הבעל-שם-טוב אומר ('מאור עיניים' תחילת פרשת חוקת), שכאשר אדם רואה רע בזולתו, הרי זו הוכחה שיש בו-עצמו משהו מאותו רע. שכן הזולת הוא בבחינת מראה, ו"מי שפניו נקיים, אינו רואה במראה שום דופי", וכשהוא רואה לכלוך במראה – הרי זו הוכחה שהלכלוך הזה נמצא בו-עצמו. לכן "הצדיק הגמור שאין רע בקרבו, אין רואה שום רע על שום אדם".
שואל הרבי מליובאוויטש (לקוטי שיחות כרך י, עמ' 24), מהו ההכרח שראיית הרע אצל הזולת היא בבחינת השתקפות של הרע שקיים באותו אדם עצמו? התשובה היא, שכל דבר וכל מאורע בעולם הוא בהשגחה פרטית. אם האדם רואה דבר מה, זימנו לו זאת מלמעלה. לא ייתכן לומר שמלמעלה יביאוהו לידי ראיית רע בזולת – לשווא. ברור אפוא שהראו לו את הרע שבזולת, כדי שיזדעזע מחומרתו של הרע, ואז יוכל לתקן זאת בתוך עצמו ובנפשו. אם האדם עצמו היה נקי מאותו רע, לא היו מראים לו זאת אצל הזולת.
מעוררים אותו על הרע שבתוך נפשו על-ידי שמראים לו את הרע שבזולת, משום ש"על כל פשעים תכסה אהבה", וכל שכן אהבתו של האדם לעצמו. כמו-כן ידוע הכלל: "כל הנגעים אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו". לכן הדרך להביאו לידי הכרת חסרונותיו היא על-ידי שמזמנים לו לראותם בזולתו, והדבר גורם לו להתבונן בגנות החסרונות הללו ולתקנם בנפשו. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:46
