חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:06 זריחה: 6:46 ד' בחשון התשפ"ז, 15/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 2003 - כל המדורים ברצף
ערב שבת קודש פרשת בהר-בחוקותי, כ"ה באייר ה'תשפ"ה, (23/05/2025)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 2003 - כל המדורים ברצף
כשהניצחון היה ברור ומוחלט
יש חדש
הלימוד משמיטת השדה והכרם
בחוקותיי תלכו
ברכה במקום קללה
לאכול פירות ברוש ואלון?
פגישה עם האיש הנכון
רציתי לשאול
חובת גילוי הליקויים
שמחת שחרור הכותל בקעה רקיעים

מס' 2003, ערב שבת-קודש פרשת בהר-בחוקותי, כ"ה באייר ה'תשפ"ה (23.05.2025)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

כשהניצחון היה ברור ומוחלט

הנס האדיר השאיר את העולם כולו משתאה. בתוך שישה ימים הצליח העם היהודי הקטן להדוף את תוקפיו, ולייצב את החזית בגבולות בטוחים

נסו לתאר לעצמכם מציאות שבה הרעיון לעשות בר-מצווה בכותל המערבי אינו עולה על הדעת כלל. הכותל מצוי מעבר לגבול, ואין שום אפשרות להתקרב אליו. גם על מערת המכפלה וקבר רחל אפשר לחלום בלבד, כי גם הם בשליטת ממלכת ירדן.

מי שיוצא בנסיעה מנתניה לכיוון מזרח, מגיע בתוך כמה דקות לשלט: "עצור, גבול לפניך". המרחק מהים התיכון לקלקיליה הוא 14 קילומטרים בלבד, אזור שזוכה להגדרה 'המותניים הצרים' של המדינה. הסיוט הביטחוני הגדול ביותר הוא החשש מפני פלישה ערבית בנקודה זו, שתנתק את צפון הארץ ממרכזה.

בצפון הסורים יושבים על רמת הגולן ומפגיזים את היישובים והקיבוצים הפרושים תחתיהם. כשמתחשק להם, הם יורים על סירות דייגים בכינרת או מציתים שדות תבואה. בשלוש השנים שלפני מלחמת ששת הימים נהרגים מהירי הזה 140 יהודים ורבים יותר נפצעים.

כשלא היה 'כיבוש'

זו הייתה מציאות חיינו לפני מלחמת ששת הימים. באותם ימים לא הייתה שום בעיה של 'שטחים כבושים'. לא היו התנחלויות באלון מורה ובאפרת. על אריאל איש לא חלם. הייתה רק בעיה אחת קטנה – העובדה שאנחנו קיימים. ואת זאת שאפה האומה הערבית להכחיד.

הצעירים אינם יכולים להבין את עוצמת החרדה הגדולה שאפפה  את תושבי הארץ ואת יהודי העולם, לנוכח  צחצוח החרבות בבירות ערב. זה ממש לא היה משחק. מנהיגי הערבים דיברו בגלוי על השמדת ישראל ועל השלכת כל היהודים לים.

ואז התחולל הנס האדיר, שהשאיר את העולם כולו משתאה. בתוך שישה ימים הצליח העם היהודי הקטן, המכותר והמאוים, להדוף את תוקפיו, להניס אותם קילומטרים רבים לאחור, ולייצב את החזית בגבולות בטוחים. שמחה שקשה לתארה שטפה אז את הלבבות.

יחד לניצחון

המוני יהודים, מהארץ ומהעולם, נהרו אל המקומות הקדושים: לכותל המערבי, לקבר רחל, למערת המכפלה. ברתת ובהתרגשות עצומה צעדו רגלי יהודים על רגבי האדמה היקרים האלה, ליבה של ארץ ישראל. אלה חבלי הארץ שבתוכם התרחש התנ"ך, שבהם חיו ופעלו השופטים, הנביאים והמלכים. זו ארץ ישראל שממנה גורשנו ושאליה שבנו, בניסי ה'.

אלא שאז היו שנפלו בפח התעמולה הערבית, כאילו העימות בינינו ובין העולם הערבי הוא ה'כיבוש', ושאם אך נסכים לוותר על השטחים ש'כבשנו', ייכון כאן שלום אמת ונחיה ב'מזרח תיכון חדש'. ניסיון השנים הוכיח כי כל מדיניות הוויתורים הייתה נלעגת ונאיבית, הליכה עיוורת אל תוך פח יקוש. כל ויתור רק הרחיק את השלום, הגביר את הטרור, ונטע בלב אויבינו עוד תקוות כי יוכלו לסלקנו מכאן.

עכשיו ניתנת לנו הזדמנות פז לתקן את הנזקים החמורים שגרמה מדיניות ההתרפסות, שיצרה ציפיות בעולם להקמת מדינת טרור בלב הארץ. כמו שבמלחמת ששת הימים ניצחנו בחסדי ה', כך עלינו להיות מאוחדים בקרב על השלמת המלאכה, על עקירת מדינת הטרור העזתית מגבולנו הדרומי, ועל הפיכת אחיזתנו ברחבי יהודה ושומרון לקבועה ומוחלטת, עד הגאולה האמיתית והשלמה.


"עיר שחוברה לה יחדיו". העיר העתיקה ירושלים (צילום אוויר: ישראל ברדוגו)

  יש חדש

שבת של אחדות

בשבת זו אנו מברכים את חודש סיוון, וראוי להיערך להדגשת האחדות הפנימית, כשם שעם ישראל התאחד בראש חודש סיוון "כאיש אחד בלב אחד" לקבלת התורה. הרבי מליובאוויטש קרא לקיים בשבת זו כינוסים של אחדות ישראל בשעת המנחה, מתוך סעודה ואמירת 'לחיים', ולעורר על טיפוח הנקודה המשותפת לכל בני העם היהודי, שהיא ההכנה הראויה לקבלת התורה.

השלוחים מתכנסים

ביום ראשון הקרוב ייפתח בע"ה במלון ניר עציון הכינוס השנתי של שלוחי הרבי, המפעילים את מאות בתי חב"ד ברחבי הארץ. הכינוס מאורגן על-ידי צעירי אגודת חב"ד, והוא נמשך שלושה ימים. הכינוס משמש מפגש רב עוצמה, המעניק כוח להמשך העשייה לאורך השנה. ביום ראשון בערב ייערך מושב מיוחד בעקבות גיליון ה-2000 של 'שיחת השבוע', שהופיע לפני שלושה שבועות.

היערכות לילדים

צעירי חב"ד קוראים לגבאי בתי הכנסת להזמין את הילדים והילדות לקריאת עשרת הדיברות ולקבל שקיות הפתעה וכרטיסי הגרלה לחלוקה. זאת על-פי קריאת הרבי מליובאוויטש להביא את כל הילדים, ובכלל זה התינוקות, למעמד קריאת עשרת הדיברות בחג השבועות, בהיותם הערֵבים לקיום התורה. הפרטים המלאים באתר חב"ד-ישראל.

  שלחן שבת

הלימוד משמיטת השדה והכרם

פרשת בהר נפתחת בציווי על מצוות השמיטה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר". רש"י תמה: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני, והלוא כל המצוות נאמרו מסיני"?

ורש"י משיב: "אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולם נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני". כלומר, כשם שבמצוות שמיטה מודגש שכל פרטי המצווה ניתנו בסיני, כך כל פרטי המצוות האחרות ניתנו אף הן בהר סיני. אך עדיין מתבקשת השאלה מדוע נבחרה מצוות שמיטה דווקא ללמד על כל המצוות.

קדושה בדומם

ייחודיותה של מצוות שמיטה בהיותה סובבת את כל מעגל השנה, "זֶרַע וְקָצִיר, וְקֹר וָחֹם, וְקַיִץ וָחֹרֶף" (בראשית ח,כב). הקיום הרצוף של המצווה בלי שינויים מעיד על אמיתות התורה, ועל כך ש"לא תהא מוחלפת".

עוד מאפיין במצוות שמיטה – שהיא מתקיימת באדמה, בדומם שבבריאה, שאין בה חיים. חיוּת היא סמל לקדושה, לטהרה ולרוחניות. לעומת זה, דבר חסר חיים מייצג את היפוכה של הקדושה. והנה, התורה עוסקת אפילו באדמה הנחותה, ומזה לומדים שקיום כל המצוות צריך להיות גם ברבדים הגשמיים והתחתונים ביותר.

עונג בתורה ובמצוות

דיני השמיטה חלים הן על שדה הן על כרם, כלשון הפסוק (ויקרא שם ד): "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר". שדה הוא המקום שבו צומחת תבואה, סמל לצרכים ההכרחיים של האדם. לעומתו, כרם מייצג עצי פרי, רמז למותרות, שהאדם צורך לשם תענוג.

הדבר מלמדנו שקיום המצוות צריך להיות הן באופן של עשיית הדברים ההכרחיים הן בפרטים המבטאים תענוג. לימוד התורה צריך להיות מתוך תענוג, וגם במצוות התענוג מתבטא בהידורי המצווה.

היצר בטענות הפוכות

ועוד מסר יש ב'שדה' ו'כרם', השולל שני סוגי יצר הרע. יצר הרע מסוג אחד טוען שעבודת ה' צריכה להיות רק בתחומים שיש לאדם תענוג בהם. אם הקב"ה מעניק לאדם דברים שאינם הכרחיים לקיומו ואין הוא חייב לתיתם לו, ברור שעליו להודות לו על כך. אבל בדברים הכרחיים לקיומו, כמו מזון ומים ואוויר לנשימה, הרי האדם נברא על כורחו, והקב"ה 'חייב' לספק לו אותם. אם כן, מדוע עליו להודות לו על כך לפני כל אכילה ואחריה?

יכולה להיות טענה הפוכה של היצר: על הדברים ההכרחיים לקיומנו צריך להודות, ואילו על מותרות שאינם צורך קיומי – אין הכרח להודות עליהם. ועל כך התורה מבהירה שמצוות השמיטה צריכה להיות הן בשדה הן בכרם, היינו שההודיה לקב"ה תקיף את שני התחומים של חיי האדם, ואז זוכים לתוספת בברכת ה' – "וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ".

(תורת מנחם, כרך עו, עמ' 188)

  מן המעיין

בחוקותיי תלכו

הדרך הטובה ביותר

"אם בחוקותיי תלכו" (ויקרא כו,ג). רש"י מפרש: "שתהיו עמלים בתורה". יש דרכים רבות בעבודת הבורא, והטובה שבכולן – לימוד התורה.

(רבי אברהם מסוכוצ'וב)

העיקר ללכת

למה נאמר 'תלכו' ולא 'תלמדו' או 'תעסקו' בתורה? – כי העיקר הוא ההליכה. מהיקף ההליכה והעלייה מדרגה לדרגה יודעים את מידת העמל שמשקיעים בלימוד.

(נפלאות חדשות)

טבעת קידושין

לימוד התורה וקיום המצוות הם 'טבעת קידושין' שבה הקב"ה קידש את עמו ישראל והתחייב לזונם ולפרנסם.

(היום יום)

רצונות מתגשמים

"ונתנה הארץ יבולה" (ויקרא כו,ד). "ארץ" – מלשון רצון; "ונתנה הארץ יבולה" – שכל הרצונות הטובים בעבודת ה' לא יישארו בשלב של רצון לבד, אלא יתגשמו בעבודה בפועל ממש.

(לקוטי דיבורים)

  אמרת השבוע

ברכה במקום קללה

אלה היו ימי החרדה שלפני מלחמת ששת הימים. שליט מצרים נאצר הוביל את צחצוח החרבות של מדינות ערב כנגד עם ישראל. בעיתונות הערבית הופיעו קריקטורות המציגות את צבאות ערב משמידים את המדינה היהודית.

באותם ימים מתוחים נכנסו כמה אנשי ציבור אל הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין, שידוע בברכותיו המתקיימות. הפעם הייתה בפיהם בקשה חריגה – לקלל את נאצר.

הביט בהם רבי אריה לוין במבט מחויך ואמר להם: ״מעולם לא קיללתי אדם וגם עתה אינני מתכוון לקלל. מכיוון שכל ימיי בירכתי בני-אדם, אני מברך גם את נאצר, וברכתי היא –  שיזכה לראות בניצחון עם ישראל״...

ואכן, ברכתו זו של רבי אריה לוין התקיימה עד תום...

  גאולהפדיה

לאכול פירות ברוש ואלון?

עֵץ הַשָּׂדֶה. העצים מתחלקים לשתי קבוצות – עצי פרי ואילנות סרק. עצים רבים אינם מניבים פירות שהאדם יכול לאוכלם. ואולם התורה מבטיחה: "וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ" (ויקרא כו,ד), ומכאן למדו חז"ל (תורת כוהנים על הפסוק) שלעתיד לבוא "אף אילני סרק עתידים להיות עושים פירות".

האם ההבטחות האלה יתקיימו כפשוטן? יש בעניין זה מחלוקת בין הרמב"ם, המפרש אותן כמשל בלבד, לבין הראב"ד והרמב"ן ועוד המפרשים אותן כפשוטן (אם כי גם הרמב"ם עצמו מבהיר באיגרת 'תחיית המתים' ש"הייעודים... אשר נאמר כי הם משל – אין דברנו זה החלטי").

המפרשים מנסים לתווך בין הדעות בדרכים שונות. יש האומרים שבחוץ לארץ הדברים יתפרשו כמשל בלבד, ואולם בארץ ישראל יתקיימו כפשוטם. הרבי מליובאוויטש מחלק בין שתי תקופות בימות המשיח – בתקופה הראשונה עדיין "עולם כמנהגו נוהג", ואילו בתקופה השנייה ישתנו סדרי בראשית והנבואות יתקיימו כפשוטן.

בעל 'עבודת הקודש' (חלק ב, פרק לח) מסביר שחזרת העולם למצבו הבראשיתי אינה נחשבת שינוי סדרי בראשית. הוא מבאר שקודם חטא עץ הדעת עמד העולם במצב נעלה ביותר (הארץ הייתה נזרעת ומוציאה תבואה בו ביום; העץ היה ניטע ומניב פרי באותו יום וכו'), אלא שהעולם ירד במדריגתו בעטיו של החטא. בימות המשיח יחזור העולם למצבו הראשוני – כפי שנברא מתחילתו, ועל כן יכולים להתרחש השינויים האלה ועדיין זה נחשב "עולם כמנהגו נוהג".

  מעשה שהיה

פגישה עם האיש הנכון

הסוחר מגרמניה הביט בפניו של ר' שלמה וחש צביטה בלב. האוּמנם ימסור את כסף הצדקה שהבטיח לאיש זה דווקא, הנראה יהודי עני ופשוט?

"בתנו כבר בגרה והגיעה לגיל שבו עלינו למצוא לה שידוך מתאים", שחה האישה את כאבה לפני בעלה. "איך נוכל לחשוב על הכנסתה לחופה כשאין בידנו אפילו פרוטה שחוקה?".

החסיד הירושלמי רבי שלמה וקסלר שמע את דברי זוגתו והשיב בנחת: "למה לנו לדאוג? ה' יהיה בעזרנו, והכול יסתדר על הצד הטוב ביותר".

רבי שלמה נולד בשנת תרכ"ח בעיר הוכברג שבגרמניה, לאביו רבי פינחס-משה-אלחנן, רב העיר. כבר בנעוריו היה בעל נפש רוחנית, ושאף תמיד להתעלות בעבודת השם. מנהגו היה להיכנס תכופות לחנות ספרים ששכנה בעירו. הצעיר היה עובר ממדף למדף, מספר מספר, קורא ומתרשם.

יום אחד צדו עיניו ספר מאובק, 'ליקוטי עצות' שמו. הוא החל לעלעל בספר והבחין כי ספר זה אינו כשאר ספרי המוסר שאליהם הורגל. רוח מיוחדת של טהרה ודעת נשבה מדפיו. הוא שילם את מחירו ויצא מהחנות בלב הולם מהתרגשות.

יום אחד, כאשר הגה בספר המיוחד, פגע במילים "מי שרוצה להיות איש ישראל באמת, דהיינו שיילך מדרגה לדרגה, אי-אפשר כי אם על-ידי קדושת ארץ ישראל". באותו רגע החליט כי מקומו בארץ הקודש.

הוא החל להפציר באביו כי המשפחה תעלה לארץ ישראל ותשתכן בה. "אינני יכול לעזוב את קהילתי", אמר לו האב, "אבל אם עז כל-כך רצונך לעלות לארץ ישראל, עלה לבדך, ואני אדאג לך להוצאות הדרך".

בשנת תרמ"ח, בהיותו בן עשרים שנה, נפרד שלמה מאביו וממשפחתו והפליג באונייה אל ארץ ישראל.

השנים חלפו. רבי שלמה נשא אישה, ומסר את עצמו לתורה ולעבודת הבורא. שנים רבות לא זכו לפרי בטן, עד שנולדה להם בתם היחידה, מרים-הדסה. המשפחה התקיימה מהפרוטות העלובות שהצליחה רעייתו להשתכר ומנדיבות ליבם של יהודים טובים. ברור שלא היה מה לדבר על צבירת חסכונות לחתונת הבת.

בעוד רבי שלמה שרוי בעולמות רוחניים, זוגתו הייתה מלאת דאגה, כיצד יוכלו להשיא את בתם באין פרוטה בכיסם. רבי שלמה השיב לה שעליהם לחזק את ביטחונם בקב"ה, והוא ודאי ישלח להם את עזרתו.

באותם ימים חי בברלין סוחר יהודי מצליח, הֶר גודנברג שמו. אלא שהאיש הסתבך בעסקה כושלת, שגררה אותו למצבים לא-נעימים. בהיותו יהודי מאמין ושומר מצוות, החליט כי אם יעזור לו הקב"ה להיחלץ מהתסבוכת בשלום, יעלה לירושלים ויעניק סכום נכבד ביותר ליהודי הראשון שיפגוש בעיר הקודש.

ואמנם, הקב"ה עזר, והסוחר יצא מצרה לרווחה. עכשיו הגיעה העת לקיים את ההבטחה. גודנברג הפקיד את עסקיו בידיים נאמנות, והוא עצמו יצא למסע לארץ ישראל.

הייתה שעת בוקר מוקדמת בירושלים. אוויר נעים נע בקלילות בסמטאות המעוקלות. ר' שלמה וקסלר נטל את שקית הטלית והתפילין ויצא מפתח ביתו לתפילת שחרית. צעדיו הדהדו בסמטה הריקה. בשעת בוקר מוקדמת זו עדיין היו מרבית התושבים שקועים בשנתם.


הרב וקסלר בירושלים (צילום: ברסלב נייעס, באדיבות הרב אברהם סלונים)

בעוד ר' שלמה פוסע לעבר בית הכנסת הופיע מולו אדם לא-מוכר. זה היה מיודענו הסוחר גודנברג, שבא השכם בבוקר לעיר הקודש. היהודי הראשון שפגש בירושלים העתיקה היה ר' שלמה.

גודנברג עצר. "בוקר טוב!", בירך את האיש שפגש. ר' שלמה הביט ביהודי הבלתי-מוכר והשיב בברכה רגילה.

גודנברג הביט בפניו של ר' שלמה וחש צביטה בלב. האוּמנם ימסור את כסף הצדקה שהבטיח לאיש זה דווקא, הנראה יהודי פשוט? הבגדים שלבש ר' שלמה הוכיחו את עוניו. מלבד זאת, זקנו המגודל היה מפותל, מאחר שמעולם לא סירק אותו. מראהו לא הותיר רושם על הסוחר מגרמניה, והוא חשש שאם ימסור את הממון ליהודי הזה, לא ייצא ידי חובתו...

הוא שאל את ר' שלמה לשמו ולמקום מגוריו, ונפרד ממנו בלי לומר לו מילה באשר להבטחתו. לאחר התלבטות קצרה החליט לגשת אל ביתו של רבי יוסף-חיים זוננפלד, רבה של העדה החרדית בירושלים, ולשאול לדעתו כיצד לנהוג.

בהיכנסו למעונו של רבי יוסף-חיים סיפר לו על הסתבכותו העסקית, שכמעט הביאה אותו לפשיטת רגל, ועל הבטחתו לקב"ה. הוא סיפר את שאירע באותו בוקר, עת פגש יהודי משונה ובטלן לפי מראהו, ושיתף את הרב בהתלבטותו, אם למסור לאיש הזה את הסכום הנכבד שהקדיש לצדקה, ואם הלה יידע לנצלו כראוי.

כששמע רבי-יוסף חיים במי מדובר, התפשט חיוך רחב על שפתיו. "הקב"ה היה בעזרך וזימן לפניך איש הגון ביותר!", קבע. "אתה יכול ללכת אליו ולקיים את הבטחתך בלב שלם".

כאשר הובילו ר' שלמה וזוגתו את בתם לחופה בלב שמח, ידעה האישה בבירור כי הבוטח בה' חסד יסובבנו.

(על-פי 'גבורות הארי')

  רציתי לשאול

עם הרב יוסף הלפרין

מנהל בית חב"ד בכותל המערבי

על מה צריך לחשוב כשבאים לכותל המערבי?

כשיהודי בא לכותל המערבי עליו לחשוב שזה המקום שאליו המוני בית ישראל היו עולים לרגל שלוש פעמים בשנה. זה המקום שבו בחר הבורא לשכון, ודרכו להרעיף שפע לכל העולם כולו. זה המקום שבו הקריבו קרבנות ציבור וקרבנות יחיד, שבו הכוהן הגדול היה נכנס ביום הכיפורים לקודש הקודשים ומתפלל בעבור כל עם ישראל.

בית המקדש היה מרכז החיים של העם היהודי, עם הכוהנים בעבודתם והלוויים בדוכנם וישראל במעמדם. מצוות רבות בתרי"ג המצוות קשורות לבית המקדש, וכיום לצערנו איננו יכולים לקיימן.

מחשבות אלה מעוררות בנו ציפייה עזה לבניין בית המקדש, כפי שאנו מתפללים בסיומה של כל תפילת שמונה-עשרה: "יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלוֹקֵינוּ וֵאלוֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ".

אך אף-על-פי שבית המקדש חרב, בכל-זאת אנחנו יכולים להתקרב אל שריד המקדש (הקיר המערבי של חומת העזרה). ואמרו חז"ל (שמות רבה פרשה ב): "מעולם לא זזה שכינה מכותל המערבי של בית המקדש". ואמרו עוד: "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ (שיר השירים ב,ט) – אחר כותל המערבי של בית המקדש, שנשבע לו הקב"ה שאינו חרב לעולם".

עצם המחשבה שהמקדש כולו נחרב, אך קיר אחד נשאר קיים לנצח – אמורה לעורר בנו התרגשות עצומה. אנחנו ניגשים למקום שממנו השכינה "לא זזה", וזה הזמן והמקום להודות לקב"ה על כל הטוב שהעניק לנו, ולבקש את כל משאלותינו – האישיות והכלליות.

כאן יהודי צריך להינתק מהמולת היום-יום, להתחבר לנשמתו, לשפוך את הלב בקריאת פרקי תהילים, ולהגיע לחיבור האמיתי והנקי ביותר לקב"ה.

  פינת ההלכה ומנהג

הרב חיים-הלל רסקין

דיין ורב קהילת חב"ד מרכז פ"ת

חובת גילוי הליקויים

שאלה: האם מוכר מכונית חייב לגלות לקונה את הליקויים שיש בה, ואיזה ליקוי הוא עילה לביטול העסקה?

התורה מזהירה: "אל תונו איש את אחיו", ובשולחן ערוך נפסק: "אסור לרמות בני-אדם במקח וממכר או לגנוב דעתם, כגון אם יש מום במקחו – צריך להודיעו ללוקח".

ליקוי מהותי, שהיה משנה את דעת הקונה אילו ידע זאת מראש – הרי זה מקח טעות, והקונה רשאי לבטל את העסקה. גם אם אין בכך הפסד כספי – הדבר אסור ויש בזה הונאה וגם  דמיון לגניבת דעת, כפי שכותב הסמ"ע: "אף-על-פי שאין בו אונאת ממון מכל מקום היה לו להודיעו".

מה נחשב פגם או ליקוי? הדבר תלוי במנהג המקום: "כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום... – מחזירין; וכל שהסכימו עליו שאינו מום... – אינו מחזיר, אלא אם כן פירש".

רכב משומש מובן שיש בו בלאי, ולכן פגמים קטנים אינם נחשבים ליקוי; אך אם יש ברכב תקלה של ממש – חובת המוכר לגלותה (פגם יכול להיות גם בהיסטוריה של הרכב, כמו היותו בעבר מונית או רכב להשכרה). כמו-כן אין המוכר יכול להסתתר מאחורי הטענה שהקונה היה רשאי לעשות בדיקה ולגלות את הליקוי. השתיקה מצידו נחשבת הטעיה והיא אסורה.

לפעמים אף יוכל הקונה לבטל את המכר, והדבר תלוי בנסיבות, עד כמה היה ביכולתו לגלות בעצמו את הליקויים. ואולם אם הקונה גילה את הליקוי והוסיף להשתמש ברכב – נחשב שוויתר על טענתו (אם הוסיף להשתמש בו מתוך אונס בלבד – כגון שגילה את התקלה באמצע נסיעה – עדיין יוכל לבטל את המקח, ויש בזה פרטי דינים רבים ויש לברר אצל מומחים).

מקורות: שו"ע חו"מ סי' רכז ס"א-ס"ו; סי' רכח ס"ו. סמ"ע שם ס"ק ז. שו"ע חו"מ סי' רלב ס"ו ס"ז. ראה גם נתיבות המשפט סק"א וסק"ב.

  חיים יהודיים

שמחת שחרור הכותל בקעה רקיעים

עד היום, כשהרב טאובר בא להתפלל בכותל המערבי, הוא מביט לעבר שער הברזל הירוק, שם ירד במדריגות אל הכותל ברגעים ההיסטוריים של השחרור

תעודת זהות. הרב רפאל טאובר, בן 79, יליד ירושלים, נולד בבית של חסידי צאנז. לחם במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים, וזכה להיות בין הלוחמים ששחררו את הכותל המערבי והר הבית. פרק זמן בחייו התגורר בבורו-פארק, ניו-יורק, וכיום הוא תושב אלעד, ומלמד שיעורי תורה בבית הכנסת 'בית מנחם' בעיר.


"לא אשכח את הרגעים האלה". הרב טאובר בביתו

התשוקה. גדלתי ברחוב שאול המלך, הבית האחרון לפני הגבול הירדני, ליד גבעת התחמושת. הכותל נשלט בידי הירדנים, ושער מנדלבאום חצץ בינינו. כולנו השתוקקנו להתפלל בכותל, אך היה ברור שהדבר בלתי-אפשרי, כל עוד הירדנים שולטים בו. לקראת מלחמת ששת הימים, בהיותי בן 19, גויסתי לחטיבה 16 הירושלמית.

המלחמה. היינו קבוצה שהקפידה על כשרות מהודרת. אחד הלוחמים היה דואג לקנות בעבורנו בשר בכשרות בד"ץ מהתקציב הצבאי. הייתה בינינו אחווה גדולה. ימים אחרים.

הקרב. אני זוכר היטב את הכניסה משער האריות, ומשם לעבר הכותל והר הבית. צלפים ירו עלינו. היה צפוף, ריח אבק שריפה, קולות הירי, צעקות החיילים. הטנק שלנו ניסה להיכנס לשער האריות, אבל השער היה נמוך. הוא ירה פגז וכך הצלחנו להיכנס. האם הבנו את גודל האירוע? כשאתה במלחמה, אתה לא מתכנן ולא חושב. אתה נלחם, הכול על-פי פקודות.

הכותל. ירדנו במדריגות צרות, בסמטה דחוסה, עד הכותל. צלפים עדיין ירו. הרגשנו היטב את הדריכות. הרב הצבאי הראשי שלמה גורן היה שם, עם ספר התורה בידו, ותקע בשופר. עמדתי סמוך. אלה רגעים היסטוריים. חיילים בכו, התרגשו. הכותל – נשמת עם ישראל, שוחרר! לא אשכח את הרגעים האלה. מייד התחלתי לומר פרקי תהילים.


הכותל בעת שחרורו. סמטה צרה (צילום: הקרן למורשת הכותל המערבי)

ההתרגשות. לא היה אחד שעמד שם ברגעים האלה ולא התרגש. זה שריד בית מקדשנו. היו לוחמים שלא ממש הבינו את המשמעות הפנימית והעמוקה של הכותל, אבל גם הם הרגישו בליבם שאלה רגעים מכוננים. המראה שחרות בליבי הוא של לוחמים המניחים את הראש או היד על הכותל ופשוט פורצים בבכי.

השמחה. השמחה בקעה רקיעים. היא הורגשה על כל אחד ואחד. מהלוחמים פשטה השמחה וסחפה את כל חלקי העם. באותם ימים דיברו רק על שחרור הכותל. גם לא היה זמן לחשוב ולדבר. הכול קרה במהירות עצומה.

הזיכרון. עד היום, כשאני הולך לכותל המערבי, אני נוהג להביט לעבר השער הירוק, בצד של עזרת הנשים, מימין לעזרת הגברים. פעם היו שם מדריגות, שבהן ירדנו אל הכותל. באותם ימים רחבת הכותל הייתה צרה מאוד, ממש סמטה. הדור של ימינו אינו יודע כלל על מה מדובר...

החברים. הקרבות היו קשים והקשרים נשארו. בבורו-פארק התגוררתי בשכנות לידיד שלחם עימי. פעמים רבות נהגנו להעלות זיכרונות מאותם ימים. בשנים האחרונות הוא נפטר, אבל הזיכרונות מהשיחות איתו בלתי-נשכחים. לא פעם הייתי פוגש בחו"ל ישראלים שהיו מדברים נגד החרדים. הייתי מספר להם על תפקידי כלוחם בשחרור הכותל וגם על ערך לימוד התורה. פתאום נעשו קשובים והחלו להתייחס בכבוד.

מלאכת הקודש. במהלך המלחמה פנה אליי הרב חיים-יהושע זמל מהרבנות הצבאית. הוא חיפש דתיים וחרדים לטפל בחללים. התנדבתי למשימת הקודש. נסעתי למרכזים הרפואיים 'שערי צדק', 'ביקור חולים' ועוד – למיין גופות, לסייע בזיהוי, להניח בארונות, לטפל בקבורה. אין מילים שיכולות לבטא את המראות ואת מה שחווינו.

האחדות. אחד הדברים המשמעותיים של אותם ימים היה האחדות והאחווה חוצת המגזרים בעם. הלוואי שנזכה לחוש את טעם האחדות גם כיום. בכותל המערבי זוכים לראות את האחדות המרהיבה הזאת, כשיהודים מכל גוני הקשת באים לשאת תפילה יחד. אילו אנשים היו יודעים איזו תשוקה הייתה לנו להתפלל בכותל לפני השחרור, היו באים לשם הרבה יותר.

 


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)