מדורים נוספים
	שיחת השבוע 2003 - כל המדורים ברצף
	כשהניצחון היה ברור ומוחלט
	יש חדש
	הלימוד משמיטת השדה והכרם
	בחוקותיי תלכו
	ברכה במקום קללה
	לאכול פירות ברוש ואלון?
	פגישה עם האיש הנכון
	רציתי לשאול
	חובת גילוי הליקויים
	שמחת שחרור הכותל בקעה רקיעים

עד היום, כשהרב טאובר בא להתפלל בכותל המערבי, הוא מביט לעבר שער הברזל הירוק, שם ירד במדריגות אל הכותל ברגעים ההיסטוריים של השחרור

תעודת זהות. הרב רפאל טאובר, בן 79, יליד ירושלים, נולד בבית של חסידי צאנז. לחם במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים, וזכה להיות בין הלוחמים ששחררו את הכותל המערבי והר הבית. פרק זמן בחייו התגורר בבורו-פארק, ניו-יורק, וכיום הוא תושב אלעד, ומלמד שיעורי תורה בבית הכנסת 'בית מנחם' בעיר.

"לא אשכח את הרגעים האלה". הרב טאובר בביתו

התשוקה. גדלתי ברחוב שאול המלך, הבית האחרון לפני הגבול הירדני, ליד גבעת התחמושת. הכותל נשלט בידי הירדנים, ושער מנדלבאום חצץ בינינו. כולנו השתוקקנו להתפלל בכותל, אך היה ברור שהדבר בלתי-אפשרי, כל עוד הירדנים שולטים בו. לקראת מלחמת ששת הימים, בהיותי בן 19, גויסתי לחטיבה 16 הירושלמית.

המלחמה. היינו קבוצה שהקפידה על כשרות מהודרת. אחד הלוחמים היה דואג לקנות בעבורנו בשר בכשרות בד"ץ מהתקציב הצבאי. הייתה בינינו אחווה גדולה. ימים אחרים.

הקרב. אני זוכר היטב את הכניסה משער האריות, ומשם לעבר הכותל והר הבית. צלפים ירו עלינו. היה צפוף, ריח אבק שריפה, קולות הירי, צעקות החיילים. הטנק שלנו ניסה להיכנס לשער האריות, אבל השער היה נמוך. הוא ירה פגז וכך הצלחנו להיכנס. האם הבנו את גודל האירוע? כשאתה במלחמה, אתה לא מתכנן ולא חושב. אתה נלחם, הכול על-פי פקודות.

הכותל. ירדנו במדריגות צרות, בסמטה דחוסה, עד הכותל. צלפים עדיין ירו. הרגשנו היטב את הדריכות. הרב הצבאי הראשי שלמה גורן היה שם, עם ספר התורה בידו, ותקע בשופר. עמדתי סמוך. אלה רגעים היסטוריים. חיילים בכו, התרגשו. הכותל – נשמת עם ישראל, שוחרר! לא אשכח את הרגעים האלה. מייד התחלתי לומר פרקי תהילים.

הכותל בעת שחרורו. סמטה צרה (צילום: הקרן למורשת הכותל המערבי)

ההתרגשות. לא היה אחד שעמד שם ברגעים האלה ולא התרגש. זה שריד בית מקדשנו. היו לוחמים שלא ממש הבינו את המשמעות הפנימית והעמוקה של הכותל, אבל גם הם הרגישו בליבם שאלה רגעים מכוננים. המראה שחרות בליבי הוא של לוחמים המניחים את הראש או היד על הכותל ופשוט פורצים בבכי.

השמחה. השמחה בקעה רקיעים. היא הורגשה על כל אחד ואחד. מהלוחמים פשטה השמחה וסחפה את כל חלקי העם. באותם ימים דיברו רק על שחרור הכותל. גם לא היה זמן לחשוב ולדבר. הכול קרה במהירות עצומה.

הזיכרון. עד היום, כשאני הולך לכותל המערבי, אני נוהג להביט לעבר השער הירוק, בצד של עזרת הנשים, מימין לעזרת הגברים. פעם היו שם מדריגות, שבהן ירדנו אל הכותל. באותם ימים רחבת הכותל הייתה צרה מאוד, ממש סמטה. הדור של ימינו אינו יודע כלל על מה מדובר...

החברים. הקרבות היו קשים והקשרים נשארו. בבורו-פארק התגוררתי בשכנות לידיד שלחם עימי. פעמים רבות נהגנו להעלות זיכרונות מאותם ימים. בשנים האחרונות הוא נפטר, אבל הזיכרונות מהשיחות איתו בלתי-נשכחים. לא פעם הייתי פוגש בחו"ל ישראלים שהיו מדברים נגד החרדים. הייתי מספר להם על תפקידי כלוחם בשחרור הכותל וגם על ערך לימוד התורה. פתאום נעשו קשובים והחלו להתייחס בכבוד.

מלאכת הקודש. במהלך המלחמה פנה אליי הרב חיים-יהושע זמל מהרבנות הצבאית. הוא חיפש דתיים וחרדים לטפל בחללים. התנדבתי למשימת הקודש. נסעתי למרכזים הרפואיים 'שערי צדק', 'ביקור חולים' ועוד – למיין גופות, לסייע בזיהוי, להניח בארונות, לטפל בקבורה. אין מילים שיכולות לבטא את המראות ואת מה שחווינו.

האחדות. אחד הדברים המשמעותיים של אותם ימים היה האחדות והאחווה חוצת המגזרים בעם. הלוואי שנזכה לחוש את טעם האחדות גם כיום. בכותל המערבי זוכים לראות את האחדות המרהיבה הזאת, כשיהודים מכל גוני הקשת באים לשאת תפילה יחד. אילו אנשים היו יודעים איזו תשוקה הייתה לנו להתפלל בכותל לפני השחרור, היו באים לשם הרבה יותר.