הרבנית לא יכלה לעצור את תמיהתה. "מדוע דחית את הצעת הבוררות?!", הזדעקה, "והלוא בסכום הזה יכולנו להציל את הבית מחרפת רעב!"
סערות מלחמת העולם השנייה לא פסחו גם על היישוב היהודי בארץ ישראל. המצב הכלכלי שמעולם לא היה מזהיר, נעשה קשה יותר ויותר.
העוני והמחסור בביתו הצנוע של רבי משה-מרדכי בידרמן, האדמו"ר מלעלוב, התעצמו מאוד. בני הבית התקשו להשיג אפילו את המצרכים הבסיסיים ביותר.
.jpeg)
רבי משה-מרדכי בידרמן, האדמו"ר מלעלוב
יום אחד התכנסו כמה מחסידיו הקרובים של הרבי ושוחחו ביניהם בכאב על מצבו הדחוק של בית הרבי. לבסוף החליטו שאין מנוס: יש לשגר מכתבי בקשה ליהודים נדיבים בארצות-הברית, ולבקש מהם לסייע בממונם להחזקת ביתו של האדמו"ר.
בטרם מימשו את החלטתם סיפרו על כך לרבי. הוא האזין לדבריהם רוב קשב ושקע בהרהורים. ופתאום התנער והודיע נחרצות: "אני מסרב בכל תוקף. לא יישלחו מכתבים".
אחד החסידים ביקש בזהירות להבין את פשר החלטתו של הצדיק. רבי משה-מרדכי שתק כמה רגעים ואמר: "בצעירותי, כאשר גרתי בעיר קרקוב שבפולין, שמעתי סיפור מיוחד על רבי פינחס מקוריץ, שהיה מתלמידיו הקרובים של הבעל-שם-טוב ומגדולי צדיקי החסידות".
וכך סיפר:
אחרוני מתפללי שחרית כבר סיימו את תפילתם ויצאו לעבודתם. בירכתי בית הכנסת ישב אברך עטוף בטלית, ערימת ספרים הזדקרה על שולחנו, והוא היה שקוע כל-כולו בהם. לא רבים הכירו בטיבו של אברך זה, שעתיד היה להתפרסם לימים כרבי פינחס מקוריץ.
אוהל הציון של רבי פינחס מקוריץ (צילום: 'באהלי צדיקים')
פתאום נשמעו מבחוץ קולות ויכוח סוערים. הקולות קרבו והלכו לבית הכנסת. הדלת נפתחה, ושני יהודים בלתי-מוּכרים נכנסו פנימה, נסערים ונרגשים. הם פילסו את צעדיהם בין ספסלי העץ, ופניהם היו מועדות אל אותו אברך.
"שלום עליכם", פנו אל רבי פינחס. "שמענו שכבודו דיין ישר והגון. באנו לבקש ממנו שיהיה בורר בסכסוך שבינינו".
השניים סיפרו כי קנו יחד קרקע בעיירה סמוכה, וכעת פרץ ביניהם סכסוך על דרך חלוקתה של התוצרת החקלאית שהניבה הקרקע.
"רצוננו שכבודו יכריע הכרעה ברורה כיצד יתחלקו הרווחים בינינו. אנו מוכנים לשלם תמורת הבוררות חמש-מאות זהובים, ובלבד שהספק בינינו יוכרע באחת ובבירור".
זה היה סכום עתק. רבי פינחס שקל את הדברים ואחרי מחשבה השיב לאורחיו כי הוא מוכן לקבל עליו את תפקיד הבורר.
"אם כן, הבה נשמע את טענותיכם", ניגש ישירות לעניין.
"רבנו", קראו השניים כאחד, "אי-אפשר לדון כאן, בבית המדרש, בעניין סבוך כל-כך. לשם כך עליו לבוא עימנו לעיירה שבה מצויה הקרקע, לשמוע את העדויות והטענות ולקבל את התמונה המלאה, שכן אינה דומה שמיעה לראייה".
"כך אתם אומרים?", הגיב רבי פינחס. "אם עליי לנסוע לשם כך, אצטרך לשקול את העניין שנית. חזרו אליי מחר".
בינתיים הגיעה השמועה על הצעת הבוררות לביתו של רבי פינחס. שכר הבוררות היה יכול לשנות את מצבה הכלכלי של המשפחה מן הקצה אל הקצה. סוף-סוף יוכלו לפרוע חובות ולהיחלץ מעט מהעוני השרוי בביתם.
למוחרת בבוקר התייצבו שני הסוחרים לפני רבי פינחס. "החלטתי שאינני יכול לקבל עליי את הבוררות", בישר לסוחרים המאוכזבים. השניים יצאו לחפש בורר אחר.
צערה של הרבנית היה גדול. היא לא יכלה לעצור את תמיהתה כאשר בעלה שב הביתה לעת ערב. "מדוע דחית את הצעת הבוררות?!", הזדעקה, "והלוא בסכום הזה יכולנו להציל את הבית מחרפת רעב!".
רבי פינחס הביט בה ואמר: "חכמינו זיכרונם לברכה מלמדים אותנו שיש כמה 'מפתחות' שנמצאים רק בידיו של הקב"ה, ואינם נמסרים בידי שליח. אחד מהם הוא מפתח הפרנסה. אם הפרנסה בידי שמיים, היא יכולה להגיע גם עד כאן, לקוריץ. אם צריך לשם כך לטרוח בנסיעות ארוכות ומפרכות, זה אות וסימן משמיים שהבוררות הזאת לא נועדה בעבורי".
אלא שלמוחרת ציפתה להם הפתעה גדולה. שני הסוחרים חזרו לבית המדרש. "חיפשנו דיין אחר ולא מצאנו אדם ששנינו נוכל לסמוך עליו באמת. החלטנו לקבל את הכרעתכם גם בלי שתבואו לראות את הקרקע", הודיעו הסוחרים.
כעת הסכים רבי פינחס לקבל את הבוררות. הוא שמע את טענותיהם, פסק את הדין והשניים שילמו את הסכום במלואו. רווחה באה לביתו.
כאן סיים רבי משה-מרדכי את סיפורו ואמר לחסידיו:
"כשהעליתם את ההצעה לשגר מכתבים לחוץ לארץ, עלה לנגד עיניי הסיפור הזה ולקחו. עשיתי חשבון שהמכתבים יגיעו ליעדם רק בעוד חודש; עד שהנדיבים יחליטו לעזור, יעבור עוד חודש; ועד שהכסף יגיע לארץ ישראל יחלוף חודש נוסף.
"נמצא אפוא שיחלפו לפחות שלושה חודשים עד שהמכתב יפעל את פעולתו, ואילו ישועת ה' היא כהרף עין!".
(על-פי 'אוהל מועד – לעלוב') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:46
