חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:04 זריחה: 6:47 ז' בחשון התשפ"ז, 18/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1950 - כל המדורים ברצף
ערב שבת קודש פרשת אמור, ט' באייר ה'תשפ"ד, (17/05/2024)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1950 - כל המדורים ברצף
מי מרוויח מההשחרה?
יש חדש
לזכור את הנזקקים גם בקציר
חילול השם וקידוש השם
מנסים ובסוף נחלצים
כוחה של זעקה פנימית
הנחת תפילין בחול המועד
חמישי כעשירי למניין
רציתי לשאול
זמן מנחה
סודות לחם הפנים נחשפים

מס' 1950, ערב שבת-קודש פרשת אמור, ט' באייר ה'תשפ"ד (17.05.2024)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

מי מרוויח מההשחרה?

אם אצליח להשחיר את דמותו של יריבי ולהפוך אותו ללא-לגיטימי – אהיה פטור מהצורך להקשיב לעמדותיו ולהתמודד עם טיעוניו

אחד ההיבטים המובהקים של השיח הרעיל שהשתלט על חיינו הוא ההתמקדות בגופו של הדובר במקום בגופו של העניין. איננו מנהלים דיונים ענייניים ומנסים לשקול טיעון מול טיעון ולבחון עמדה מול עמדה. הכול נעשה אישי לגמרי. אמור לי מי אמר משהו, וכבר אני יודע אם אני בעדו או נגדו.

למרבה הצער התרגלנו למציאות שדפוס זה מאפיין את כללי המשחק בזירה הפוליטית. העמדות נגזרות מהפוזיציה הנראית למפלגה נכונה באותו רגע, כחלק מההתגוששות בין המפלגות. וכך אפשר לראות אנשים המחליפים את דעותיהם כפי שמחליפים גרביים, ומדקלמים דפי מסרים לעוסים, רק מפני שברגע מסוים עמדה כלשהי משרתת את האינטרסים של אותה מפלגה.

אבל עכשיו הסגנון הזה גלש גם לציבור הרחב. אנשים כבר אינם מקשיבים לתוכן הדברים, אינם מנסים להבין את ההיגיון בעמדה שאתה מציג, אינם מוכנים לקבל אפשרות שאולי הצדק איתך. אם אתה אומר את הדברים – חייבים להתנגד להם ולשלול אותם מראש.

לא נכון, לא הגון

כדי שהטכניקה הזאת תעבוד במידה המרבית התפתחה מאוד שיטת הפסילה וההשחרה. אם אצליח להשחיר את דמותו של יריבי ולהפוך אותו ללא-לגיטימי – אהיה פטור מהצורך להקשיב לעמדותיו ולהתמודד עם טיעוניו. ברגע שהפכתי אותו לגורם שלילי, דמוני, מגוחך או בלתי-אמין – ממילא אין לי צורך להתאמץ ולדון במהות הדברים שהוא מציג.

עיתונאי מעז להשמיע קול אחר, החורג משורת המקהלה – נקרא לו 'שופר' וננסה להפוך אותו לבלתי-מקצועי. מומחה מציג עמדה המערערת את הקונספצייה השלטת – נמצא משהו בעברו או בפעילותו הציבורית שיגרום לציבור לזלזל בדבריו. כלי תקשורת מביא לשיח הציבורי גישה אחרת – נחפש בנרות מעידה כזאת או אחרת של מישהו מאנשיו ונשחיר את כלי התקשורת כולו כמשהו שהוא 'איום ונורא'.

אולי דפוס זה עושה את החיים קלים יותר, אבל בוודאי אין הוא תורם דבר לשיח בריא, שיש בו להפרות את המחשבה ולחתור אל הפתרונות הנכונים. וזה גם כל-כך לא הגון. אצל מי אי-אפשר למצוא מעידה כלשהי? איזה עיתונאי או איש ציבור לא טעה פעם אחת או שתיים? אבל המעידות של מי ש'בצד שלי' נסלחות ונשכחות, ואילו את המעידה של מי שמייצג את 'הצד השני' אדאג לשטוח על שלטי ענק בכבישים הראשיים, ובמידת הצורך גם אוציא דברים מהקשרם.

אולי דיי?

חבל כל-כך שהפסילה וההשחרה מגיעות לשיאן דווקא בתקופה שבה הננו נדרשים לקבל הכרעות קשות וגורליות. הלוא לא ייתכן שכל החוכמה והתבונה מצויות בצד אחד בלבד. לכן חשוב כל-כך לשמוע זה את זה בלב פתוח, ולחפש את הנקודות החיוביות בעמדותיו. רק כך נגיע אל האמת ונמצא את הדרך הנכונה.

שיטת הפסילה וההשחרה גורמת לאנשים להסתגר עוד יותר בתוך הבועה של עצמם, ולאטום את עצמם לקולות אחרים. זה לא טוב להם, ולא טוב לכולנו. אולי הגיע הזמן לחדול מזה?


כולם שופרות? פסילה שאינה תורמת דבר לשיח בריא ומפרה

  יש חדש

תהלוכות האחדות

כבכל שנה יקיימו בתי חב"ד בע"ה בל"ג בעומר בכל עיר ויישוב ברחבי הארץ תהלוכות ילדים גדולות, ביוזמת הרבי מליובאוויטש, בסיסמה 'יחד כל ילדי ישראל'. התהלוכות יבטאו את אחדות העם ואת החיבור של כל ילדי ישראל למסורת היהודית המשותפת לכולנו. דווקא בעת הזאת יש חשיבות מיוחדת לצעדות הילדים ברחובות הערים ובידיהם שלטים הקוראים לאחדות ישראל ולאהבת התורה, ברוח מורשתם של רבי עקיבא ורבי שמעון בר-יוחאי.

גיבורי העם שלנו 4

ילדים המשתתפים בתהלוכות ל"ג בעומר יזכו לקבל במתנה את הספר החדש והמרהיב שיצא לאור זה עתה על-ידי צעירי חב"ד – גיבורי העם שלנו, כרך רביעי בסדרה שמספרת על גדולי האומה היהודית. בכרך הזה סיפורים על יוסף הצדיק, ציפורה אשת משה, נתן הנביא, אחיה השילוני, עידו החוזה, עזרא הסופר ועוד.

שתייה לילדים

גם השנה יחולקו שקיות ובקבוקי שתייה למאות אלפי הילדים המשתתפים בתהלוכות בכל רחבי הארץ. הציבור מוזמן להשתתף בזכות הגדולה של מימון השתייה. לתרומת 'ח"י רוטל' בעבור השתייה היכנסו לקישור: https://www.charidy.com/chay.

  שלחן שבת

לזכור את הנזקקים גם בקציר

לאחר שהתורה מפרטת את דיני ספירת העומר וקרבן העומר ושתי הלחם של חג השבועות, מופיע פסוק המדבר על מצוות מתנות עניים: "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט, לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם" (ויקרא כג,כב).

מיד אחר־כך התורה עוברת לעסוק בענייני ראש השנה, יום הכיפורים וחג הסוכות. מפרשי התורה שואלים מה הקשר בין מצוות מתנות עניים לפרשת המועדות: "מה ראה הכתוב ליתנם באמצע הרגלים?".

הסבר שאינו שלם

רבי אברהם אבן-עזרא פירש שאגב אזכור חג השבועות, שחל בפתח עונת קציר החיטים, ראתה התורה לנכון להזהיר "שלא תשכח מה שציוויתיך לעשות בימים ההם". מכיוון שבימים אלה קוצרים את היבול, יש להזכיר את המצוות שנועדו לדאוג לעניים.

אבל הסבר זה אינו שלם, שכן אם המניע לאזכור של מצוות פאה ולקט הוא תזכורת למצוות מתנות עניים, מדוע לא הוזכרו כל חמש המצוות של מתנות עניים, וכמו-כן תרומות ומעשרות?

נתת ותן עוד

מפרשים אחרים מסבירים (אור החיים, אברבנאל ועוד) שהפסוק בא למנוע הבנה שגויה, כאילו שדה שהביאו ממנו קרבן פטור ממצוות אחרות. אומרת התורה: "לא תכלה פאת שדך לקצור ולקט קצירך לא תלקט", להבהיר שגם שדה זה חייב במתנות עניים.

ויש להוסיף, שמלכתחילה אין שאלה מה מקומן של מתנות עניים בין החגים והמועדים, שהרי העזרה לנזקקים היא חלק מהותי משמחת החג, כמו שנאמר: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" (ראה טז,יד). אם כן, בתקופה זו יש להדגיש את חובת מתן מתנות עניים כדי לומר לאדם: אף־על־פי שכבר נתת לעניים ביום טוב, עליך להוסיף ולתת גם אחר־כך.

קיבלת ברכה, דאג לעניים

טבע האדם לאבד עניין במרוצת הזמן. ההתלהבות דועכת והעשייה נחלשת. סמוך לחג הפסח יש עיסוק רב בעניין 'מעות חיטים' ו'קמחא דפסחא'. כך נהגו ישראל, ש"כל קהל וקהל משימים מס על בני עירם לצורך חיטים לפסח, לקנות ולחלקן לעניי עירם" (שולחן ערוך אדמו"ר הזקן, אורח חיים, תכט).

המוּדעוּת לסיוע לנזקקים פותחת את ליל הסדר, שבו מכריזים "כל דכפין ייתי וייכול". אבל בחלוף ימי הפסח, ספירת העומר וחג השבועות יש צורך להדגיש מחדש את החובה לתת מתנות עניים. אדם עלול לדמות שכבר תרם דיי והותר, וזה מספיק לצורכי העניים גם אחר החגים. לכן התורה מבהירה שיש לחדש את העיסוק במתנות העניים. קיבלת את ברכת הקב"ה ל'מזונא רוויחי' – "בקוצרכם את קציר ארצכם"? – אל תשכח לתת גם לעני.

(תורת מנחם תשמ"ז, כרך ג, עמ' 250)

  מן המעיין

חילול השם וקידוש השם

קידוש וחילול כאחת

"ולא תחללו את שם קודשי ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב,לב). חיוב ושלילה בחדא מחתא? אמנם כן, אפשר לקדש ולחלל כאחת. אדם יכול בידו האחת לעסוק בדברים שבקדושה, בתיקון החברה והמדינה, בענייני צדקה וחסד; ובידו השנייה לחלל את הדברים המקודשים. על זה נאמר "ולא תחללו את שם קודשי" – אף בשעה שאתם מקיימים את "ונקדשתי".

(שארית מנחם)

לא לעשות חלל

"תחללו" – מלשון חלל. אל תעשו 'חלל' והפסק ביניכם לבין אביכם שבשמיים על-ידי חטאיכם ועוונותיכם. "לא תחללו" – אל תהיו שחצנים וגסי רוח, כי הגאווה "דוחקת רגלי השכינה", כביכול, וגורמת שיהיה 'חלל' ומקום ריק מהשראת השכינה.

(לקוטי תורה)

היתר מופרך

התורה באה ומזהירה אותנו מפני היתר שכזה – שאדם יחלל את השם ויחלל את השבת, באמתלה שבעתיד אולי יקדש את השם. לכן התורה אומרת במפורש: "ושמרתם מצוותי ועשיתם אותם... ולא תחללו את שם קודשי ונקדשתי בתוך בני ישראל". אל תחללו את השם באמתלה של "ונקדשתי בתוך בני ישראל", שאחר מכן תהיו כביכול מקדשי השם.

(מאוצרנו הישן)

חולין וחילול

"תחללו" – מלשון חולין ומלשון חילול. גם ענייני החול שלכם יהיו "חולין שנעשו על טהרת הקודש", לא חולין ממש. "ולא תחללו" – מלשון "כי יימצא חלל". אל תתעסקו בענייני חול ממש, שערכם לגבי הקודש הוא כערך הגוף לגבי הנפש, והם בבחינת מוות.

(אור התורה)

חייבים מסירת נפש

"ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני ה' מקדישכם" (ויקרא כב,לב). "מסור עצמך וקדש שמי, וכשהוא מוסר עצמו ימסור עצמו על-מנת למות" (רש"י). אפילו תנועה אחת של אדם אינה יכולה להיות אמת בלי מסירת נפש.

(רבי אהרון השני מקרלין)

ביטול המציאות

מסירת נפש על קידוש השם עניינה, שבמקום קידוש השם אין לאדם מציאות כלל. גם נפשו ונשמתו, ואפילו חלקו לעולם הבא, אינם נחשבים מציאות כלל במקום קידוש השם. לכן מצוות קידוש השם היא, שלא יהא מחשב כלל את השכר שיזכה בו על מסירת נפשו, אלא הוא מוסר את הנפש מתוך אהבה בלבד.

(רבי אברהם מסוכוצ'וב)

קדושה בתוך הלב

"ונקדשתי" – כאשר האדם מתבונן שהקב"ה קדוש ומובדל לגמרי מהעולמות והברואים, על-ידי זה תהיה הקדושה "בתוך בני ישראל" – תתעורר בתוך פנימיות נקודת ליבו אהבה ותשוקה עזה אליו יתברך.

(לקוטי תורה)

מעבדות לרחמים

"המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים אני ה'" (ויקרא כב,לג). היציאה ממצרים הייתה על תנאי זה, "להיות לכם לאלוקים" – מלשון תוקף וחוזק, מרות ואדנות, שתהיו לי לעבדים. אבל עשיתי עימכם לפנים משורת הדין – "אני ה'", רחמים, בבחינת אב רחום וחנון.

(חתם סופר)

  אמרת השבוע

מנסים ובסוף נחלצים

אל רבי אברהם מסלונים, בעל 'יסוד העבודה', נכנס אחד מחסידיו ושפך לפניו את ליבו: "כל ימיי אני מנסה שוב ושוב לחזור בתשובה. פעמים רבות אני מחליט לתקן את דרכיי, ותמיד אני נכשל מחדש ואינני מצליח לעמוד בהחלטותיי הטובות. אולי הגיע הזמן להשלים עם המצב ולדעת שאין בכוחי להשתנות?".

השיבו הצדיק: "משל למה הדבר דומה? לאדם ששקע בביצה, והוא מנסה לצאת ממנה. הוא מוציא רגל, והשנייה שוקעת. מוציא את השנייה – הראשונה שוקעת. כך הוא מבוסס בתוך הביצה, מנסה להיחלץ ולצאת, ועדיין הוא תקוע שם. האם עליו להתייאש חלילה?

"שני דברים עליו לזכור: א) לולא היה מנסה לצאת – היה שוקע לגמרי וטובע מזמן; ב) מאמציו אלה מקרבים אותו אט-אט אל שפת הביצה, וסוף-סוף יבוא הרגע שבו יצליח להיחלץ ממנה".

  גאולהפדיה

כוחה של זעקה פנימית

דֶּרֶךְ חֲדָשָׁה. יש הסבורים שעלינו לחכות בסבלנות למועד שבו יחליט הקב"ה להביא את המשיח, ועד אז אין לנו מה לעשות. ואולם פסח שני מלמד אותנו את כוחם של יהודים לחולל שינוי גם למעלה.

לכאורה איזה מקום היה לטענתם של היהודים שבאו וזעקו "לָמָּה נִגָּרַע"? הלוא דברים רבים בתורה תלויים בזמן ומקום. מי שלא קיים מצווה במועדה, הפסיד אותה. התורה קבעה זמן מיוחד לקרבן הפסח – י"ד בניסן – וגם הגבילה את אפשרות ההקרבה לטהורים בלבד. הייתכן שבני-אדם, בטענותיהם ובתביעותיהם, יגרמו לתורה להשתנות?!

אלא שכאן נפל דבר. יהודים לא יכלו לשאת את המחשבה שמצווה גדולה כל-כך תחסר להם. תביעתם לא הייתה מחאה, אלא זעקה פנימית, שנבעה מכאב עמוק. הם אכן רצו שתינתן להם 'תורה חדשה' – שהקב"ה יפתח בעבורם דרך של תשובה ותיקון.

אמנם על-פי התורה "עבר זמנו, בטל קרבנו", אך מצד הקב"ה ניתנת דרך התשובה, שמאפשרת לתקן את הפגמים. זו דרך שאינה על-פי הסדר הרגיל, ולכן לא נכתבה בתורה מלכתחילה. מגיעים אליה על-ידי עבודה שאף היא אינה על-פי הסדר – עבודת התשובה. זעקתו הפנימית של היהודי, הפורצת מעצם נשמתו, פותחת לפניו צינורות חדשים של שפע אלוקי.

בכוחה של התשובה לדלג גם על הקיצים והחשבונות של הגאולה, וכפסק הרמב"ם (הלכות תשובה ז,ה) שכאשר ישראל עושים תשובה "מייד הם נגאלים". כי על-ידי התשובה מגיעים אל הקב"ה עצמו ומשנים את כל הסדרים.

טעימה מהרמב"ם

הנחת תפילין בחול המועד

"וְאָסוּר לִכְתֹּב בַּמּוֹעֵד אֲפִלּוּ סְפָרִים תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת... מִפְּנֵי שֶׁזּוֹ מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד. אֲבָל כּוֹתֵב אָדָם תְּפִלִּין וּמְזוּזָה לְעַצְמוֹ" (הלכות תפילין ז,יג)

השאלה אם מניחים תפילין בחול המועד עוררה פולמוס המשלב הלכה וקבלה. התפילין נקראות 'אות', ולכן אין מניחים אותן בשבת ויום טוב, שאף הם 'אות'. אך מה דינו של חול המועד?

יש אומרים שה'אות' בשבת וחג נובע מאיסור מלאכה, ומכיוון שחול המועד מותר מן התורה במלאכה, אין להגדירו 'אות' ויש להניח בו תפילין. ויש אומרים שה'אות' נובע ממצוות היום, וגם בחול המועד יש מצוות ייחודיות – חמץ בפסח, סוכה בסוכות. לפי זה אין להניח תפילין בחול המועד.

מלשון הרמב"ם, שאדם כותב במועד תפילין לעצמו, משמע שמניחים תפילין בחול המועד. ואכן, רבי יוסף קארו מעיד שבעבר המנהג הנפוץ בעם ישראל היה להניח תפילין בחול המועד (כסף משנה תפילין ד,י).

הכול השתנה לאחר גילוי ספר הזוהר. שם הנושא נידון מנקודת מבט קבלית (זוהר חדש לשיר השירים ח,א). מוסבר שקדושת יום טוב היא בבחינת 'תפילין של ראש', שהקב"ה מניח על ישראל, וקדושת חול המועד בבחינת 'תפילין של יד', שהקב"ה משרה על ישראל. הזוהר אוסר בחומרה להניח תפילין בחול המועד, דבר המהווה זלזול בתפילין שהקב"ה 'מניח' אז.

ורבי יוסף קארו מסכם: "ומאחר שבתלמודא דידן לא נתבאר דין זה בפירוש, מי יערב ליבו לגשת לעבור בקום עשה על דברי רבי שמעון בן-יוחי, המפליג כל-כך באיסור הנחתן" (בית יוסף או"ח לא).

  מעשה שהיה

חמישי כעשירי למניין

כאשר חלפו הדקות החליט יצחק לעזוב, אך המארגן מיהר אל הדלת וחסם בעדו את היציאה. "כאשר יהיה לך 'יאָרצייט' גם תנהג כך?!..."

"למה רימית אותי?! בחוץ אמרת לי שאני העשירי למניין ואילו כאן יש רק ארבעה אנשים ואני החמישי!".

שפתיו של יצחק העשיר רטטו מזעם. הוא היה בדרכו למשרדו, לפגישה עסקית חשובה ביותר. העיכוב הבלתי-צפוי עלול לגרום לו נזק גדול.

הוא חי בעיר פוזנן שבמערב פולין וניהל עסקים מסועפים. בבעלותו היה מפעל הענק לעצים וקורות, והוא סיפק סחורה לכל רחבי המדינה וראה ברכה בעמלו. לצד הצלחתו החומרית הקפיד לייחד בכל יום כמה שעות לתפילה בציבור וללימוד תורה.

רבו של יצחק היה האדמו"ר רבי יוסף-ברוך אפשטיין מניישטאט (כיום פרודניק), שכונה 'היהודי הטוב'. הוראותיו ועצותיו היו בעבור יצחק כאורים ותומים. מעולם לא סגר עסקה בטרם נועץ ברבו וקיבל את הסכמתו וברכתו.


הוראה מצילת חיים. ציונו של 'היהודי הטוב' מניישטאט (צילום: My tzadik )

במרוצת השנים גדלו עסקיו והלכו, ותפסו את רוב זמנו. קרה שעברו ימים שבהם לא פתח ספר. לעיתים הפסיד תפילה במניין כדי לקיים פגישות עסקיות דחופות, ורק אחריהן עמד להתפלל ביחידות במשרדו. בתחילת הדרך כאב לו הפסד התפילה במניין, אבל עם השנים הדבר כבר לא נגע כל-כך לליבו.

באחת מנסיעות העסקים, כשנכנס אל רבו, לקבל את ברכתו, עצרו הרבי, ושלא כדרכו החל להתעניין בסדר יומו. "באיזו שעה אתה בא למשרד?", שאל הרבי. יצחק השיב שהדבר נתון לשינויים, על-פי מידת העבודה.

"ומתי אתה מתפלל תפילת שחרית?", חקר הרבי.

"בכל יום בשעה אחרת", הודה העשיר.

"ומה על תפילה במניין בבית הכנסת?", הוסיף הרבי להתעניין.

יצחק נאלץ לומר את האמת: "אני משתדל להתפלל במניין, אך הדבר אינו עולה תמיד בידי".

"יצחק בני, לא נכון לעשות כך", אמר הרבי. "הקפד ביותר להתפלל בכל יום במניין. גם כשמבקשים ממך להשלים מניין, אל תסרב. נועד על כך שכר מיוחד. כאשר עשרה יהודים מתפללים יחד, השכינה שורה עליהם, והקב"ה מגן על האדם ושומר עליו". יצחק קיבל את דברי רבו ומאז הקפיד לקיימם.

בוקר אחד ציפתה ליצחק פגישה חשובה עם כמה סוחרים גדולים, ולכן החליט לוותר הפעם על תפילה במניין. בעודו בדרכו למפעל שמע קריאה: "עשירי! עשירי!". הוא הפנה את ראשו וראה יהודי עומד בפתח בית כנסת. הוא נזכר בהוראת רבו להשלים מניין כשיתבקש. חישוב מהיר העלה שבאפשרותו להתעכב מעט, והוא נעתר לבקשה.

כשנכנס לבית הכנסת נפלו פניו. במקום היו ארבעה אנשים בלבד. יצחק כעס על האיש שרימה אותו, אך הלה התנצל וטען שרק בדרך זו הוא מצליח לארגן מניין. יצחק התרצה והחל לקרוא פרקי תהילים.

חלפו עשר דקות. יצחק ראה שהשעון מתחיל לדחוק. הוא קם לצאת, אך היהודי הפציר בו להמתין עוד מעט. "היום יום-השנה של אבי. עליי לומר עליו קדיש. אתה חייב להישאר".

יצחק נעתר והחליט להמתין עוד כמה דקות. בינתיים נכנסו עוד שני אנשים. כאשר חלפו הדקות החליט יצחק לעזוב, אך המארגן מיהר אל הדלת וחסם בעדו את היציאה. "כאשר יהיה לך 'יאָרצייט' גם תנהג כך?!...". יצחק חרק שיניים והמתין בקוצר רוח לבואם של עוד שלושה יהודים.

סוף-סוף הושלם המניין. יצחק חשב כי לכבוד ה'יאָרצייט' ילמד האיש משנה ויאמר 'קדיש' אך לא. המארגן ניגש אל העמוד והחל להתפלל שחרית...

ליצחק לא נותרה ברירה. כל כמה דקות הציץ בשעונו ותהה אם הסוחרים עדיין ממתינים לו או שכבר נואשו והלכו להם. הוא הביט לעבר הדלת, בתקווה שייכנס עוד יהודי ויאפשר לו לעזוב, אך הדבר לא קרה.

בתום התפילה שם יצחק את פעמיו במהירות אל מפעלו, מקווה שעדיין הסוחרים ממתינים לו. כשהתקרב אל הרחוב שבו עמד המפעל, ראה מרחוק את העשן הכבד שהיתמר למעלה. תחילה לא העלה על דעתו שהדבר קשור אליו והוסיף לצעוד.

ופתאום ראה אדם רץ לעברו וקורא לו בקול נרגש: "יצחק, ברח מפה מהר! גויים אנטישמים העלו את מפעלך באש. הם מחכים לך כדי לשדוד אותך!".

יצחק נמלט מייד מהמקום. "כל רכושי עלה באש", חשב בליבו בעודו רץ ומתנשף, "נהפכתי לעני מרוד".

בצר לו נסע אל רבו וסיפר לו את שאירע. "דע לך, יצחק, שהשתתפותך במניין הצילה את נפשך", אמר לו הרבי. "הרי אמרתי לך שהקב"ה נמצא עם יהודים המתפללים יחדיו ומגן עליהם. כעת הסר דאגה מהרכוש שנשרף. יש פתגם של קדושי עליון: 'אחרי שריפה מתעשרים'. ה' יעזור לך להתעשר ויותר מכפי שהיה לך קודם השריפה".

ואכן, ברכתו של הרבי התקיימה – יצחק חזר למעמדו הקודם ואף הגדיל את עושרו פי כמה וכמה.

(על-פי 'עטרת צדיקים'; יהושע זילברברג, 'המודיע')

  רציתי לשאול

עם הרב מיכאל קישון

מנהל בית חב"ד בנופית

הפתגם החסידי קובע שלעולם לא אבוד ושתמיד אפשר לתקן. האוּמנם?

במהלך החיים הרגיל יש דברים שנראים אבודים. איחרת לרכבת – היא כבר עזבה את התחנה. לא באת לראיון עבודה – המשרה כבר נתפסה. התמהמהת בקבלת החלטה על הזדמנות עסקית – היא אינה קיימת עוד.

גם במערכות יחסים ובחיים הרוחניים יש מצבים שנראים אבודים. מריבה שהגיעה לנקודת אל-חזור. הפרת אמון שאין עליה סליחה. התמכרות שהאדם אינו יכול להיחלץ ממנה.

וכאן באה הבשורה שבפתגם החסידי – לעולם לא אבוד! אכן, בראייה הרגילה נראה שנחצו כאן קווים שאין מהם דרך חזרה, אבל יהודי צריך להאמין בכוחו לתקן בכל-זאת, ואף להפוך את החושך לאור ואת הרע לטוב.

זה הרעיון הטמון ב'פסח שני'. המצב הרגיל הוא – "עבר זמנו, בטל קרבנו". לא הקרבת את קרבן הפסח במועדו – אבוד לך. אבל יהודים באים וזועקים: "לָמָּה נִגָּרַע!" (דברים ט,ז). ואז הקב"ה פותח להם שער חדש וקובע בעבורם מועד ב – 'פסח שני'.

ראינו זאת פעמים רבות במהלך שליחותנו בנופית. היו מצבים שנראו אבודים, אבל כשאין מניחים לרגשות הדכדוך והייאוש להשתלט, מגלים שאפשר להתרומם מהם, ואף להופכם למנוף שירים אותך גבוה יותר.

אחד מחברי הקהילה ביישוב עבר תקופה קשה כאשר בנו, אדם מוכשר ומפורסם, החליט להתחתן עם לא-יהודייה. האב היה בא אליי, מניח תפילין ובוכה: "הבן האהוב שלנו אובד לעם היהודי! הנכדים שלנו לא יהיו יהודים!". ואני עודדתי אותו להוסיף לקוות ולהאמין ולא להתייאש. בסוף הבן התחתן עם יהודייה, ויש להם כיום חמישה ילדים, שמסיבים להורים אושר אין-קץ. כי אכן לעולם לא אבוד!

  פינת ההלכה ומנהג

זמן מנחה

שאלה: מה הזמן הראוי לתפילת המנחה?

תשובה: את תפילות שחרית ומנחה תיקנו חז"ל כנגד קרבן עולת התמיד, שהיו מקריבים בבית המקדש בכל יום, האחד "בבוקר" והשני "בין הערביים".

זמן תפילת מנחה נחלק לשני חלקים: החלק הראשון נקרא 'מנחה גדולה', והוא נמשך שלוש שעות, מכחצי שעה אחרי חצות היום ועד שעתיים וחצי לפני סוף היום. החלק השני נקרא 'מנחה קטנה', והוא מתחיל בסוף זמן 'מנחה גדולה'.

לכתחילה יש להתפלל מנחה בזמן 'מנחה קטנה', אך כשיש סיבה, אפשר להתפלל 'מנחה גדולה' (ובשבת וביום טוב יש המקילים בזה אף לכתחילה).

השעות הנזכרות כאן הן 'שעות זמניות'. כלומר, כל שעה היא אחת חלקי שתים-עשרה מאורך היום (על-פי כמה פוסקים, ומהם בעל התניא בסידורו, יום נחשב מהזריחה ועד תחילת השקיעה. לדעות אחרות – מעלות השחר עד צאת כל הכוכבים). בארץ ישראל היום מתקצר בחורף עד 10 שעות (של השעון שלנו, היינו שכל 'שעה זמנית' היא של 50 דקות שלנו), ובקיץ הוא מתארך עד 14 שעות (וכל 'שעה זמנית' היא של 70 דקות שלנו). את מחצית השעה שאחרי חצות מחשיבים לחומרא, הן לפי השעות הזמניות הן לפי השעות הרגילות.

מי שהתפלל מנחה בחצי השעה שאחרי חצות, נחלקו הפוסקים אם יצא ידי חובתו. על כן יחזור ויתפלל בזמן, ויעשה תנאי, שאם הוא חייב להתפלל - זו תהיה 'תפילת חובה', ואם פטור – זו תהיה 'תפילת נדבה'. אם נזכר אחרי שעבר זמן מנחה, יתפלל אחרי תפילת 'שמונה-עשרה' של ערבית 'תפילת תשלומין' למנחה, ויַתנֶה שאם יצא ידי חובת מנחה – זו תהיה תפילת נדבה. תנאי זה (ותפילה זו) אי-אפשר לעשות בשבת וביום טוב, שבהם אין מתפללים תפילת נדבה.

מקורות: ברכות כו,ב. רמב"ם פ"ג מהל' תפילה ה"ד. טושו"ע או"ח סי' רלג. הלכה ברורה שם, וש"נ.

  חיים יהודיים

סודות לחם הפנים נחשפים

לחמים רבים אפה סיידל במאפיית הבוטיק שלו, אבל ברגע שקרא על לחם הפנים, חייו השתנו. הוא יצא למסע וחזר עם סודות מפתיעים וריחניים

תעודת זהות. אליעזר-מאיר סיידל, בן 59, תושב קרני שומרון, אופה מומחה במקצועו. נולד בדרום-אפריקה. בהיותו בן 21 עלה לארץ, אחרי לימודי פיזיקה. כחצי יובל עסק בהייטק, ובאמצע החיים החליט לעשות תפנית ופתח מאפייה ביתית. כמה שנים אחר-כך התגלגל לידיו ספר ששינה את חייו.


העניין של לחם הפנים לא עזב אותי. סיידל והלחם

חיידק האפייה. הרב שלימד אותי גמרא היה אופה בביתו את הלחם, מקמח מלא. הוא עצמו היה טוחן את החיטה, לש ואופה. זה היה לפני יותר מארבעים שנה, כשאנשים לא ממש ידעו מהו 'לחם בריא'. פעם אחת הרב הביא לכיתה ציוד אפייה, ולימד אותנו לטחון קמח ולאפות לחם. מאז נדבקתי בחיידק האפייה.

מהייטק למאפייה. האפייה תמיד הייתה ברקע, גם כשעסקתי בהייטק. אפיתי בעצמי לחם ליום-יום וחלות לשבת. בכלל, תעשיית המזון קרובה אליי, שכן אימי ניהלה קייטרינג בדרום-אפריקה. בשלב מסוים החלטתי להפוך את אהבתי לאפייה – לעיסוק מרכזי. הקמתי מאפייה המייצרת מאפים בריאים מקמח אורגני.

לחמים יהודיים. החלטנו לשים דגש על 'לחמים יהודיים', כמו חלות, לחמים שהיו באירופה, בייגלים, וגם לחמנייה מיוחדת שהיו מייצרים בפולין, לפני מאות שנים.

ספר מפתיע. יום שישי אחד הביא לי אחד מלקוחותיי ספר של הפרופ' זוהר עמר, על חמשת מיני דגן. בסוף הספר היה פרק על 'לחם הפנים'. אם חשבתי שאני יודע משהו על הלחם הייחודי הזה, שנאפה בבית המקדש וסודר בכל שבת על השולחן בהיכל, הרי שאחרי הקריאה הבנתי שאינני מבין כלום. מאותו רגע העניין של לחם הפנים לא עזב אותי.

שיתוף פעולה. התקשרתי לפרופ' עמר והצעתי לו שיתוף פעולה. הוא חוקר, אני אופה, ויחד ננסה לאפות את הלחם המיוחד הזה, ששמר באורח נס על טריותו שבוע שלם. יצאנו למסע משותף והשלמנו מחקר מקיף על לחם הפנים: המרכיבים, הצורה, שיטת החלפת השולחן. הבנתי שאי-אפשר לשמור את הידע הזה לעצמי. מאז, לצד עיסוקי האפייה, אני מרצה בישיבות, בבתי ספר, באולפנות ובבתי כנסת, חושף את התגליות ואופה עם הקהל את הלחם.


מרצה בישיבות, בבתי ספר, באולפנות ובבתי כנסת וחושף את סודות לחם הפנים

מאיר פנים. גם זכיתי להוציא את הספר 'מאיר פנים', שחציו הראשון עוסק בצד הגשמי של לחם הפנים, התבניות והלוגיסטיקה, וחציו השני צולל להגות הפנימית ולמשמעות הרוחנית: למה הוא נקרא 'לחם הפנים', מה תפקידו בהיכל, איך הוא מתחבר עם המנורה, ואיך כל זה קשור לפרנסה ולעושר.

הייחודיות. הרבה לחמים שנחשבים לחמים יהודיים הם העתקים מלחמים של הגויים. יש לחם אחד ויחיד, שהוא מאה אחוז יהודי אותנטי – זה לחם הפנים. אין לחם כזה בעולם כולו. לחם בלי חמץ, ויש סודות שגורמים לו לתפוח בלי להחמיץ. זה אחד הסודות של אמני האפייה משבט לוי, שאפו את לחם הפנים. הם לא רצו לגלות את הסודות, כדי שהלחם לא ישמש לעבודה זרה.

כיכר 8 ק"ג. ללחם הפנים טעם משובח מאוד. הרי מביאים אותו לבית המקדש, והוא לא יכול להיות תפל. משקל כל כיכר לחם – שמונה ק"ג. זה ענק. אני מכין את הלחם הזה בסדנאות. הציעו לי לאפות את הלחם ולשווק אותו במכירה מסחרית. לא התלהבתי. כבודו של לחם הפנים במקומו מונח.

ספינה רוקדת. יש חילוקי דעות על צורתו של לחם הפנים. דעה אחת, שצורתו כמלבן, ודעה שנייה – כספינה רוקדת. הצורה השנייה דומה לפה מחייך, ויש בזה מסר מיוחד בעבורנו – "איזהו עשיר? השמח בחלקו".


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)