חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:06 זריחה: 6:46 ד' בחשון התשפ"ז, 15/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע - כל המדורים ברצף גיליון 2056
ערב ש"ק פרשת בהעלותך, י"ג בסיון ה'תשפ"ו (29/05/2026)

מדורים נוספים
שיחת השבוע - כל המדורים ברצף גיליון 2056
להחזיר למילים את ערכן
חדש על המדף
הארון איתך במסע החיים
העלאת הנרות
מחשבה של ענווה
גוּלה מלשון גאולה
הזולת כמראָה שלך
סייעתא דשמיא של רב
רציתי לשאול
פיצויי פיטורים
נפלאות הבריאה בעין העדשה

מס' 2056, ערב שבת-קודש בהעלותך, י"ג בסיון ה'תשפ"ו (29.05.2026)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

להחזיר למילים את ערכן

אחד המאפיינים המובהקים של התרבות היהודית לאורך הדורות הוא הוויכוח הענייני. 'מחלוקת לשם שמיים' נחשבה בעם ישראל כלי חיוני לבירור האמת

מספרים על פולמוסן ידוע, שכאשר היו מתקשרים אליו מערוץ תקשורת כלשהו ומבקשים את השתתפותו בדיון, היה שואל: "איזו עמדה אתם רוצים שאציג?". לאחר שהזמינו אצלו את הדעה הרצויה, היה מתייצב לדיון וטוען בלהט את הטיעונים לעמדה שהתבקש לייצג.

תרגילים כאלה נעשים גם בלימודי רטוריקה: מבקשים מהתלמידים להציג עמדות לצורך הדיון, בלי קשר למידת הזדהותם האישית עם אותן עמדות. אבל מה שיכול להיות משעשע בתרגיל בבית ספר הופך להתנהגות צינית ובזויה כשמאמצים אותה נציגי ציבור.

הכול אג'נדה

למרבה הצער, זו המציאות שהתפתחה אצלנו בשנים האחרונות. אינך יכול להאמין לשום מילה שיוצאת מפיהם של נבחרי ציבור, כי הם מחליפים את דעותיהם כמו גרביים, על-פי הרוח הפוליטית המנשבת. הם יכולים לטעון היום בלהט שעכשיו יום, ומחר באותה שעה יטענו שזה לילה, וכשתשאל איך זה מתיישב עם מה שאמרו אתמול, יגמגמו משהו ש'זה לא אותו דבר'.

במקום דיון אמיתי המבוסס על אמונות, ערכים, עובדות והיגיון, אנו עדים לזירה שכולה אג'נדה ואינטרסים משתנים. הדעה עצמה איבדה את משקלה; מה שקובע הוא אך ורק מי אמר אותה ואת מי היא משרתת ברגע נתון.

היפוך העמדות לפי הצורך המיידי אינו מבטא תהליך של התפכחות ושינוי תפיסות מתוך למידה או התבוננות במציאות המשתנה, אלא זו התנהגות של זיקית פוליטית. היושרה העניינית הוקרבה על מזבח הנאמנות השבטית. כאשר הדיון הציבורי מתרוקן מתוכן ענייני הוא מאבד את ערכו ומשמעותו, כי אתה יודע שהאנשים המדברים בלהט גדול כל-כך אינם מאמינים למילה אחת של עצמם.

וזה עצוב מאוד, כי אחד המאפיינים המובהקים של התרבות היהודית לאורך הדורות הוא הוויכוח הענייני. 'מחלוקת לשם שמיים' נחשבה בעם ישראל כלי חיוני לבירור סוגיות. גדולי חכמי ישראל התווכחו זה עם זה בחריפות, אך מתוך כבוד הדדי עמוק, בשאיפה להגיע לחקר האמת. ואילו במרחב הציבורי של ימינו נדמה כי הוויכוח הענייני נעלם כמעט לחלוטין.

מחיר הציניות

למצב זה יש מחיר כבד. כאשר הציבור מביט בנבחריו ובמובילי דעת הקהל ורואה כיצד העמדות משתנות לפי הצורך הפוליטי הרגעי, האמון במערכות הציבוריות קורס. הציניות הופכת לנקודת המבט המרכזית, ותחושת הניכור גוברת. אם הכול אג'נדה ופוזיציה, אין עוד טעם להקשיב, לנסות להבין או לנהל שיח.

התיקון למצב זה מתחיל בכל אחד מאיתנו. עלינו לסרב להיגרר לשיח השבטי המפלג, ולדרוש – מעצמנו ומנבחרינו – חזרה למהות. עלינו ללמוד לנהל שיח ענייני וכּן, להקשיב איש לרעהו, ולחפש פתרונות במקום להטיח האשמות.

רק אם נשכיל להחזיר את היושרה אל מרכז הבמה, ונאלץ את נציגי הציבור להבין שעקרונות אינם כלי עבודה מתכלים אלא עוגנים רוחניים ומוסריים, נוכל לשקם את השיח הציבורי ואת האמון בדבריהם של נבחרי הציבור. זה יהיה צעד ראשון שיוביל לקירוב לבבות ולריפוי השסע שנפער בעם, לא מעט על-ידי פוליטיקה צינית ומפלגת.


הכול אג'נדה. כשהלילה נהפך ליום והיום ללילה

  ספרים

שער הביטחון
מאת רבנו בחיי אבן-פקודה
בהוצאת קה"ת

מהדורה חדשה של שער הביטחון  מ'חובות הלבבות', עם פירושי יסוד וביאורי החסידות. 202 עמ'. טל' 039606018.

שמירת הפרשה
מאת הרב שמעון גדסי
בהוצאת המחבר

הלכות יומיות על-פי סדר פרשיות השבוע. לימוד שבועי בספר מספק מסגרת מקורית ללימוד הלכה. 412 עמ'. טל' 039606018.

אלה מועדי ה'
בעריכת הרב אברהם-ישעיה רסקין
בהוצאת מרכז לתורת החסידות, לונדון

ביאור המשמעות הפנימית של מועדי השנה ועניינם בעבודת ה' בדרך החסידות. 800 עמ'. הפצה בארץ: טל' 039606018.

דע לך בני
מאת הרב מוטי זולברג
בהוצאת המחבר

פרקי חינוך והדרכה בענייני קדושה וגיל ההתבגרות. המחבר, יועץ חינוכי, חולק עם הקוראים מניסיונו המקצועי. 700 עמ'. טל 0545773002.

  שלחן שבת

הארון איתך במסע החיים

פרשתנו מספרת על מסע בני ישראל במדבר: "וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה" (במדבר י,לג). ההימצאות של הארון במסעות בני ישראל הפגישה שני הפכים: הארון הקדוש, ובו שברי הלוחות וספר התורה, וה"מִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא, נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב, וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם" (דברים ח,טו).

נשאלת השאלה, מה לארון הקדוש ולמדבר הנורא? מדוע לטלטל את הארון במשך כל המסעות במדבר?

פרשה מרכזית

התשובה טמונה בפסוק "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ". הגמרא (שבת קטו,ב), שדנה בקדושת ספר תורה, קובעת שספר תורה שבלה או נמחק נשאר בקדושתו אם נותרו בו שמונים וחמש אותיות שלמות – כמספר האותיות שבפסוקי 'ויהי בנסוע הארון'. מכאן, שפרשה זו היא עניין יסודי בתורה כולה.

התורה, מצד עצמה, היא חוכמת ה', 'שעשועיו של הקב"ה', ולכן היא מרוממת לגמרי מהעולם. ובכל-זאת ירדה ממדריגה למדריגה, עד שהתלבשה באותיות גשמיות, הנכתבות בדיו על הקלף. בספר התניא (פרק ד) הירידה מתוארת כמסע: "נסעה וירדה בסתר המדרגות". היינו, שגם הירידה והצמצום של התורה הם חלק ממסע חיובי – "ויהי בנסוע הארון".

לא ירידה, מסע!

לכן ארון הברית הוביל את המסע במדבר, להורות לנו שהתורה אינה נמנעת מהמגע עם העולם. להפך, מה שנדמה כירידה הוא בעצם 'מסע', שגורם ל"יפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך". כוח זה ניתן לנו ממשה רבנו, כמו שנאמר "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה", בזכות היותו רועה נאמן, המסור לכל פרט בצאן מרעיתו.

ואם יטען אדם: הלוא כך היה גם אתמול, והנה שוב חזר האויב והשונא! יש להשיב לו: גם בזמן משה רבנו הנסיעה עם הארון פעלה שיפוצו האויבים וינוסו המשנאים, אך הם לא הוכחדו לגמרי, שכן זה רצונו של הקב"ה. ואולם בזכות ארון ה' יהודי יכול להתמודד עימם בהצלחה.

הקב"ה איתך

המפגש בין היהודי לעולם נדמה כ'ירידה' גדולה. ואולם מצופה ממנו לשמור על דבקות בקב"ה, כפי שהוא אומר פעמיים ביום בקריאת שמע "ואהבת את ה' אלוקיך... בכל מאודך", אף-על-פי שהוא ככבשה בין שבעים זאבים, מוקף באומות העולם, מדבר בשפתם ומתנהל מולם בענייני משא ומתן וכו'. כיצד אפשר להתנהל כך?

משיבה התורה: "ויהי בנסוע הארון". הירידה היא מסע, ובמסע החיים הזה הקב"ה – ארון הברית עצמו – נמצא עם היהודי, "עימו אנוכי בצרה". הבט אל הפנימיות שבך, ותגלה שיש בך "חלק א-לוה ממעל ממש", המבטיח דבקות תמידית בקב"ה. ואם כן, בכל מקום שיהודי נמצא, הקב"ה בכבודו ובעצמו נמצא עימו.

(תורת מנחם, כרך עח, עמ' 175)

  מן המעיין

העלאת הנרות

שלך גדולה משלהם

״דבר אל אהרון ואמרת אליו בהעלותך את הנרות״ (במדבר ח,ב). למה נסמכה פרשת מנורה לחנוכת הנשיאים? לפי שכשראה אהרון חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו, כשלא היה עימהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקב״ה: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות.

(רש״י)

בפעם הראשונה

הלוא הטבת הנרות קודמת להדלקה, והיה צריך לומר ״שאתה מטיב ומדליק״? אלא שהדבר היה בשעת חנוכת המנורה כשהדליקו את המנורה בפעם הראשונה, ואז ההדלקה קדמה להטבה.

(הרב שלמה קאליש)

ההכנה גדולה מהמצווה

הרמב״ם כותב שהדלקת הנרות מותרת בזר, ואילו הטבת הנרות אסורה בו. מכאן ראיה שההכנה למצווה גדולה מהמצווה בעצמה.

(רבי מנחם-מענדל מפילץ)

הדלקת נשמות

"עד שתהא שלהבת עולה מאליה" (רש״י). יש לעשות את ההדלקה באופן שהנר ידלק בכוחות עצמו, בלי להזדקק עוד להשפעתו של ה'מדליק'. כשמדליקים נר גשמי – הנר מתעלה, שהרי הוא ממלא עכשיו את תכלית ומטרת יצירתו. כן ויותר מכן הוא ב'הדלקת' נשמה יהודית. ועוד, שגם ה'מדליק' מתעלה בעילוי רב.

(הרבי מליובאוויטש)

שההרגל ייעשה טבע

צריך האדם להרגיל עצמו בעבודת ה׳ בקביעות ובתמידות עד שתחדור לעצם מהותו; שההרגל ייעשה טבע והשלהבת תעלה מאליה.

(קרבן העני)

הפניית החוכמות לתורה

שבעת קני המנורה רומזים לשבע החוכמות, והנר האמצעי לחוכמת התורה. אולי יש כאן רמז, שהאדם העוסק בחוכמות העולם והטבע צריך להשתדל שאורן יופנה לעבר הנר האמצעי, חוכמת התורה. זה מה שאומר הכתוב: ״בהעלותך את הנרות, אל מול פני המנורה״ – אם תכוון את כל החוכמות והמדעים לעבר חוכמת התורה, יאירו שבעת הנרות, כל שבע החוכמות יאירו באור הנכון.

(מלאכת מחשבת)

עבודה פנימית

״ויעש כן אהרון״ (במדבר ח,ג). "להגיד שבחו של אהרון שלא שינה" (רש״י). בעבודת הקודש של אהרון לא ניכרו שום תנועה ושינוי חיצוניים. העיקר היה בפנימיות הלב. כל הדברים הגדולים עיקרם גנוז וצפון בלב, ואינם נראים כלפי חוץ.

(רבי מנחם-מענדל מקוצק)

קושי חיובי

״וזה מעשה המנורה מקשה זהב״ (במדבר ח,ד). ״מקשה״ – לשון קשה. בני ישראל, שנמשלו למנורה, נקראים ״עם קשה עורף״, היינו שיש בהם הכוח של מסירת נפש, רצון וביטול על-שכלי לאלוקות. בחינה זו נמצאת בכל אחד ואחד מישראל, מ'ירכה', נשמות נמוכות, עד 'פרחה', נשמות גבוהות.

(אור התורה)

  אמרת השבוע

מחשבה של ענווה

פעם אחת המתין הציבור לכניסתו של רבי מאיר מפרמישלן לעריכת ה'טיש' בשבת, ואילו הוא היה מסוגר בחדרו ולא יצא ממנו. רק כעבור זמן רב נכנס והחל בעריכת השולחן.

לאחר מכן שאלוהו מקורביו מדוע איחר כל-כך. השיב רבי מאיר:

"התבוננתי במצבי ואמרתי בליבי – איך אוכל להיכנס ולנהל 'טיש' כל עוד אני מרגיש מרומם מהיושבים סביבי?! החלטתי שלא אכנס עד שארגיש קטן מכולם.

"עברתי במחשבתי על כל הציבור, אחד-אחד, ומצאתי נקודה שבה אני קטן מכל אחד ואחד ושבה הוא עולה עליי. רק באשר לאיש אחד לא יכולתי למצוא שום נקודה שבה אני פחוּת ממנו, ולכן התעכבתי.

"לבסוף עלה בדעתי, שאילו הייתי אני במצבו של אותו יהודי, ודאי לא הייתי נוסע אל מאיר; והנה האיש הזה, אף שהוא בדיוטה התחתונה, בכל-זאת נוסע הוא אל מאיר. הרי שהוא גדול ממאיר!".

  גאולהפדיה

גוּלה מלשון גאולה

גֻלָּהּ. הנביא זכריה תיאר את המחזה שראה: "רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ" (זכריה ד,ב). במדרש (רבה ויקרא פרשה לב) מובאות שתי דעות בפירוש המילה 'גולה': "חד אמר גולה, וחד אמר גאולה. מאן דאמר גולה – שגולה לבבל... ומאן דאמר גאולה – פרוקא, שנאמר (ישעיה מז) גואלנו ה' צבאות שמו".

מסביר הרבי מליובאוויטש (תורת מנחם, כרך ו, עמ' 344): "והעניין בזה, דפירוש הא' הוא ש'גולה' לשון גלות, היינו שגם בזמן הגלות, במעמד ומצב של חושך כפול ומכופל כו', נקראות נשמות ישראל בשם מנורת זהב. ומדגיש בכתוב 'מנורת זהב כולה', שכל הנשמות, עד ירכה עד פרחה, היינו מהפשוט שבפשוטים עד הגדול שבגדולים, הם מנורת זהב.

"וטעם הדבר הוא מפני ש'גולה על ראשה', שגם בזמן הגלות נמצאת השכינה עימהם, כי גלו לבבל שכינה עימהם, ששכינה עימהם קאי על נקודת היהדות שישנה בכל אחד ואחד מישראל.

"...ופירוש הב' הוא, ש'גולה' לשון גאולה, והפירוש של 'גולה (גאולה) על ראשה' הוא, שסיבת הגאולה של בני ישראל (אף שישנו זמן הגלות, מכל מקום תהיה הגאולה) הוא מצד גאולת השכינה (ראשה), שעל-ידי יציאת השכינה מהגלות תהיה גם יציאת בני ישראל מהגלות (השכינה תצא מהגלות, ו'תסחב' עימה את כולם).

"ויש לקשר את שני הפירושים, שהגאולה היא מצד זה גופא שגם בזמן הגלות נקראים בני ישראל מנורת זהב כולה, שזהו מצד נקודת היהדות שבכל אחד ואחד מישראל, שזהו העניין של 'גלו לבבל שכינה עימהם'".

  אהבת ישראל

הזולת כמראָה שלך

הבעל-שם-טוב אומר ('מאור עיניים' תחילת פרשת חוקת), שכאשר אדם רואה רע בזולתו, הרי זו הוכחה שיש בו-עצמו משהו מאותו רע. שכן הזולת הוא בבחינת מראה, ו"מי שפניו נקיים, אינו רואה במראה שום דופי", וכשהוא רואה לכלוך במראה – הרי זו הוכחה שהלכלוך הזה נמצא בו-עצמו. לכן "הצדיק הגמור שאין רע בקרבו, אין רואה שום רע על שום אדם".

שואל הרבי מליובאוויטש (לקוטי שיחות כרך י, עמ' 24), מהו ההכרח שראיית הרע אצל הזולת היא בבחינת השתקפות של הרע שקיים באותו אדם עצמו? התשובה היא, שכל דבר וכל מאורע בעולם הוא בהשגחה פרטית. אם האדם רואה דבר מה, זימנו לו זאת מלמעלה. לא ייתכן לומר שמלמעלה יביאוהו לידי ראיית רע בזולת – לשווא. ברור אפוא שהראו לו את הרע שבזולת, כדי שיזדעזע מחומרתו של הרע, ואז יוכל לתקן זאת בתוך עצמו ובנפשו. אם האדם עצמו היה נקי מאותו רע, לא היו מראים לו זאת אצל הזולת.

מעוררים אותו על הרע שבתוך נפשו על-ידי שמראים לו את הרע שבזולת, משום ש"על כל פשעים תכסה אהבה", וכל שכן אהבתו של האדם לעצמו. כמו-כן ידוע הכלל: "כל הנגעים אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו". לכן הדרך להביאו לידי הכרת חסרונותיו היא על-ידי שמזמנים לו לראותם בזולתו, והדבר גורם לו להתבונן בגנות החסרונות הללו ולתקנם בנפשו.

  מעשה שהיה

סייעתא דשמיא של רב

הרב שתק, הרהר קצרות, ואז נטל את קולמוסו וכתב על כתב ההיתר: "אישה זו אסורה להינשא מטעם הכמוס עימדי", וחתם את שמו

שלוש שנים חלפו מיום שבעלה של עטיה-רחל עזב אותה ונעלם. בני הזוג התגוררו בעיר קאליש שבפולין, ויום אחד עזב הבעל את הבית ומאז לא נודעו עקבותיו.

שלוש שנים חלפו והאישה נשארה עגונה. היא הלכה אל רב העיר ושפכה לפניו את ליבה. הרב ניסה לברר אצלה אם יש לה מושג כלשהו לאן הלך בעלה, והיא ידעה לומר רק דבר אחד, שהיו לו מחשבות לחפש את מזלו ברומניה.

יעץ לה הרב שתנסה לנסוע לרומניה ולחפש אחר עקבותיו של בעלה. הוא גם המליץ שאחרי שתגלה מה עלה בגורלו תלך לקבל היתר נישואין מרבי יוסף לנדא, רבה של יאשי, ששמו הלך לפניו כצדיק וירא שמיים.

במסעה ברחבי רומניה נודע לאישה כי בעלה התגורר זמן מסוים באחת הערים, ונפטר. יהודי שהכירו מסר עדות על כך בבית הדין המקומי. בית הדין אישר את עדותו וקבע שאשתו מותרת להינשא.

עם המסמך בידה יצאה האישה אל רבי יוסף לנדא, כדי שיסמוך את ידיו על ההיתר. רבי יוסף עיין במסמך היטב ואמר לעגונה שהוא נזקק לכמה ימים כדי להתבונן בדבר. כאשר שבה נענה הרב שעדיין לא הספיק לעיין בסוגיה, ושהוא מבקש עוד כמה ימים.

פעם אחר פעם באה אליו האישה והתחננה לקבל את ההיתר, אך רבי יוסף דחה אותה שוב ושוב. היו שהציעו לאישה לפנות אל רבי אהרן-משה טויבש, מרבני יאשי, שגם היה קשור בקשרי חיתון עם רבי יוסף לנדא. הללו קיוו כי אחרי שהרב טויבש יחתום על ההיתר, יצרף גם הרב לנדא את חתימתו.

רבי אהרן-משה עיין בדברים ופסק כי על-פי ההלכה עד אחד נאמן להתרת עגונה, וחתם על ההיתר. האישה הציגה את חתימתו לפני רבי יוסף לנדא. הוא שתק, הרהר קצרות, ואז נטל את קולמוסו וכתב על כתב ההיתר: "אישה זו אסורה להינשא מטעם הכמוס עימדי", וחתם את שמו.

האישה, שלא ידעה לקרוא את כתב היד, יצאה מביתו בשמחה. אך כשהציגה את ההיתר לפני תלמיד-חכם אחד, חוורו פניו. הוא הסביר לה כי במילים אלה חרץ הרב את גורלה, שכן כעת שום רב בישראל לא יתיר אותה אחרי שרבי יוסף לנדא אסר עליה להינשא.

האישה ההמומה חזרה אל רבי יוסף לנדא וזעקה: "רבי! מדוע אתם מענים אותי?! מה חטאתי שאתם הורסים את חיי?!". הרב השפיל את ראשו וענה בקצרה: "צר לי עלייך מאוד, ואולם מחובתי להזהיר כי את אסורה להינשא, והטעם כמוס עימי". הוא הוסיף: "רחמיי נכמרים עלייך, ואני מברכך בכל ליבי שתוכלי לצאת ממצוקתך במהרה".

עטיה-רחל הייתה אובדת עצות. היא פנתה אל גדולי עולם, רבי שלמה קלוגר, רבי יוסף-שאול נתנזון ועוד, אך איש מהם לא הסכים להתירה כנגד רבי יוסף לנדא. המקרה הסעיר את העולם התורני.

בשלב כלשהו הציעו לאישה לנסוע אל רבי ישראל מרוז'ין, רבו של רבי יוסף לנדא. הצדיק עיין בדברים ושיגר מכתב אל רבי יוסף לנדא ובו כתב:

"כבוד ידידי סתם דבריו בעניין ההיתר, באומרו שאסורה 'מטעם הכמוס עימדי'. ועבור זה כל המורים בישראל יראים מלגשת לפתח ההתרה, מחמת דבריו הסתומים. וזה לא ייתכן בעניינים כאלו, כי אם לבאר דרך התורה באר היטב".


ציור של רבי ישראל מרוז'ין

עם קבלת המכתב מיהר רבי יוסף לשלוח מברק קצר אל רבו ובו הודיע כי אינו יכול להעלות את נימוקיו על הכתב, אך יבוא לסדיגורה להסבירם על-פה.

הוא נסע אל רבי ישראל מרוז'ין וחשף את הטעם הכמוס: "מייד עם בואה של העגונה לפניי רציתי להתירה, אלא שבכל פעם שניגשתי לארון הספרים כדי לעיין בדינה, נפל הספר מידי. וכשעליתי על כיסא כדי להוריד ספר מהמדף, נפלתי ארצה בעצמי. זה היה בעבורי סימן מן השמיים שאין לי לעסוק בהיתר אישה זו.

"אך מגודל הרחמנות עליה החלטתי יום אחד שיהיה אשר יהיה, אני כותב לה היתר להינשא. אלא שכאשר התחלתי לכתוב נפל הקולמוס מידי והקסת התהפכה והדיו נשפכה על כל הנייר.

"באותה שעה אמרתי כי זה סימן מובהק שבעלה עדיין חי והיא אסורה להינשא. הצנעתי את טעמי כדי שלא יטענו כנגדי שהתורה לא בשמיים היא".

הרבי מרוז'ין הסכים עימו, ואמר לאישה: בעלך חי ואני מברך אותך שתמצאי אותו במהרה.


ציון מקום מנוחתו

האישה חזרה ליאשי, וכעבור יומיים הלכה בשוק העיר, ופתאום שמעה אדם קורא בשמה ושואל לשלומה. האישה הביטה בו והתעלפה. התברר כי זה בעלה האובד. בשל רוח שטות שנכנסה בו ברח מקאליש ונדד להונגריה, אלא שפתאום התעורר בו רצון עז לנסוע ליאשי, בלי להבין מדוע.

מייד הלכו האיש והאישה למעונו של רבי יוסף לנדא. הבעל הצהיר כי הוא מוכן לתת לה גט. רבי יוסף הושיבם בחדרים נפרדים, וחקר כל אחד מהם חקירה מפורטת. רק כאשר התברר מעל כל ספק שאכן זה בעלה, הורה לערוך את הגט ולהתיר את האישה להינשא.

(על פי 'בית רוז'ין')

  רציתי לשאול

עם הרב יואל מן

משליחי הרבי באור עקיבא

האם אדם שמתמודד על תפקיד או משרה יכול להיות עניו, או שעליו להבליט את כישוריו?

מניסוח השאלה עולה כי הבלטת הכישורים נוגדת את מידת הענווה – ולא היא. התורה מעידה כי "הָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה". וכי משה 'הסתיר' את כישוריו כמנהיג הדור, וכמי שזכה להביא את התורה לעם ישראל? ודאי שלא.

ענווה אמיתית אינה סותרת את הכרת הכישורים והיכולות, ואת הצורך לנצלם במידה המלאה; אלא שהעניו אינו רואה בהם מקור לגאווה ושחצנות, ביודעו שאלה מתנות שקיבל מאת הקב"ה, ושדווקא הכישורים האלה מציבים לפניו דרישות גבוהות יותר.

מי שמאמין שלצורך מילוי תפקידו בעולם עליו לקבל משרה או מינוי כלשהו, חייב לעשות זאת בצורה הטובה ביותר, אך בלי שחצנות וביטול הזולת.

רב קהילה, מנהיג ציבור, מנהל וכל בעל סמכות אינו יכול להיות עניו במובן המוטעה, כמי שאפשר לזלזל בו ולא לכבד את דבריו. זו איננה ענווה אמיתית. מנהיג צריך להיות תקיף ונחוש, כשתפקידו מחייב זאת, ובה בעת לחוש ענווה כלפי כל אדם.

אחד מגדולי החסידות, רבי בונם מפרשיסחה, היה אומר שכל יהודי צריך להחזיק בכיסיו שני פתקים: באחד כתוב המאמר "בשבילי נברא העולם", ובשני הפסוק "ואנוכי עפר ואפר". כאשר נולדת בליבו גאווה והוא מרגיש שדעתו זחה עליו, יביט בפתק שבו כתוב "ואנוכי עפר ואפר", ויחשוב כמה חסרת טעם היא הגאווה, בעוד עתידו להיות עפר ואפר; וכאשר אדם שוקע חלילה בייאוש ובדיכאון, יתבונן בפתק שבו כתוב "בשבילי נברא העולם" ויאמר לעצמו: הלוא זכיתי להיות בנו של ה' יתברך, והוא הפקיד בידי את עולמו!

  פינת ההלכה ומנהג

הרב חיים הלל רסקין

פיצויי פיטורים

שאלה: האם פיצויי פיטורים קשורים למצוות 'הענקה'?

תשובה: התורה מצווה לתת מתנות לעבד עברי בעת פרידתו, מצווה הנקראת 'הענקה'. חז"ל קבעו ששווי המתנות צריך להיות לפחות שלושים סלעים ממיטב היבול או בעלי-החיים.

יש פוסקים הסבורים שמצוות הענקה אינה חלה למעשה על רוב סוגי העובדים בזמננו, מכמה טעמים: א) המצווה נוהגת רק בזמן היובל. ב) היא נאמרה בעבד עברי ולא בפועל או בקבלן. ג) היא עוסקת בעבד שסיים את תקופת עבודתו, ולא במי שעזב באמצעה.

עם זה, ספר החינוך כותב שיש ללמוד מרוח המצווה, ולכן ראוי שהמעסיק ייתן מתנת פרידה לעובד בסיום עבודתו.

יש מן הראשונים שתלו זאת במחלוקת אחרת: האם מצוות 'הענקה' נאמרה רק בעבד שנמכר בידי בית דין בגלל גניבה, או גם במי שמכר את עצמו מחמת דוחקו. העובד השכיר דומה יותר למי שמכר את עצמו, ולדעת הרמב"ם אין מעניקים לו.

הרבי מליובאוויטש מצדד בדברי ספר החינוך, ומבאר שהטעם שמוכר את עצמו אינו זכאי ל'הענקה' הוא מפני שנהג שלא כראוי בכך ששיעבד את עצמו. אבל עובד רגיל, שלא עשה איסור, ראוי שיקבל מתנת פרידה ברוח מצוות 'הענקה' (מלבד חובת הפיצויים בחוק).

פוסקי זמננו אף רואים בכך יסוד למנהג תשלום פיצויי פיטורים, ובתי דין משתדלים ליישם רוח זו למעשה.

במקום שבו נהוג לשלם פיצויי פיטורים לעובד מפוטר (כמנהג המקובל בענייני עבודה) – הדבר נחשב כאילו הותנה מראש, ובית דין יכול לחייב את המעסיק לשלם. אך אם סוכם מראש שלא ישולמו פיצויים – ההסכם תקף, משום ש"תנאי שבממון קיים". למעשה, כל מקרה תלוי בפרטיו, ובירור ההלכה דורש הכרעה של דיין הבקי בתחום.

מקורות: דברים טו,יג. קידושין יז,א. ב"מ פג,א. ספר החינוך מצווה תפב, מנ"ח שם. לקו"ש חי"ט ע' 153. מנח"י ח"ו סי' קסז. משפט הפועלים פרק יח. משפטי חושן ערך פיצויי פיטורין. משפטיך ליעקב ח"ב סי' כה.

  חיים יהודיים

נפלאות הבריאה בעין העדשה

הוא פרש מההייטק ונשבה בקסמי צילום הטבע. דרך העדשה הוא מגלה בכל יום מחדש את גדולת הבורא, את "מה רבו מעשיך ה'", ואת הפלאים שיש לכולנו ליד הבית

תעודת זהות. יעקב שובל, בן 75, יליד ירושלים, תושב נתניה. לחם במלחמות ישראל, עבד שנים רבות בהייטק, פרש לגמלאות, למד צילום ונעשה צלם טבע. נוסע ברחבי הארץ והעולם, מצלם בעלי-חיים וטבע, ומגלה דרך העדשה את גדולת הבורא ואת יופייה המופלא של הבריאה.


יעקב השבוע

חמימות. אנחנו ירושלמים כמה דורות, אבל בשלב כלשהו עברתי לנתניה, לשכונת רמת פולג – עיר ימים. שליח חב"ד, הרב שניאור ברוד, קיבל את פנינו בלבביות חמה ובסבר פנים יפות, וזו חוויה שמלווה אותנו עד היום בקשר ובחיבור המיוחד איתו. לעיתים אני משתדל לקחת את נכדיי לשכונת שערי פינה, שבה גדלתי (הסמוכה למאה שערים), לשתף אותם בחוויות ילדות מתוקות.

צילום. אחרי שנים רבות בעולם ההייטק פרשתי מהעבודה וליבי נמשך לצילום טבע. הלכתי ללמוד צילום, ונשאבתי אליו בהדרגה. כל ימיי אהבתי את הטבע, אבל רק כשנכנסתי לעולם הצילום הבנתי עד כמה בני-אדם עוברים ליד הרבה רגעים מקסימים, ופשוט לא מבחינים בהם. הצילום לימד אותי להתבונן, להקשיב, להרגיש, ופתאום העולם נראה שונה לגמרי, עשיר יותר, מלא פלאים. זה היה כמו לפקוח עיניים חדשות.

דיוק. אחרי שהתחלתי לצלם הבנתי כמה החמצתי גם באזור מגוריי. אני גר עשר דקות מהים, ושם יש נחל יפהפה שנשפך לים. אני יושב שם לעיתים שעות רבות. בחורף אתה רואה שלושה סוגי שלדגים. הם מרפרפים מעל המים כמו מסוקים קטנים, ואז נכנסים למים בצלילה מדויקת ויוצאים עם דג בפה. זה מראה מדהים. אתה לומד את השעון שלהם, את אופן מעופם ואת סדר פעולתם. זה עולם שלם, שרוב האנשים אינם יודעים שהוא מתקיים ליד ביתם. כשאתה מצלם את זה, אתה מרגיש חלק ממשהו גדול בהרבה, משהו שיש בו חוכמה עמוקה ויופי אין-סופי.


דיה שחורה לוכדת דג

נדידה. במהלך השנים טיילתי ועשיתי מסעות צילום במדינות רבות ברחבי העולם. לכל מקום בכדור הארץ יש הייחוד שלו – אפריקה, הודו, אלסקה. בארץ ישראל יש תופעה מופלאה ומרהיבה של נדידת הציפורים – חצי מיליארד עופות חולפים בין אירופה, אסיה ואפריקה.

שיעור. כשאתה מצלם את הטבע אתה רואה את 'מה רבו מעשיך ה'', את התחכום המופלא של מערכות הטבע. בעלי-החיים אינם מבזבזים אנרגייה. הם מדויקים, יעילים. אני נזכר למשל בעיט האמריקאי שתיעדתי באלסקה. איך הוא יורד למים, נועץ את טפריו בדג ונעלם איתו. הכול מדויק. זה מלמד שיעור גדול. כשאתה רואה את זה דרך העדשה, אתה מבין כמה הכול מתוכנן.

רגע. פעם אחת, באגמון פולג, חיכיתי לתעד את השלדג בפעולה. הזזתי מבט לשבריר שנייה, ופתאום ראיתי אותו עם נחש בפה. זה קורה בשנייה. מובן שמייד צילמתי. זה מרגש בכל פעם מחדש. אתה מרגיש שבורא העולם פותח לך חלון קטן לעולמו המופלא.

הפתעה. חוויתי חוויה באפריקה שריתקה אותי. פגשנו בני שבט שחיים עם בעלי-החיים בטבע. הם מכירים את התנהגותם, חיים בתוכם. זה דבר בלתי-נתפס בעולם שלנו. מובן שיש מצבים שבהם אתה נחשף לרגעי טרף ביערות. זה כואב, אבל זה טבע הבריאה.


הדוכיפת

חיבור. המלצה שלי: השאירו את הטכנולוגיה בצד לכמה שעות וצאו לטבע. תראו, תספגו, תתחברו. ההיצמדות למסכים מונעת מאיתנו להיחשף לטבע המופלא. אין כמו הסיפוק כשאתה יוצא, רואה, מצלם ומתרגש. זה אושר אמיתי, ששום תמונה מרהיבה שנוצרה בבינה מלאכותית לא תיתן לי. צאו לטבע, התבוננו, ותראו את גדולת הבורא.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)