזה".

מכתבו של רבי שמעון התקבל בשמחה אצל הדיינים. הם זימנו את החשוד ואיימו עליו בעונשים כבדים אם לא ישיב את הגניבה. האיש נבהל והודה.

בני הקהילה ראו בהשתאות כיצד השיב רבי וידאל את הגניבה, וביקשו כי יישאר עימם. רבי וידאל נענה ונשאר בעיר עוד פרק זמן, שבו מסר שיעורים רבים בהלכה ועורר את לב הקהל.

(על-פי ספר התשב"ץ ג,קסח; דרישה וחקירה)

  רציתי לשאול

עם הרב פרופ' דור פישמן

מנהל בית חב"ד בקדומים

בחסידות נאמר שבשבת חזון מראים לכל יהודי את בית המקדש מרחוק. והלוא איננו רואים זאת?

הנביא דניאל מתאר חזון נבואי שראה (דניאל י,ה): "וָאֶשָּׂא אֶת עֵינַי וָאֵרֶא, וְהִנֵּה אִישׁ אֶחָד לָבוּשׁ בַּדִּים". הוא מציין כי במקום נכחו בני-אדם נוספים, ואולם הם לא ראו את המחזה: "וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ עִמִּי לֹא רָאוּ אֶת הַמַּרְאָה, אֲבָל  חֲרָדָה גְדֹלָה נָפְלָה עֲלֵיהֶם, וַיִּבְרְחוּ בְּהֵחָבֵא".

חז"ל (מגילה ג,א) שואלים: אם האנשים האחרים לא ראו את המראה, מדוע נחרדו ונבהלו? ומשיבים: "אף-על-גב דאינהו לא חזו, מזלייהו חזו". כלומר, אף-על-פי שהם עצמם לא ראו, המזל שלהם ראה.

תורת החסידות מסבירה שה'מזל' הוא שורש הנשמה, שלא התלבש בגוף, ושרוי בעולם רוחני עליון. הוא מכוּנה 'מזל', משום שממנו כביכול 'נוזלות' השפעות אל הנשמה המלובשת בגוף.

משמעות הדבר היא, שהנשמה שלמעלה 'רואה' ו'שומעת' דברים שאיננו מודעים להם, אבל הם משפיעים עלינו בדרך נסתרת. אדם יכול לחוש פתאום חרדה שאין לה סיבה גלויה, והיא נובעת מדברים שמתגלים לשורש הנשמה. כמו-כן אדם יכול להתעורר פתאום לתשובה, וההתעוררות נובעת מהתגלות אלוקית שנקלטת על-ידי שורש הנשמה.

סנֵגורן של ישראל, רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב, אומר ששמה של שבת זו, 'חזון', הוא גם מלשון מחזה נבואי, שכל יהודי זוכה לו. זה המחזה שבו מראים לכל יהודי את בית המקדש השלישי!

אמנם עינינו הגשמיות אינן רואות זאת, אבל שורש הנשמה שלמעלה רואה את הגילוי. אנו נקראים לפתוח את תודעתנו לקבלת החזון הזה גם בתוך ההכרה שלנו. ראייה זו מחדירה חיוּת עצומה לעבודת ה', ובעזרתה נוכל לפעול להורדת המקדש שכבר 'בנוי ומשוכלל' וממתין לרדת אלינו בפועל.

  פינת ההלכה ומנהג

הרב יוסף שמחה גינזבורג

ט' באב ביום חמישי

שאלה: מה הם השינויים השנה במוצאי תשעה באב, כאשר למחרת הוא ערב שבת?

תשובה: בדיני הצום עצמו אין הבדלים. התענית מתחילה בשקיעת השמש של ח' באב, בדומה ליום הכיפורים.

מנהג קהילות האשכנזים לאכול סעודה עיקרית בשעה מוקדמת יותר, ואחרי תפילת מנחה אוכלים את הסעודה המפסקת. בסעודה המפסקת אסרו חז"ל לאכול שני תבשילים. ירקות ופירות חיים מותר לאכול בלי הגבלה, ואפילו כמה מינים. וכמו-כן אפשר לאכול בסעודה כמה סוגים של מוצרי חלב שאינם מבושלים.

בסעודה זו נהוג לשבת על הקרקע (ולהניח הפסק כלשהו, כמו בד או נייר וכדומה) או על כיסא נמוך. אין צורך לחלוץ נעליים קודם הסעודה, מכיוון שהאבלות אינה נוהגת מבעוד יום. לכן אחרי הסעודה מותר לשבת על כיסא רגיל, כל עוד לא נכנס הצום.

בסעודה זו לא יֵשבו שלושה אנשים יחד לאכול, ואם אכלו – לא יזַמנו.

יש מחמירים לטבל בסוף הסעודה חתיכת לחם במעט אפר ולאוכלו, ויש אוכלים ביצה קרה וקשה באפר, על שם הפסוק (איכה ג,טז): "וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ שִׁנָּי, הִכְפִּישַׁנִי בָּאֵפֶר" (ואם כבר אכלו בסעודה  תבשיל, יש מתירים לאכול את הביצה אחרי ברכת המזון).

בצאת הצום, אחרי ערבית, נוהגים לקדש את הלבנה בציבור. למנהג אשכנז ובעלז ממתינים למוצאי שבת נחמו. לפני כן יש (לטעום משהו, אם אפשר, וכמו-כן) לנעול נעליים רגילות. יש מברכים אז גם 'שעשה לי כל צורכי', אבל לפי הבן-איש-חי ומנהג חב"ד אין לברך את הברכה.

השנה מותר להסתפר, לכבס בגדים ולהתרחץ לכבוד שבת (בלבד) גם בלילה. יש מתירים לטעום בשר בבישול לכבוד שבת גם לפני חצות היום, אך יש להימנע מללבוש בגד מכובס עד חצות אם אין צורך בכך.

מקורות: תענית ל,א. טושו"ע או"ח סי' תקנב-תקנג. שו"ע או"ח סי' תכו ס"ב, תקנח, ונו"כ. משנ"ב ופסקי תשובות. נטעי גבריאל בין המצרים פנ"ב-נ"ג, פו-פט, וש"נ.

  חיים יהודיים

מחורבן לבנייה בקיבוץ כיסופים

כשתושב קיבוץ כיסופים פנה אל רב המועצה האזורית, לבקש סיוע לבניית בית כנסת, לא ידע איזו סגירת מעגל מחכה לו

תעודת זהות. הרב אריאל איגרא, בן 48, רב היישוב שלומית ורב המועצה האזורית אשכול. בעבר התגורר ביישוב ניסנית שבגוש קטיף. עם הקמת היישוב שלומית, שבו קבעו את ביתם לא מעט ממפוני הגוש, נקרא לשמש רבו. מאז פרוץ המלחמה הוא מוביל את מלאכת הסיוע הרוחני ביישובי המועצה.


הרב איגרא בחנוכת בית הכנסת בכיסופים

התעוררות. מאז טבח שמחת תורה אני מבחין בתופעה מופלאה: הלבבות נפתחים לרווחה. הציבור שחוזר לבתיו מחפש יותר ויותר סממנים יהודיים. אנשים מבקשים סיוע בבניית בתי כנסת או בשיפוצם. הם אומרים לי משפט אחד שמזקק הכול: "נלחמו בנו רק מפני שאנחנו יהודים – ואנחנו חוזרים לכאן הרבה יותר יהודים".

חזרה. התהליך הזה מקיף את כולם. נערי בר-מצווה מבקשים תפילין, תושבים קונים מזוזות, ואפילו עגלות הקפה המקומיות ביקשו פתאום תעודת כשרות. הכול משתנה. רואים במוחש ש'לא יידח ממנו נידח' – כל יהודי מחפש את דרכו בחזרה למקורות.

שיקום. היישוב שלנו, שלומית, שגם בו נהרגו ארבעה תושבים בקרבות שמחת תורה, פונה למלון למשך כמה חודשים. היינו היישוב הראשון בעוטף שהחליט לחזור הביתה, כבר בחודש אדר א. יתר היישובים חזרו בהמשך הזמן. קיבוץ כיסופים, שספג מכה קשה מאוד, החל לחזור רק בעת האחרונה. היה שם חורבן כבד – בתים שרופים, מבני ציבור שנמחקו. אבל הקהילה מראה עוצמה אדירה: התושבים חוזרים הביתה ואפילו קולטים משפחות חדשות.

פנייה. גל, בחור מסורתי מכיסופים, התקשר אליי וסיפר שחברי הקיבוץ החליטו להקצות מבנה קבע לבית כנסת. "חוץ מהקירות אין לי כלום; אני צריך עזרה", אמר לי. השבתי מייד בחיוב.

דמעות. בהשגחה פרטית מופלאה, בדיוק באותו שבוע פינינו את בית הכנסת הזמני בשלומית, כדי לעבור למבנה הקבע החדש – שאותו חנכנו לזכר תושבי היישוב, שהגנו ביום הטבח על היישוב הסמוך, פרי-גן. הציוד של בית הכנסת הקודם נתרם בשמחה לחברים מכיסופים. גל ראה את ארון הקודש, הבימה והכיסאות, ופרץ בבכי של התרגשות.

מעגל. ארון הקודש בא במקורו מבית הכנסת של היישוב שליו בגוש קטיף. הפרוכת שלו נתרמה בזמנו בידי אלירז פרץ הי"ד, לזכר אחיו אוריאל הי"ד, לפני שאלירז עצמו נפל בקרב בעזה. מי היה מאמין שארון קודש, ששרד את חורבן גוש קטיף, ימצא את מקומו החדש בתוך קיבוץ!

סוד. בחנוכת בית הכנסת גיליתי לחברי הקיבוץ עוד סוד: מי ששיפצו ובנו את הבימה ואת ארון הקודש בשלומית היו הגיבורים שלנו, ראובן ששפורטס ובכור סוויד הי"ד, שיצאו בשמחת תורה להגן על פרי-גן ונפלו בקרב. החברים בכיסופים התרגשו מאוד. אחד מהם הצביע על חנוכייה גדולה שהציבו ואמר: "חנוכייה זו בנה במו ידיו חברנו שלמה מנצור, שנחטף לעזה ונרצח שם".

אחדות. התפללנו מנחה ראשונה בהיסטוריה של הקיבוץ, קבענו מזוזה בפתח, ואחד החברים בירך בקול חנוק 'שהחיינו'. איחלתי להם שבקרוב המבנה הנוכחי יהיה צר מלהכיל, ונצטרך לקבוע מזוזה חדשה במבנה ענק, מרוב מתפללים.


תפילת מנחה ראשונה במקום

תיקון. התיקון הזה ממס את משקעי העבר. בעבר, מקצת חברי הקיבוץ היו בחזית מעודדי הגירוש מגוש קטיף. כשהמפונים עברו אז דרך כיסופים, היו שם שלטים קשים, ואפילו לא הרשו להם להתפלל מנחה בשטח הקיבוץ. עכשיו החומות נפלו.

מסר. כשמדברים בגובה העיניים ומסירים את המחיצות, רואים שכולנו הרבה יותר מאוחדים ממה שנראה. יש רק חומות של חוסר היכרות שצריך לשבור. עלינו להתחבר יחד למקורות ולזכור שאנחנו כאן מתוך חיבור עמוק ואמיתי למורשת ישראל ולארץ ישראל.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)