הציווי על שנת השמיטה ניתן לבני ישראל במדבר סיני, ונאמר במפורש שהוא יחול רק בבואם לארץ ישראל: "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" (ויקרא כה,ב).
מפרשי התורה מקשים מדוע הפסוק מנוסח במילים "כי תבואו אל הארץ... ושבתה הארץ", שמהן משתמע שמייד עם הכניסה לארץ יש לקיים את מצוות השמיטה, והלוא אחר-כך נכתב "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ" ורק "וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ"?
השמיטה כמו השבת
מסביר רבנו הזקן שהתורה רוצה להעביר מסר, ששנת השמיטה היא המטרה והתכלית של כל שש שנות העבודה שקודמות לה. בשנים האלה בני ישראל עובדים את האדמה מתוך הכרה שהתכלית של "תבואו אל הארץ" אינה העבודה בשנות החולין, אלא "ושבתה הארץ", שנת השבתון והקדושה.
שנת השמיטה היא בדוגמת יום השבת: כשם שהשבת מוקדשת להתעלות רוחנית ולקדושה גבוהה מזו של ימי החול, כך שנת השמיטה, שבה היהודי עוזב את עבודת האדמה, אמורה להיות מוקדשת ללימוד התורה ולקיום מצוותיה – "שבת לה'".
ניהול ה'ארץ' הפרטית
הוראות התורה רלוונטיות לכל יהודי בכל מקום וזמן, וגם ההוראה "כי תבואו אל הארץ... ושבתה הארץ" מופנית לכולם, אך במשמעות פנימית ולבבית: כאשר יהודי מגיע ל'ארץ' שלו, לביתו הפרטי, ששם מצויים נכסיו ובני ביתו, מדריך אותו הקב"ה כיצד לנהל את ה'ארץ' שלו. וההנחיה היא, להציב בכל תחומי החיים את הערך המרכזי – ה"שבת לה'".
המסר המרכזי של מצוות שמיטה הוא להשרות קדושה גם בתוך עשיית החולין. בארבעים שנות המדבר היו בני ישראל מנותקים מהעשייה הגשמית. הכניסה לארץ ישראל הפגישה אותם עם צורכי הקיום היום-יומיים, ומעתה השגתם הייתה כרוכה בעמל רב וביגיעה מאומצת. מדריכה התורה, כי העיקר אינו העיסוק הגשמי אלא החדרת הקדושה לתוכו, וזאת על-ידי שנת השמיטה.
חיים עטופים קדושה
קריאה זו פונה בעיקר אל האישה היהודייה, שמטבע הדברים דומיננטית יותר בבית ובחיי המשפחה. אף שחלקים גדולים מתפעול הבית אינם נראים קדושים או יהודיים במיוחד, כמו שמירת הסדר, כלכלת הבית וכו', התורה תובעת להשרות קדושה גם בתחומים האלה, שגם הם יהיו רוויי קדושה, כשם שימי החול הם הכנה לשבת, ושש השנים הן הקדמה לשנת השמיטה.
גם בגידול הילדים יש היבטים שאינם מתאפיינים בקדושה מובהקת וגלויה, ואינם שונים אצל יהודים ממי שאינם יהודים. ועם זה, יש לוודא שגם הם מכוּונים וחדורים במטרה, ב"שבת לה'" – שהילדים הם "זרע ברך ה'"; הוא מבורך מהקב"ה משום שהוא קשור אליו, והוא בבחינת 'שבת' גם בימי החול.
(תורת מנחם, כרך פ, עמ' 151) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
