הרב שתק, הרהר קצרות, ואז נטל את קולמוסו וכתב על כתב ההיתר: "אישה זו אסורה להינשא מטעם הכמוס עימדי", וחתם את שמו
שלוש שנים חלפו מיום שבעלה של עטיה-רחל עזב אותה ונעלם. בני הזוג התגוררו בעיר קאליש שבפולין, ויום אחד עזב הבעל את הבית ומאז לא נודעו עקבותיו.
שלוש שנים חלפו והאישה נשארה עגונה. היא הלכה אל רב העיר ושפכה לפניו את ליבה. הרב ניסה לברר אצלה אם יש לה מושג כלשהו לאן הלך בעלה, והיא ידעה לומר רק דבר אחד, שהיו לו מחשבות לחפש את מזלו ברומניה.
יעץ לה הרב שתנסה לנסוע לרומניה ולחפש אחר עקבותיו של בעלה. הוא גם המליץ שאחרי שתגלה מה עלה בגורלו תלך לקבל היתר נישואין מרבי יוסף לנדא, רבה של יאשי, ששמו הלך לפניו כצדיק וירא שמיים.
במסעה ברחבי רומניה נודע לאישה כי בעלה התגורר זמן מסוים באחת הערים, ונפטר. יהודי שהכירו מסר עדות על כך בבית הדין המקומי. בית הדין אישר את עדותו וקבע שאשתו מותרת להינשא.
עם המסמך בידה יצאה האישה אל רבי יוסף לנדא, כדי שיסמוך את ידיו על ההיתר. רבי יוסף עיין במסמך היטב ואמר לעגונה שהוא נזקק לכמה ימים כדי להתבונן בדבר. כאשר שבה נענה הרב שעדיין לא הספיק לעיין בסוגיה, ושהוא מבקש עוד כמה ימים.
פעם אחר פעם באה אליו האישה והתחננה לקבל את ההיתר, אך רבי יוסף דחה אותה שוב ושוב. היו שהציעו לאישה לפנות אל רבי אהרן-משה טויבש, מרבני יאשי, שגם היה קשור בקשרי חיתון עם רבי יוסף לנדא. הללו קיוו כי אחרי שהרב טויבש יחתום על ההיתר, יצרף גם הרב לנדא את חתימתו.
רבי אהרן-משה עיין בדברים ופסק כי על-פי ההלכה עד אחד נאמן להתרת עגונה, וחתם על ההיתר. האישה הציגה את חתימתו לפני רבי יוסף לנדא. הוא שתק, הרהר קצרות, ואז נטל את קולמוסו וכתב על כתב ההיתר: "אישה זו אסורה להינשא מטעם הכמוס עימדי", וחתם את שמו.
האישה, שלא ידעה לקרוא את כתב היד, יצאה מביתו בשמחה. אך כשהציגה את ההיתר לפני תלמיד-חכם אחד, חוורו פניו. הוא הסביר לה כי במילים אלה חרץ הרב את גורלה, שכן כעת שום רב בישראל לא יתיר אותה אחרי שרבי יוסף לנדא אסר עליה להינשא.
האישה ההמומה חזרה אל רבי יוסף לנדא וזעקה: "רבי! מדוע אתם מענים אותי?! מה חטאתי שאתם הורסים את חיי?!". הרב השפיל את ראשו וענה בקצרה: "צר לי עלייך מאוד, ואולם מחובתי להזהיר כי את אסורה להינשא, והטעם כמוס עימי". הוא הוסיף: "רחמיי נכמרים עלייך, ואני מברכך בכל ליבי שתוכלי לצאת ממצוקתך במהרה".
עטיה-רחל הייתה אובדת עצות. היא פנתה אל גדולי עולם, רבי שלמה קלוגר, רבי יוסף-שאול נתנזון ועוד, אך איש מהם לא הסכים להתירה כנגד רבי יוסף לנדא. המקרה הסעיר את העולם התורני.
בשלב כלשהו הציעו לאישה לנסוע אל רבי ישראל מרוז'ין, רבו של רבי יוסף לנדא. הצדיק עיין בדברים ושיגר מכתב אל רבי יוסף לנדא ובו כתב:
"כבוד ידידי סתם דבריו בעניין ההיתר, באומרו שאסורה 'מטעם הכמוס עימדי'. ועבור זה כל המורים בישראל יראים מלגשת לפתח ההתרה, מחמת דבריו הסתומים. וזה לא ייתכן בעניינים כאלו, כי אם לבאר דרך התורה באר היטב".
ציור של רבי ישראל מרוז'ין
עם קבלת המכתב מיהר רבי יוסף לשלוח מברק קצר אל רבו ובו הודיע כי אינו יכול להעלות את נימוקיו על הכתב, אך יבוא לסדיגורה להסבירם על-פה.
הוא נסע אל רבי ישראל מרוז'ין וחשף את הטעם הכמוס: "מייד עם בואה של העגונה לפניי רציתי להתירה, אלא שבכל פעם שניגשתי לארון הספרים כדי לעיין בדינה, נפל הספר מידי. וכשעליתי על כיסא כדי להוריד ספר מהמדף, נפלתי ארצה בעצמי. זה היה בעבורי סימן מן השמיים שאין לי לעסוק בהיתר אישה זו.
"אך מגודל הרחמנות עליה החלטתי יום אחד שיהיה אשר יהיה, אני כותב לה היתר להינשא. אלא שכאשר התחלתי לכתוב נפל הקולמוס מידי והקסת התהפכה והדיו נשפכה על כל הנייר.
"באותה שעה אמרתי כי זה סימן מובהק שבעלה עדיין חי והיא אסורה להינשא. הצנעתי את טעמי כדי שלא יטענו כנגדי שהתורה לא בשמיים היא".
הרבי מרוז'ין הסכים עימו, ואמר לאישה: בעלך חי ואני מברך אותך שתמצאי אותו במהרה.
.JPG)
ציון מקום מנוחתו
האישה חזרה ליאשי, וכעבור יומיים הלכה בשוק העיר, ופתאום שמעה אדם קורא בשמה ושואל לשלומה. האישה הביטה בו והתעלפה. התברר כי זה בעלה האובד. בשל רוח שטות שנכנסה בו ברח מקאליש ונדד להונגריה, אלא שפתאום התעורר בו רצון עז לנסוע ליאשי, בלי להבין מדוע.
מייד הלכו האיש והאישה למעונו של רבי יוסף לנדא. הבעל הצהיר כי הוא מוכן לתת לה גט. רבי יוסף הושיבם בחדרים נפרדים, וחקר כל אחד מהם חקירה מפורטת. רק כאשר התברר מעל כל ספק שאכן זה בעלה, הורה לערוך את הגט ולהתיר את האישה להינשא.
(על פי 'בית רוז'ין') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:46
