מדורים נוספים
	שיחת השבוע - כל המדורים ברצף גיליון 2054
	מה באמת מאחד אותנו
	יש חדש
	אין דבר סתמי בבית היהודי
	מדבר סיני
	איש על מחנהו
	הכרעה אמיתית מביאה שלום
	סופרים את עצם הנשמה
	מפתח הפרנסה בידי שמיים
	רציתי לשאול
	הכנות לחג השבועות
	ציור חייו של משחרר הכותל

ביום שבו נולד נרצחו 18 מבני משפחתו בפולין. 25 שנים אחר-כך פרץ ראשון כמ"פ צנחנים לשער האריות ודמע מול אבני הכותל המערבי. כיום יורם זמוש מצייר את כל המסע

תעודת זהות. יורם זמוש, בן 84. מ"פ צנחנים בחטיבה 55 במלחמת ששת הימים, מפקד הפלוגה שפרצה ראשונה לשער האריות והגיעה לכותל המערבי. כיום, תשע שנים אחרי שגילה במפתיע את כישרון הציור, הוא מציג את ציוריו למבקרים בגלריה ביישוב מגוריו עֲשֶׂרֶת.

יורם בתערוכת הציורים (צילום: מרכז המורשת גבעת התחמושת)

משפחה. ביום שבו נולדתי, 7.6.42 (למניינם), נרצחו בחלמנו שבפולין 18 בני משפחת זמוש מברלין. הם היו בגטו לודז', נאספו למשאית והושלכו לבור. סבים, דודים וגיסים. כל המשפחה המורחבת שלי נכחדה.

קיבוץ. גדלתי בקיבוץ יבנה החדש, בין יוצאי גרמניה. גם כשהיינו צעירים מאוד הרגשנו על כתפינו את משקל גורל העם היהודי. גדלנו עם השאלה הגדולה מה אנחנו עושים עם החיים שקיבלנו, כשרבים אחרים לא זכו.

מלחמה. ערב המלחמה שמענו ברדיו את 'קול הרעם' מקהיר. הם דיברו בביטחון על כיבוש קרוב של באר-שבע, אשקלון ותל-אביב. האווירה הייתה כבדה. ואז הגיעה הבשורה: כל חיל האוויר המצרי עלה בעשן. שלחו אותנו לירושלים. אשתף אתכם בשלושה קטעים מיומן שכתבתי בשעתו.

שחרור הר הבית. יורם ראשון בצד ימין

קדימה! "פתאום מגיח מאחור הזחל"ם של מוטה גור ודוהר לכיוון שער האריות! רואים עליו שהוא מתרגש מאוד. הוא עוקף את הטנק ומאיץ לכיוון השער. אני המום. מוטה הוא מפקד החטיבה – איך הוא מסכן כך את חייו? בינתיים מגיע מאחור בריצה עוזי עילם, המג"ד שלנו. 'זמוש, לְמה אתה מחכה?! קדימה, פנימה!'; הזחל"ם של מוטה מטפס על הדלת הקורסת ועובר את השער".

הכותל. "אנחנו יורדים במדריגות אבן, ומביטים למטה... אנחנו רואים סמטה צרה, ברוחב של כמה מטרים, וסביבה בתים ערביים, שכונת המוגרבים. השטח ריק לחלוטין. לא אזרחים, ולא חיילים... אבל זהו הכותל. אני לוחש: כותל, כותל, שבנו אליך!".

דמעות. "השקט היה מוזר, כמעט בלתי-אפשרי אחרי כל הרעש והלחימה. עמדנו מול הכותל, נוגעים באבנים הקדומות. אברהמה'לה ויוסי אופנר מוציאים תפילין, כולם מתרפקים על האבנים הקדומות. אברהמה'לה נשען עמוק על הקיר ומתייפח בדמעות. כולם היו נרגשים עד עומק הנשמה. זה היה מימוש של אלפיים שנה. הרגשנו פיזית את כיסופי הדורות... לעולם לא נעזוב פה".

ציור הפריצה לעיר העתיקה

הזקֵנה. רגעים רבים היו לנו בשחרור הכותל, שניים מהם חרותים היטב בזיכרוני. פגשה אותנו זקֵנה לבית משפחת כהן בעיר העתיקה. בדמעות אמרה לנו: "העם היהודי דוחף אתכם בידיים, באצבעות, שתגיעו לשם סוף-סוף. אלוקים יביא אתכם בשלום".

'ידעתי'. והיה עוד רגע מיוחד. כשהשער נפל ראינו ערבי זקן, עטוף גלבייה לבנה ואוחז מפתח ענק. הוא הסתכל עלינו ואמר: "ידעתי שתבואו... 19 שנה". לקחנו את המפתח, פתחנו את שער המוגרבים ויצאנו אל הכותל.

כחולמים. עמדנו שם, שרים בדמעות, בידיים רועדות. לימים חשבנו שהיינו צריכים לשיר באותם רגעים את 'שיר המעלות.. הגדיל ה' לעשות עִמנו, היינו כחולמים'. זה היה הרגע של אלפיים שנות כיסופים.

ציור. לפני כתשע שנים נפטר נכדי האהוב, והוא בן 33. איש לא העז להיכנס לחדרו אחרי פטירתו. נכדה, שלמדה אמנות, הביאה לי בדים וצבעי שמן ואמרה: "סבא, צייר את הנכד". מאז, באמצע שנות השבעים שלי, אני מצייר. פתאום מצאתי דרך לבטא את כל החוויות, מהשואה של משפחתי, דרך הקיבוץ, ועד הרגעים ההיסטוריים בכותל.

תערוכה. לפני כמה שנים הוצגה בגבעת התחמושת תערוכה של עשרות ציורים שלי. אני מוסיף לצייר כל הזמן – חוויות חיים, זיכרונות, נופים. אני מזמין את כולם לבוא לראות את התערוכה. כי הסיפור הזה שייך לכולנו.