המזון המאולתר גרם לתינוק עצירות קשה. גופו הכחיל ונראה היה שלא ישרוד. אסתר החזיקה את בנה בידיה ומיררה בבכי
"עליכם להחליט – אתם או התינוק", זו הייתה הברירה האכזרית שהוצגה להורים הטריים, שמצאו מסתור ביערות עם הפרטיזנים. "בכיו של תינוק עלול להסגיר את כל הקבוצה", הבהירו להם.
אסתר הייתה בת שבע-עשרה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. לאוזניה הגיעו השמועות על כוונת הנאצים להשמיד את יהודי אירופה. היו לה אחד-עשר אחים ואחיות, והיא החלה להפציר בהוריה כי יימלטו מהעיירה שבה התגוררו בפולין, בטרם יהיה מאוחר.
אלא שרוב האנשים סירבו להאמין. גם הוריה של אסתר טענו שאלה שמועות סרק. בהחלטה אמיצה הצליחה אסתר לשכנע אותם להפקיד בידה שניים מאחיה הקטנים, והיא ברחה איתם.
החורף היה בעיצומו. הלילה ירד. אסתר החליטה להיכנס לכפר סמוך ודפקה על דלת אחד הבתים. היא ביקשה מחסה. בעלת הבית היססה. גם היא שמעה שהנאצים מתקרבים ופחדה להסתיר יהודים.
אסתר סיפרה שהיא יודעת לתפור, לבשל ולעזור בכל עבודות הבית. "רק תני לנו מקום לישון", התחננה. נעתרה האישה לבסוף והכניסה אותם לביתה.
זמן מסוים חיו אסתר ואחיה בבית. יום אחד נשמעו קולות האופנועים של הגרמנים. בעלת הבית הבינה את גודל הסכנה. "רוצו מייד ליער!", אמרה לאסתר.
האחים הקטנים אפילו לא הספיקו לשרוך את נעליהם. הם רצו בעקבות אחותם, אך הנאצים הבחינו בהם וירו בהם. שני הילדים נרצחו לעיני אחותם. היא שמעה את זעקותיהם האחרונות, אך ידעה שעליה להוסיף לרוץ לעומק היער.
עם רדת החשיכה, מותשת וחסרת כוחות, נשכבה בין העצים, לנוח מעט. לפתע שמעה דיבורים ביידיש. היא זחלה לעבר הקולות וראתה מולה פרטיזנים יהודים. הם קיבלו אותה לשורותיהם.
בקבוצה הזאת פגשה אסתר את יעקב ספיבק, שבתחילת המלחמה הצטרף לפרטיזנים עם אחיו ואחותו. השניים מצאו חן זה בעיני זה והם החליטו להתחתן. החתונה נערכה כדת משה וישראל בלב היער, בלי ריקודים וחגיגות אך בשמחה גדולה.
בי"ד בניסן תש"ד (1944) נולד לבני הזוג בן זכר, ונקרא שמו בישראל שלום. מייד עם לידתו התלחששו ביניהם חברי הקבוצה והחליטו כי בלתי-אפשרי שיהיה איתם תינוק. בכיו, הסבירו להורים הצעירים, עלול להישמע למרחקים ולחשוף את הקבוצה לפני הנאצים.
ברירה אכזרית. ההורים לא ויתרו על התינוק. שלום ספיבק
ההורים החליטו לעזוב את הקבוצה, ולנסות לשרוד בכוחות עצמם. הם הסתתרו בבורות ביערות. מדי פעם בפעם נכנסו לכפרים ואספו שאריות מזון מפחי אשפה. לעיתים גויים טובים סיפקו להם מעט מזון.
בשל הרעב לא הצליחה אסתר להניק את בנה הרך. יעקב ליקט פירות יער, ריסק אותם, ערבב את הרסק עם מעט שלג והאכיל את התינוק. המזון המאולתר גרם לתינוק עצירות קשה. גופו הכחיל ונראה היה שלא ישרוד. אסתר החזיקה את בנה בידיה ומיררה בבכי. היא התחננה לה' שיושיע אותה ויציל את בנה הקט.
פתאום הופיעה מולה אישה מבוגרת. היא פנתה אל אסתר ושאלה ביידיש: "בתי היקרה, למה את בוכה?".
אסתר הראתה לה את התינוק וסיפרה בדמעות כי הוא סובל מעצירות ועומד חלילה למות.
"אל תדאגי", אמרה האישה המסתורית. "הוא לא ימות".
"תגידי לי מה לעשות", ביקשה אסתר בייאוש.
"נאסוף יחד לשלשת ציפורים, נערבב אותה עם מעט שלג וניתן לתינוק", הציעה האישה.
אסתר נחרדה. "שאני אתן דבר כזה לתינוק שלי?!".
אך האישה השיבה בתקיפות: "אם לא תעשי זאת – הוא ימות".
באין פתרון אחר קיבלה אסתר את הצעתה של האישה. הם הכינו את התערובת ונתנו אותה לתינוק. חלפו עשרים ודקות ומול עיניהם הנדהמות חל בתינוק שינוי דרמטי.
התינוק התרוקן, והצבע שב ללחייו. שלום הפעוט ניצל.
אסתר המרוגשת ביקשה לחבק את האישה האלמונית ולהודות לה, אך זו נעלמה כלא הייתה. הופעתה נשארה בגדר תעלומה.
בחודש אייר תש"ה (1945) שמעו ההורים קריאות ברמקולים של חיילים רוסים הפונות אל הפרטיזנים ומבשרות על סיום המלחמה. ההורים ובנם יצאו מן המסתור. הרוסים סיפקו להם בגדים ומזון.
בשנת תש"י (1950) עלתה המשפחה לארץ באונייה 'גלילה'. שבעה חודשים התגוררה בבית ליד ובהמשך התיישבה בראשון-לציון.
כשהיה שלום כבן שמונה החליט אביו שהגיעה העת לעשות לבן ברית מילה. שלום זוכר את הרב עטור הזקן הלבן שמל אותו. "הבנתי, אני יהודי, ויהודי צריך להיות מהול".
(על-פי עדותו של שלום ב'ערוץ 2000') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:12
