המתיחות הגיעה לשיאה יום אחד, כאשר כל המשפחה ישבה לסעודה חגיגית. לקראת סוף הסעודה הניח המשרת על השולחן מיחם מים רותחים
המכתב הרשמי מאוניברסיטת אוקספורד היוקרתית, המודיע על קבלת הנער ללימודים ואף על מלגה מיוחדת שיקבל – התקבל בבית משפחת אליהו בבגדד בשמחה רבה.
הנער הצעיר, סלמאן, היה ברוך כישרונות. אביו, יוסף, היה מעשירי העיר, וקשרי מסחרו הגיעו עד בריטניה. בהיותו בן יחיד סומן סלמאן כממשיך עסקיה של המשפחה.
נפשו חשקה בתורה. רבי אברהם סלמאן
בגדד כבר לא סיפקה את צורכי ההשכלה של הנער, ששלט באנגלית ספרותית ובצרפתית, והוריו שלחו בקשה לאוקספורד. התשובה החיובית הפתיעה אפילו אותם.
את הזמן עד מועד הנסיעה לבריטניה ניצל הנער לשיטוט בספריות. יום אחד הוליכוהו רגליו ל'מדרש בית זילכה' המפורסם, שנוסד בידי רבי עבדאללה סומך. הספרים הרבים שכיסו את הארונות סקרנו את הנער המלומד. "מעולם לא ראיתי ספרים יהודיים רבים כל-כך!", אמר הנער בהתפעלות.
סלמאן החליט לעיין בספרים. כישרונותיו הברוכים עמדו לו להבין חלקים נכבדים מהקטעים שקרא, ואת מה שלא הבין ביקש מלומדי בית המדרש להסביר לו, והללו נענו בחפץ לב. הנער נדהם מהעולם החדש שהתגלה לו.
מחשבות רבות טרדו את מנוחתו. איך ייתכן שהוא הולך ללמוד חוכמות זרות, בשעה שאוצר החוכמה היהודי אינו מוכר לו? בליבו גמלה ההחלטה שתחילה עליו להכיר את התורה, ורק לאחר שישלוט בה כראוי יפנה ללימודים כלליים.
הוא סיפר את החלטתו להוריו. דודו, שניהל עם אביו את העסקים המשפחתיים, הזדעק. "לא לכך נועדת! עליך להתכונן להמשיך בבוא היום את ניהול עסקי המשפחה!".
בעצה אחת עם האב 'הסכים' הדוד שהנער יוסיף ללמוד בימים הקרובים בבית המדרש, בתקווה שישתעמם מהלימוד ויבין מעצמו שאינו מתאים לכך.
הדוד, שהיה דמות מרכזית במשפחה, לא חדל מלשכנע את הנער על העתיד הוורוד הצפוי לו אם ייסע לאוקספורד. הוא הציג טיעונים משכנעים, והנער השיב עליהם בתקיפות.
ההורים הנבוכים והדוד התקיף העדיפו שלא להתווכח עם סלמאן. הם קיוו שהשיגעון יחלוף. בכל אותה תקופה קירבו חכמי בית זילכה את הנער המוכשר וסייעו לו ככל שיכלו.
.jpeg)
רבי אברהם סלמאן וחבורת לומדים ב'בית זילכה'
אף-על-פי שהנער ניסה להרגיע את הרוחות הסוערות בבית, הדבר לא עלה בידו. בעיקר הדוד לא היה יכול לסלוח לו על הדרך החדשה שסלל לעצמו, בניגוד לתכנית שהמשפחה הכינה בעבורו.
המתיחות הגיעה לשיאה יום אחד, כאשר כל המשפחה ישבה לסעודה חגיגית. לקראת סוף הסעודה הניח המשרת על השולחן מיחם מים רותחים, שממנו ימזוג כל אחד לעצמו ספל תה מתוק ומהביל.
אלא שהאווירה החגיגית הושבתה כשפרץ שוב ויכוח בין הדוד לאחיין בסוגיה הרגישה של נסיעתו לאוקספורד. הדוד ניסה לשכנע את הנער, והנער השיב תשובות כהלכה.
פתאום לא יכול היה הדוד לשלוט בעצמו. הוא קם בחמת זעם ממקומו וניסה להכות את הנער. ברוב זעמו לא הבחין הדוד בדוד המים הרותחים, וידו המונפת פגעה בו והמים הרותחים נשפכו עליו.
הדוד זעק לעזרה. כאבי הכוויות היו קשים מנשוא, והסעודה הושבתה.
רבים מהנוכחים ראו בזה אות וסימן משמיים כי לא טוב עשה הדוד בהצקות החוזרות ונשנות לאחיינו, אך דווקא הדוד ניסה להתעלם ואמר שזה היה מקרה, ועדיין חובתו ללמד לקח את האחיין הסורר.
באותם ימים נודע לדוד כי האחיין הכניס בעורמה ספרי קודש אל חדרו. הוא עשה זאת על-ידי שהשיג שק מבד גס ובו היה מביא פירות שקנה בשוק, אלא שתחת הפירות היה מטמין ספרי קודש שקנה.
כאשר הדוד, שבקושי התאושש מהכוויות, גילה זאת, נכנס לחדרו של הנער, הוציא משם את כל ספרי הקודש והעבירם למקום מחבוא.
ההפתעה שציפתה לנער עם כניסתו לחדר הכאיבה לו מאוד, אלא שההמשך היה בלתי-צפוי: לא חלפה יממה ועל גופו של הדוד הופיעו פצעים שהציקו לו מאוד. הרופאים שאליהם פנה לא מצאו מזור לפצעים.
רק בשלב זה הבין הדוד שהתורה תובעת את עלבונה על התנהגותו כלפי אחיינו. הוא פנה לבקש ממנו סליחה, וגילה כי הנער עזב את ביתו, כדי שמשפחתו לא תציק לו עוד. דודו והוריו פנו לחפש אחריו וכשמצאו אותו ביקשו את סליחתו.
באותה תקופה יעץ לו רבו הגדול, רבי יוסף-חיים מבגדד, ה'בן איש חי', לעזוב את בגדד ולגלות למקום תורה. בימי חנוכה תרע"ח (1917) עלה הנער לירושלים, ושם התעלה במעלות התורה והקבלה.
רבי סלמן נודע כמקובל חשוב, וכתב את הספר 'כרם שלמה' על ספר 'עץ חיים'. אחד מבניו היה רבי מרדכי אליהו, הראשון לציון והרב הראשי לישראל.
(על-פי harav.org) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
