"הפעם כבר לא יכולתי להשיב. זרם דמעות חמות פרץ מעיניי. בעל החנות נבהל ושאל מה אירע. סיפרתי לו את כל התלאות שעברתי"
שקט מוחלט השתרר בחדר. מבטים תמהים הוחלפו בין הנוכחים. איש מהם לא העז לחשוף את המחשבה שהטרידה את כולם, חוץ מאחד מיקירי העיר, שלא הצליח לבלום את סקרנותו. "ילמדנו רבנו, מניין למד לנהוג כך, לתת לעני אחד בבת אחת סכום גדול כזה? הלא יוכל להוסיף ולקבץ את החסר בבתיהם של עוד נדבנים?!".
זה קרה במונקטש שבהונגריה. הבשורה כי רבי צבי-הירש פרידמן, מייסד חסידות ליסקה, בא לשבות בעיירה, שימחה מאוד את החסידים.
מצבת זיכרון לנרצחי השואה בכפר ליסקה (אולסליסקה), בצפון מזרח הונגריה
ביום חמישי בא הרבי לעיר, והמון רב ביקש להיכנס אליו. זה אחר זה נכנסו רבנים ובעלי עסקים, מבוגרים וצעירים, הניחו על השולחן פתקים ובהם שמות בני המשפחה וכסף 'פדיון' כנהוג, וקיבלו את עצותיו וברכותיו.
אחד הבאים היה חייט מקומי. "רבי, יש לי בת שבאה בקשרי השידוכים עם בחור ירא שמיים לפני שנתיים. מועד החתונה נדחה שוב ושוב בגלל מחסור בממון לנדוניה. אם לא אצליח לגייס את מלוא הסכום בקרוב, השידוך עלול להתבטל חלילה".
"לכמה כסף אתה זקוק?", שאל רבי צבי-הירש.
"מאה רייניש", השיב החייט.
הרבי קם מכיסאו, נטל את המעטפות שנערמו עד כה על שולחנו והחל למיין את הכסף ולספור אותו. "הנה לך מאה רייניש, ולך להכין את חתונת בתך בלב שמח", אמר הרבי והגיש לאיש את הכסף.
כמה מנכבדי העיר תהו למראה המעשה, ואחד מהם העז ושאל את הרבי מנין לו שראוי לנהוג כך.
רבי צבי-הירש הרים את עיניו והביט בדובר. חיוך קל עלה על פניו. "אתה שואל מי לימד אותי? אספר לך סיפור". והרבי התחיל לספר:
כשהייתי אברך צעיר, שימשתי לפרנסתי מלמד של ילדים צעירים, אך פרנסה רבה לא צמחה לי מכך והעוני שרר בביתי. שנה אחת התעורר בי חשק גדול לנסוע לחג השבועות לבעלז, ולעשות את החג בצילו של ה'שר שלום'. כיצד אעשה זאת כשהפרוטה אינה מצויה בכיסי? יצאתי אפוא לדרך ברגל בתקווה שאצליח לעשות את הדרך הארוכה.
אלא שההליכה הממושכת גבתה ממני מחיר כבד. כשהגעתי לעיר לבוב, התנפחו רגליי וסבלתי מכאבים נוראים. נכנסתי לבית הכנסת ושקעתי בלימוד, שהביא לי מנוחה קלה מתלאות הדרך. ופתאום שמעתי קול המולה מבחוץ. התברר לי שזו שיירת עגלות, שנשאה קבוצת חסידים גדולה ממונקטש אל העיר בעלז.
ביקשתי להצטרף לחבורת החסידים, אך מארגן הנסיעה השיב לי שהנסיעה תעלה שישים גרייצר. "אין לי פרוטה אחת", התחננתי אליו. הראיתי לו את רגליי הנפוחות וסיפרתי על היותי עני מרוד. לצערי, כל תחנוניי היו לשווא.
"שמע לעצתי", אמר לי המארגן. "נותרו עוד שעתיים עד שנמשיך בנסיעה. צא אל בתי העיר ואסוף נדבות עד שיתקבץ בידך הסכום הדרוש, ואז תוכל להצטרף אלינו לנסיעה".
אף-על-פי שמעולם לא עשיתי כן, הרי מרוב תשוקתי להסתופף בצילו של הרבי בחג, נאלצתי לעשות כעצתו.
"סחורה או כסף?", שאל אותי הסוחר הראשון שפניתי אליו. מנהג יהודי המקום היה להציע לקבצנים שצבאו על פתחם שתי אפשרויות: כסף או סחורה, שאותה ייקחו לשוק וינסו את מזלם לעשות עסקים ולהרוויח ממון ולעלות על דרך המלך.
חשבתי לתומי שמוטב לבקש סחורה. קיבלתי מהסוחר חתיכת פח. בחנות הבאה קיבלתי כפתור יפה. בשלישית חוט תפירה ארוך. מהר מאוד הבנתי שסכום הכסף הדרוש לי מתרחק והולך ממני.
"כסף או סחורה?", נשאלתי גם בחנות הרביעית. הפעם כבר לא יכולתי להשיב. זרם דמעות חמות פרץ מעיניי. בעל החנות נבהל ושאל מה אירע. סיפרתי לו את כל התלאות שעברתי. האיש היה יהודי בעל לב חם. הוא ניגש לקופה וספר שישים גרייצר טבין ותקילין. "קח וסע לשלום", אמר לי ברוחב לב.
"לאחר שקיבלתי את התרומה הגדולה מאותו יהודי", המשיך רבי צבי-הירש בסיפורו, "קיבלתי עליי שאם יום אחד יופיע לפניי עני שזקוק לסכום כסף ויהיה ביכולתי לעזור לו, אעניק לו את מלוא הסכום, ולעולם לא אשלח אותו לקבץ פרוטה לפרוטה.
"ובאשר לשאלתך", פנה רבי צבי-הירש אל היהודי הנכבד, "ממי למדתי את הדרך הזאת – למדתי אותה ממך... אתה היית מארגן הנסיעה לבעלז, ואתה הוא שדרשת ממני לספק לך את מלוא הסכום. נראה שאינך זוכר אותי, אבל אני זוכר היטב את פניך".
היהודי נבהל ופניו הסמיקו מבושה. הוא נזכר בכל אשר אירע, וביקש מרבי צבי-הירש סליחה ומחילה על הביזיונות שגרם לו.
(על-פי 'סיפורים נפלאים') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
