עם הרב יואל מן
משליחי הרבי באור עקיבא
האם אדם שמתמודד על תפקיד או משרה יכול להיות עניו, או שעליו להבליט את כישוריו?
מניסוח השאלה עולה כי הבלטת הכישורים נוגדת את מידת הענווה – ולא היא. התורה מעידה כי "הָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה". וכי משה 'הסתיר' את כישוריו כמנהיג הדור, וכמי שזכה להביא את התורה לעם ישראל? ודאי שלא.
ענווה אמיתית אינה סותרת את הכרת הכישורים והיכולות, ואת הצורך לנצלם במידה המלאה; אלא שהעניו אינו רואה בהם מקור לגאווה ושחצנות, ביודעו שאלה מתנות שקיבל מאת הקב"ה, ושדווקא הכישורים האלה מציבים לפניו דרישות גבוהות יותר.
מי שמאמין שלצורך מילוי תפקידו בעולם עליו לקבל משרה או מינוי כלשהו, חייב לעשות זאת בצורה הטובה ביותר, אך בלי שחצנות וביטול הזולת.
רב קהילה, מנהיג ציבור, מנהל וכל בעל סמכות אינו יכול להיות עניו במובן המוטעה, כמי שאפשר לזלזל בו ולא לכבד את דבריו. זו איננה ענווה אמיתית. מנהיג צריך להיות תקיף ונחוש, כשתפקידו מחייב זאת, ובה בעת לחוש ענווה כלפי כל אדם.
אחד מגדולי החסידות, רבי בונם מפרשיסחה, היה אומר שכל יהודי צריך להחזיק בכיסיו שני פתקים: באחד כתוב המאמר "בשבילי נברא העולם", ובשני הפסוק "ואנוכי עפר ואפר". כאשר נולדת בליבו גאווה והוא מרגיש שדעתו זחה עליו, יביט בפתק שבו כתוב "ואנוכי עפר ואפר", ויחשוב כמה חסרת טעם היא הגאווה, בעוד עתידו להיות עפר ואפר; וכאשר אדם שוקע חלילה בייאוש ובדיכאון, יתבונן בפתק שבו כתוב "בשבילי נברא העולם" ויאמר לעצמו: הלוא זכיתי להיות בנו של ה' יתברך, והוא הפקיד בידי את עולמו! |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
