חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:04 זריחה: 6:47 ז' בחשון התשפ"ז, 18/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1990 - כל המדורים ברצף
ערב שבת קודש פרשת משפטים, כ"ג בשבט ה'תשפ"ה, (21/02/2025)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1990 - כל המדורים ברצף
דם יהודי אינו הפקר
יש חדש
הנבואה התובעת לצאת מהאדישות
משפטי התורה
אל תהי דן יחידי
היכן יתגלה
רבנות עוברת בירושה?
תשובה בלתי-צפויה
רציתי לשאול
פיצוי על מכשיר שנשבר
מעלית בקודש

מס' 1990, ערב שבת-קודש פרשת משפטים, כ"ג בשבט ה'תשפ"ה (21.02.2025)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

דם יהודי אינו הפקר

השימוש החוזר ונשנה במונח 'אסירים' הוא הולכת שולל. אין אלה אסירים, אלא מחבלים אכזרים, רוצחים נתעבים, חלאות אדם

אין לב יהודי שאינו רוטט מהתרגשות למראה החטופים החוזרים מהשבי האכזר ופוגשים את בני משפחותיהם. הם עברו גיהינום של יותר מחמש-מאות ימים, בידי מפלצות הרוע. ודאי שכולנו מתפללים לשובם של כל החטופים החיים ולהבאת החללים לקבר ישראל.

ואולם אסור לשכוח לרגע שה'מחיר' איום ונורא, וחייבים להסיק את המסקנות הנדרשות שלא נעמוד עוד במצבים כאלה. זה 'מחיר' דמים, שאם לא יינקטו צעדים שלא ננקטו בעבר, ישלמו עליו יהודים רבים בחייהם חס ושלום. איננו יודעים כעת את שמותיהם ואת גילם, כשם שלא ידענו בשעת העסקה לשחרור גלעד שליט את שמותיהם של כאלפיים יהודים שנרצחו בידי רב-המחבלים סינואר ששחררנו מהכלא.

בלתי-מוסרי

וגם ההיבט המוסרי הוא בעל משקל כבד. כמה פעמים הצהירו ראשי המדינה אחרי פיגועים זוועתיים כי "ידנו הארוכה תשיג את המרצחים" וכי איש מהם "לא יינקה". ובכן, ידנו הארוכה השיגה אותם, הם נכלאו בכלא ונשפטו למאסרי עולם. ועכשיו הם משתחררים, לתרועת המוני אחיהם, התומכים ברצח יהודים כמותם. מה המסר? שדם יהודי הוא הפקר.

כשמתפרסמים שמות המרצחים העומדים להשתחרר, הולכת התקשורת לראיין את קרבנותיהם, ומתאמצת לחלץ מהם אמירות נאצלות כביכול, שהם מוכנים להסכים לשחרור רוצחי יקיריהם למען שחרור החטופים. שוב ושוב זה מוצג כעניין רגשי, הקשור למשפחות נפגעי הטרור.

ולא היא. זה עניין הנוגע לכל יהודי באשר הוא. השאלה המהותית והיסודית היא איך ראוי להתייחס לרוצחי יהודים, לטובחי קשישים, נשים וטף. האמת היא שהיה צריך להוציאם להורג, אבל גם אם מפני סיבות כאלה ואחרות אין עושים כן, לא ייתכן שהם יחכו לחטיפה הבאה, כדי שישולחו לחופשי. זה בלתי-מוסרי בעליל וזילות של חיי יהודים.

העיוות הוא גם בהתייחסות למרצחים כאל 'אסירים'. השימוש החוזר ונשנה במונח הזה הוא הולכת שולל. אין אלה אסירים, אלא מחבלים אכזרים, רוצחים נתעבים, חלאות אדם. ומי שמשלם משכורות למשפחותיהם ונאבק למען שחרורם – הוא נבל נאלח לא פחות מהם.

יש ברירה

אומרים לנו שאין ברירה, כי חייבים לחלץ את החטופים מהגיהינום. מדוע הדרך היחידה שאתם מכירים היא כניעה לארגוני הטרור הרצחניים? אם אין ברירה, מדוע לא לעצור את הסיוע ההומניטרי ואת הזרמת הדלקים? כן, יהיו לחצים מהעולם והזלת דמעות תנין על ה'אזרחים' המסכנים, אבל היה עלינו לומר בנחישות שהמפתח בידי החמאס. רוצים סיוע הומניטרי – שישחררו מייד את כל החטופים.

ראינו כיצד דיבר נשיא ארה"ב טראמפ, ואיך הסגנון הזה חולל פלאים. זו הדרך היחידה שבה עלינו לדבר עם האויבים האכזרים האלה. עלינו להבהיר במעשים שחטיפות לא ישיגו דבר, אלא יובילו לתגובה בלתי-פרופורציונלית, שתגרום למחבלים להצטער על הרגע שעלה במוחם המעוּות הרעיון הזה.

ניסיון השנים הוכיח שעל כניעות ועסקאות שילמנו בסוף מחיר יקר, ואילו נחישות ועמידה איתנה הביאו הצלחה וברכה. הבה נעשה כן וה' יהיה בעזרנו.


אלכסנדר סשה טרופנוב, ששוחרר בשבת האחרונה מהשבי, מניח תפילין עם הרב הראשי לרוסיה, בערל לזאר, שליווה את המשפחה לאורך כל התקופה

  יש חדש

סיום הרמב"ם ה-44

ביום שישי הבא, א דראש חודש אדר, יסתיים מחזור הלימוד הארבעים וארבעה של הרמב"ם היומי, במתכונת של שלושה פרקים ליום, וייפתח מחזור הלימוד הארבעים וחמישה. זה הזמן להצטרף ללימוד היומי ברמב"ם, כתקנת הרבי מליובאוויטש, ולזכות ללמוד את כל הלכות התורה. תקנת לימוד הרמב"ם קיימת כבר יותר מארבעים שנה, והצטרפו אליה רבבות יהודים בכל רחבי תבל.

חגיגת הסיום בטבריה

חגיגות סיום הרמב"ם ייפתחו אי"ה ביום חמישי, כ"ט בשבט, בשעה 18:00, ליד ציון הרמב"ם בטבריה, במעמד רבנים וגדולי תורה. האירוע נערך על-ידי מטה הרמב"ם היומי שעל-יד צעירי אגודת חב"ד ובית חב"ד בטבריה.

שבת של גמ"ח

בשבת זו, שבה קוראים בתורה את הציווי להלוות כספים לנזקקים, נהוג לחזק את מוסדות הגמ"ח בקהילה. הרבי מליובאוויטש עורר שכל קהילה ובית כנסת יפעילו קרן גמ"ח בעבור בני הקהילה, שבה יוכלו אנשים לקבל הלוואות בלי ריבית בעת הצורך. מצווה גדולה לתרום לקרן הגמ"ח, או להפקיד בה פיקדונות, שבינתיים ישמשו להלוואות.

  שלחן שבת

הנבואה התובעת לצאת מהאדישות

בכ"ד בשבט התנבא זכריה על הגלות של בני ישראל, בעוד שאר האומות חיות בשלווה ובשאננות: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: קִנֵּאתִי לִירוּשָׁלִַם וּלְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה, וְקֶצֶף גָּדוֹל אֲנִי קֹצֵף עַל הַגּוֹיִם הַשַּׁאֲנַנִּים, אֲשֶׁר אֲנִי קָצַפְתִּי מְּעָט, וְהֵמָּה עָזְרוּ לְרָעָה. לָכֵן כֹּה אָמַר ה', שַׁבְתִּי לִירוּשָׁלִַם בְּרַחֲמִים...".

על־פי הכלל "נבואה שנצרכה לדורות נכתבה", ודאי שהנבואה נוגעת גם לימינו אלה. ואכן, הנבואה עוסקת בזעקה על הגלות: "ה' צְבָאוֹת, עַד מָתַי אַתָּה לֹא תְרַחֵם אֶת יְרוּשָׁלִַם וְאֵת עָרֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר זָעַמְתָּה זֶה שִׁבְעִים שָׁנָה?!".

שתי סיבות

הקצף על הגויים היושבים במנוחה בשעה שבני ישראל מתייסרים בגלות, הוא משתי סיבות: א) עצם השאננות לנוכח ייסורי הגלות של בני ישראל; ב) הם מוסיפים להרע לישראל בגלות.

אמנם האפשרות להרע לישראל מעידה על פִּרצה בהתנהגותם של בני ישראל, ואולם הגויים אשמים בכך שבחרו, מפני טבעם הרע, להצר לבני ישראל ולממש את הגזירה שנגזרה עליהם. אך מה הטענה על השאננות של הגויים, וכי זו מצווה משבע מצוות בני נח שהם חייבים בה? ועוד, אם יצטערו, האם תתבטל הגלות?!

יכולים להקל

ובכן, בני נח נצטוו על איסור אכילת איבר מן החי, הכרוך בצער שנגרם לבעל־החיים. קל־וחומר שעליהם להצטער על סבלם של בני-אדם דוגמתם! ולשאלת התועלת – אילו היו מביעים הבנה לצערם של בני ישראל, לפחות לא היו מוסיפים על סבלם, ובעיקר היו תומכים ומסייעים לבני ישראל – דבר שאינו סותר את גזירת הגלות. אמנם הקב"ה גזר גלות, אך לשם כך די בעצם השהייה בארץ זרה. כך היה בגזירת ברית בין הבתרים, שנכללו בה גם השנים שבהן בני ישראל היו במצרים בלי שיעבוד, אלא מתוך רווחה גשמית ורוחנית.

זו טענת הקב"ה כלפי האומות: אילו היו מרגישים ומשתתפים בצערם של בני ישראל, היו מקילים את סבלם ומסייעים להם, באופן של "וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ". ומדוע הגויים שאננים? מפני שיש יהודים השרויים בשאננות, ולא אכפת להם להיות בגלות.

לזעוק: עד מתי!

אמנם הכול מבקשים בתפילה "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", ו"את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח", ואולם מייד אחר-כך שבים לשגרת היום. הייתכן שיהודי יושב בשלווה בשעה שבני ישראל הם במצב של "בנים שגלו מעל שולחן אביהם"?! ואם היהודי שאנן, מה הפלא שהגויים שאננים?!

זה המסר מנבואת זכריה – להורות עד כמה מופרכת השאננות על הגלות אפילו אצל הגויים, ועל אחת כמה וכמה אצל בני ישראל. יש לבקש ולזעוק אל ה': עד מתי?! איננו יכולים לסבול עוד את הגלות!

(תורת מנחם תשד"מ, כרך ב, עמ' 982)

  מן המעיין

משפטי התורה

המשפטים – ציוויי אלוקים

"ואלה המשפטים" (שמות כא,א). "למה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח, לומר לך שתשים סנהדרין אצל מקדש" (רש"י). אצל אומות העולם, החוקים החברתיים, שבין אדם לחברו – אין להם בסיס דתי, אלא ציבורי ואזרחי בלבד. אבל אצלנו גם המשפטים הם ציוויי אלוקים, ויש בהם מקדושת המצוות.

(אבני אזל)

כוח לחכמי הדורות

"ואלה – מוסיף על הראשונים" (רש"י). בכוחם של חכמי הדורות להוסיף סייגים וגזירות, שיהיו כתורה עצמה, שניתנה בסיני.

(רבי חנניה-יום-טוב-ליפא מסיגט)

חובת הענווה

"מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני" (רש"י). כשם שהקב"ה נתן את התורה על הר סיני, הנמוך בהרים, כדי להורות על ענווה, כך גם על הדיין להתנהג בענווה, בבחינת "אף אלו מסיני".

(רבי דוד מדינוב)

מפני הציווי

אף את המצוות הכלולות בסוג 'משפטים' – שהשכל האנושי מחייב את קיומן – עלינו לקיים אך ורק משום שניתנו מה' בסיני, ולא מחמת ההיגיון והשכל שבהם. זהו מה שרש"י מסיים: "ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח, לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש". כלומר, יש לבסס את הצדק והיושר על קדושת התורה וציווי הבורא, ולא על השכל האנושי.

(לקוטי שיחות)

צדק לפני הכול

"אשר תשים לפניהם" (שמות כא, א). "לפניהם" – משפט צדק צריך להיות לפני הכול, לפני כל שיקול, לפני כל חשבון ומחשבה.

(רבי בונם מפרשיסחה)

יחיד יש רק אחד

"לפניהם" לשון רבים. רמז למה שאמרו חז"ל (אבות ד,ח): "אל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד" – יחידו של עולם.

(שפתי כהן)

לא לזלזל בעבד

"כי תקנה עבד עברי" (שמות כא,ב). פרשת משפטים נפתחת בדיני עבד עברי. מדוע? כדי להזהיר את הדיין שלא יזלזל במשפט העבד, ולא ידחה את דינו ויקדים לטפל בדיני תורה ומשפטים אחרים, כי יחשוב אותם לחשובים יותר מדין תורה של איזה שפל רוח ונדכה.

(עיטורי תורה)

עובר אורח בעולם

מתי מסוגל האדם להיות עבד לו יתברך? רק אם יזכור תמיד שבעולם הזה אינו אלא עובר אורח בלבד – עברי.

(רבי אליעזר מוויז'ניץ)

  אמרת השבוע

אל תהי דן יחידי

הגאון רבי מנשה בן-פורת, רבה של איליה, נכנס פעם אחת לבית דינו של רב אחד, ומצאו יושב לבדו בדין תורה ודן בעניינים שיש לדון בהם בבית דין של שלושה.

אמר לו רבי מנשה: "וכי אינך יודע את הוראת חז"ל 'אל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד'?".

ענה לו הרב ביהירות: "נמצאים כאן אני, הגמרא וה'חושן משפט', ויחד אנחנו שלושה".

ראה רבי מנשה שלפניו שילוב של שחצנות וזלזול בהלכה ואמר: "שוב שכחת מאמר חז"ל: 'נקיי הדעת בירושלים לא היו יושבים בדין, אלא אם כן יודעין מי יושב עימהן'. הרי שצריכים לדעת את הגמרא וה'חושן משפט'"...

  גאולהפדיה

היכן יתגלה

מְקוֹם הַהִתְגַּלּוּת. היכן יתגלה המשיח? יש מקורות שעל-פיהם התגלותו של המשיח תתרחש בארץ ישראל, ואילו במקורות אחרים נאמר שיתגלה תחילה בחוץ לארץ.

בספרו ההלכתי של הרמב"ם (הלכות מלכים ביד החזקה) אין הוא מזכיר דבר על מקום התגלותו של המשיח, ומזה עולה שמבחינה הלכתית אין זה תנאי מחייב. ואולם באיגרותיו (איגרת תימן פרק ד) הרמב"ם קובע כי ההתגלות תהיה בארץ ישראל: "ולעניין היאך יעמוד המשיח והיכן יעמוד – הרי הוא יעמוד בארץ ישראל דווקא ובה תחל התגלותו". גם בזוהר (חלק א קיט,א; חלק ב ז,ב) נאמרו דברים דומים: "יתגלי מלכא משיחא בארעא דגליל" [מלך המשיח יתגלה בארץ הגליל].

לעומת זה, במקומות אחרים נאמר שהמשיח יתגלה בחוץ לארץ דווקא, והיהודים יעלו עימו לארץ ישראל. כך מפורש בהושע (ב,ב): "וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד וְעָלוּ מִן הָאָרֶץ". פסוק זה נאמר על הגאולה העתידה, כדברי המפרשים (מצודת דוד, רד"ק ועוד): "ונקבצו – זה יהיה בימי המשיח. ראש אחד – זהו מלך המשיח".

אולי אפשר לומר שיש כאן כמה וכמה שלבים בהתגלותו של המשיח. תחילה הוא נמצא בחו"ל ושם מתחילה פעולתו. אחר-כך הוא בא בראש המוני יהודים לארץ ישראל, והעם מקבל אותו למלך, כדברי הרד"ק (הושע שם): "כי המשיח לא יהיה להם לראש עד שיהיו בירושלים". ומכאן ואילך מתחילה התגלותו הגדולה כמלך המשיח.

טעימה מהרמב"ם

רבנות עוברת בירושה?

"כָּל הַשְּׂרָרוֹת וְכָל הַמִּנּוּיִין שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל – יְרֻשָּׁה לִבְנוֹ וּלְבֶן-בְּנוֹ עַד עוֹלָם. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַבֵּן מְמַלֵּא מְקוֹם אֲבוֹתָיו בְּחָכְמָה וּבְיִרְאָה" (הלכות מלכים א, ז)

גדולי ישראל דנו בשאלה אם גם משרת רבנות אמורה לעבור בירושה, לצאצאיו של ה'מרא דאתרא'.

אם נביט על שושלת נשיאי הסנהדרין, נראה שהתקיימו שתי האפשרויות: כל הנשיאים, משמעון הצדיק ועד הילל הזקן, בתקופת ה'זוגות', לא היו בני הנשיא הקודם; אך לאחר מכן, מהילל הנשיא והלאה, אכן הועברה הנשיאות בירושה לאורך יותר מעשרה דורות.

להלכה כתבו מקצת הפוסקים שגם בעניין זה חל דין ירושה. יש להעדיף את הבן מכל מועמד אחר, גדול ככל שיהיה, ובלבד שהבן ראוי לשמש רב.

ומעשה שהיה בעיר צפת: בני הקהילה הסכימו למנות עליהם את רבי משה אלשיך למרא דאתרא, אך רבי שלמה אלקבץ מנע אותם מכך. הוא הורה שימתינו עד שבנו של הרב הקודם יגדל ויגיע לגיל מצוות, ואז ימנוהו במקום אביו. וכך היה.

כנגדם סברו רבים ש'כתר תורה' – רבנות, דיינות וכדומה – אינו עובר בירושה. הלוא התורה היא "מורשה קהילת יעקב", לכל ישראל, ואינה נחלת אדם פרטי. וכבר אמרו חכמים: "ממזר תלמיד-חכם קודם לכוהן גדול עם-הארץ".

אך סביר לומר שגם דעה זו מסכימה שהבן קודם, אם הוא שווה בגדולתו למועמד האחר (אנציקלופדיה תלמודית חלק יד, ערך חזקת שררה).

  מעשה שהיה

תשובה בלתי-צפויה

"הפעם כבר לא יכולתי להשיב. זרם דמעות חמות פרץ מעיניי. בעל החנות נבהל ושאל מה אירע. סיפרתי לו את כל התלאות שעברתי"

שקט מוחלט השתרר בחדר. מבטים תמהים הוחלפו בין הנוכחים. איש מהם לא העז לחשוף את המחשבה שהטרידה את כולם, חוץ מאחד מיקירי העיר, שלא הצליח לבלום את סקרנותו. "ילמדנו רבנו, מניין למד לנהוג כך, לתת לעני אחד בבת אחת סכום גדול כזה? הלא יוכל להוסיף ולקבץ את החסר בבתיהם של עוד נדבנים?!".

זה קרה במונקטש שבהונגריה. הבשורה כי רבי צבי-הירש פרידמן, מייסד חסידות ליסקה, בא לשבות בעיירה, שימחה מאוד את החסידים.


מצבת זיכרון לנרצחי השואה בכפר ליסקה (אולסליסקה), בצפון מזרח הונגריה

ביום חמישי בא הרבי לעיר, והמון רב ביקש להיכנס אליו. זה אחר זה נכנסו רבנים ובעלי עסקים, מבוגרים וצעירים, הניחו על השולחן פתקים ובהם שמות בני המשפחה וכסף 'פדיון' כנהוג, וקיבלו את עצותיו וברכותיו.

אחד הבאים היה חייט מקומי. "רבי, יש לי בת שבאה בקשרי השידוכים עם בחור ירא שמיים לפני שנתיים. מועד החתונה נדחה שוב ושוב בגלל מחסור בממון לנדוניה. אם לא אצליח לגייס את מלוא הסכום בקרוב, השידוך עלול להתבטל חלילה".

"לכמה כסף אתה זקוק?", שאל רבי צבי-הירש.

"מאה רייניש", השיב החייט.

הרבי קם מכיסאו, נטל את המעטפות שנערמו עד כה על שולחנו והחל למיין את הכסף ולספור אותו. "הנה לך מאה רייניש, ולך להכין את חתונת בתך בלב שמח", אמר הרבי והגיש לאיש את הכסף.

כמה מנכבדי העיר תהו למראה המעשה, ואחד מהם העז ושאל את הרבי מנין לו שראוי לנהוג כך.

רבי צבי-הירש הרים את עיניו והביט בדובר. חיוך קל עלה על פניו. "אתה שואל מי לימד אותי? אספר לך סיפור". והרבי התחיל לספר:

כשהייתי אברך צעיר, שימשתי לפרנסתי מלמד של ילדים צעירים, אך פרנסה רבה לא צמחה לי מכך והעוני שרר בביתי. שנה אחת התעורר בי חשק גדול לנסוע לחג השבועות לבעלז, ולעשות את החג בצילו של ה'שר שלום'. כיצד אעשה זאת כשהפרוטה אינה מצויה בכיסי? יצאתי אפוא לדרך ברגל בתקווה שאצליח לעשות את הדרך הארוכה.

אלא שההליכה הממושכת גבתה ממני מחיר כבד. כשהגעתי לעיר לבוב, התנפחו רגליי וסבלתי מכאבים נוראים. נכנסתי לבית הכנסת ושקעתי בלימוד, שהביא לי מנוחה קלה מתלאות הדרך. ופתאום שמעתי קול המולה מבחוץ. התברר לי שזו שיירת עגלות, שנשאה קבוצת חסידים גדולה ממונקטש אל העיר בעלז.

ביקשתי להצטרף לחבורת החסידים, אך מארגן הנסיעה השיב לי שהנסיעה תעלה שישים גרייצר. "אין לי פרוטה אחת", התחננתי אליו. הראיתי לו את רגליי הנפוחות וסיפרתי על היותי עני מרוד. לצערי, כל תחנוניי היו לשווא.

"שמע לעצתי", אמר לי המארגן. "נותרו עוד שעתיים עד שנמשיך בנסיעה. צא אל בתי העיר ואסוף נדבות עד שיתקבץ בידך הסכום הדרוש, ואז תוכל להצטרף אלינו לנסיעה".

אף-על-פי שמעולם לא עשיתי כן, הרי מרוב תשוקתי להסתופף בצילו של הרבי בחג, נאלצתי לעשות כעצתו.

"סחורה או כסף?", שאל אותי הסוחר הראשון שפניתי אליו. מנהג יהודי המקום היה להציע לקבצנים שצבאו על פתחם שתי אפשרויות: כסף או סחורה, שאותה ייקחו לשוק וינסו את מזלם לעשות עסקים ולהרוויח ממון ולעלות על דרך המלך.

חשבתי לתומי שמוטב לבקש סחורה. קיבלתי מהסוחר חתיכת פח. בחנות הבאה קיבלתי כפתור יפה. בשלישית חוט תפירה ארוך. מהר מאוד הבנתי שסכום הכסף הדרוש לי מתרחק והולך ממני.

"כסף או סחורה?", נשאלתי גם בחנות הרביעית. הפעם כבר לא יכולתי להשיב. זרם דמעות חמות פרץ מעיניי. בעל החנות נבהל ושאל מה אירע. סיפרתי לו את כל התלאות שעברתי. האיש היה יהודי בעל לב חם. הוא ניגש לקופה וספר שישים גרייצר טבין ותקילין. "קח וסע לשלום", אמר לי ברוחב לב.

"לאחר שקיבלתי את התרומה הגדולה מאותו יהודי", המשיך רבי צבי-הירש בסיפורו, "קיבלתי עליי שאם יום אחד יופיע לפניי עני שזקוק לסכום כסף ויהיה ביכולתי לעזור לו, אעניק לו את מלוא הסכום, ולעולם לא אשלח אותו לקבץ פרוטה לפרוטה.

"ובאשר לשאלתך", פנה רבי צבי-הירש אל היהודי הנכבד, "ממי למדתי את הדרך הזאת – למדתי אותה ממך... אתה היית מארגן הנסיעה לבעלז, ואתה הוא שדרשת ממני לספק לך את מלוא הסכום. נראה שאינך זוכר אותי, אבל אני זוכר היטב את פניך".

היהודי נבהל ופניו הסמיקו מבושה. הוא נזכר בכל אשר אירע, וביקש מרבי צבי-הירש סליחה ומחילה על הביזיונות שגרם לו.

(על-פי 'סיפורים נפלאים')

  רציתי לשאול

עם הרב שמחה ליפסקר

מנהל בית חב"ד בנשר

החסידות דוגלת בעבודת ה' שנעשית עם הגוף ולא בדיכויו. אם כן, מה עניינה של עבודת ה'אתכפיא'?

כנגד התפיסה שרווחה קודם גילוי החסידות, שראתה בגוף הגשמי ובצרכיו ניגוד לקדושה ולהתעלות הרוחנית, הציגה החסידות גישה שונה. בעבר, מי שרצו להיות עובדי ה' היו מענים את גופם, מסגפים אותו, נמנעים מאכילת דברים חיוניים, והדבר פגע בבריאותם ובאריכות ימיהם.

החסידות אימצה את דברי הרמב"ם (תחילת פרק ד מהלכות דעות): "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי ה' הוא... צריך אדם להרחיק עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברים המחלימים". היינו שגוף בריא הוא דבר נחוץ לעבודת ה', ולכן אין לשבור את הגוף ואין לסגפו.

ואולם גם אם אין לשבור את הגוף, עדיין יש לזככו ולמנוע ממנו להתגשם ולשקוע בחומריות. כאן נכנסת לתמונה עבודת ה'אתכפיא', היינו שהאדם כופה את הגוף שלא ללכת אחר תאוותיו.

ודאי שצריך לאכול – אבל במידה הדרושה בלבד. אכילה לשם מילוי תאוות האכילה אינה תורמת לבריאות הגוף, והיא מגשמת את האדם. ודאי שאין צורך במותרות, כמו ממתקים, גלידות וכדומה.

הרבי מליובאוויטש הורה ש'אתכפיא' בדורנו אין פירושה להימנע מאכילה, אלא לאכול את מה שאוהבים פחות. אם המלצר מציע לנו שלושה סוגי בשרים, אינני חייב לבחור את מה שאני הכי אוהב דווקא, ועדיין אהיה שבע. ועוד דרך של 'אתכפיא' – לא להתנפל אלא להמתין מעט. כשמגישים חמין בקידוש, אני לא חייב להיות הראשון שלוקח מהקערה.

השילוב בין מתן הצרכים החיוניים לגוף לבין הימנעות משקיעה בתאוות גשמיות וחומריות, מאפשר לעבוד את ה' מתוך בריאות ושמחה, עם גוף בריא ושלם, מעודן ומזוכך.

  פינת ההלכה ומנהג

פיצוי על מכשיר שנשבר

שאלה: אישה שאלה מערבל משכנתה, והמכשיר נפל אצלה ונשבר. האם היא חייבת לקנות לה מכשיר חדש?

תשובה: בגמרא ובפוסקים מבואר כיצד חייב השואל לשלם את הנזק למשאיל. ובלשון הרמב"ם: "השואל כלי מחברו ונשבר... אומדין כמה היה שווה שלם וכמה הוא שווה עתה... ומשלם הפחת".

הרי שהחיוב הוא לשלם תמורת הנזק הישיר שנעשה באחריותו, ותו לא. ומכיוון שבמקרה שלנו הנזק נגרם למכשיר משומש, חובת הפיצוי היא – עלות מכשיר משומש.

כשהנזק הוא לחפץ משומש שאין לו מחיר ריאלי בשוק, מציעים לחשב זאת כך: אם למשל מכשיר חדש כזה מחזיק מעמד שלוש שנים, הרי שלאחר שנה נחשיבוֹ שפחת שליש משוויו. או דרך חישוב אחרת – אם מכשיר חדש עולה למשל 500 ש"ח, ואדם שיש לו מכשיר ישן מוכן להוסיף 300 ש"ח אם ימסור את הישן ויקבל מכשיר חדש, הרי ששווי המכשיר הישן הוא 200 ש"ח.

אם אפשר לתקן את המכשיר, חייב השובר לשלם את דמי התיקון.

השואל רשאי לפצות את המשאיל במכשיר חדש, ואין בכך משום איסור ריבית, כי לא הייתה כאן הלוואה.

מקורות: בבא קמא יא,א. רמב"ם הל' שאלה ופקדון פ"א ה"ג. שו"ע חו"מ סי' תג ס"א. וראה בספר 'שימרו משפט', חלק נזיקין, עמ' שצ ס"ה בשם הגרש"ז אויערבך זצ"ל והגר"נ קרליץ שליט"א.

  חיים יהודיים

מעלית בקודש

תאונת מעלית גרמה לו פציעה אנושה. הוא מת פעמיים וחזר לחיים. ביקור בכותל המערבי גרם לו להוביל תכנית גרנדיוזית, שמתחילה להתממש

תעודת זהות. ר' ברוך קליין, יליד הונגריה, בן 76. נולד במשפחה חרדית, והמשפחה עלתה לארץ – כשהוא בן שנה. תחילה התגוררו בטירת יהודה, ולאחר מכן עברו לפתח-תקווה. כשבגר היגר לניו-יורק, והחל לעבוד כחשמלאי ובהמשך כיצרן פאות. מתגורר כיום בשכונת פלטבוש, ומבקר הרבה בארץ.


"התחלתי לגלגל את הרעיון ונאמר לי שאין לזה שום היתכנות". קליין

פציעה. בשנת תשנ"ד (1994) עסקתי בבניית בניין בן שלוש קומות לעסק שלי, בשכונת בורו-פארק בניו-יורק. בבניין הותקנה מעלית מרוּוחת, והתחלנו להשתמש בה בטרם התקבל האישור הסופי להפעלתה. יום אחד, בעודי עולה במעלית עם סחורה חדשה, המעלית צנחה למטה. התברר שהפועלים לא הידקו די הצורך את הברגים שמחזיקים את ארגז המעלית. נפצעתי אנושות.

ניסים. איבדתי את ההכרה מייד. גופי היה מרוסק לגמרי. כל הבניין שמע את ה'בום'. בהשגחה פרטית מופלאה עברו בדיוק באותו זמן אנשי 'הצלה' באזור, ובתוך שתי דקות פתחו את המעלית וחילצו אותי. הנס הנוסף היה, שבדיוק באותם ימים הושק סוג של בגד חדשני, שהולבש עליי ובעזרתו הצלחתי להתמודד עם אובדן הדם הרב.

תחיית המתים. מצבי היה קשה כל-כך שפעמיים כבר הייתי שם, למעלה, בעולם האמת. מַתִּי פעמיים, והרופאים הצליחו שוב ושוב להחזיר אותי לחיים. לאחר מכן אמרו לי שאילו הייתי נכנס למצב דומה פעם שלישית, לא היו נאבקים עליי שוב. אמרתי להם בחיוך: טוב, לא אמות פעם שלישית... רק אחרי-כן נודע לי שכבר הכריזו על מותי ואפילו קבעו מועד להלוויה.

חיים. רב בית הכנסת שלי, הרב חיים-אליעזר פרידמן, קיבל החלטה להוסיף לי את השם חיים, סגולה לרפואה מהירה. באותו רגע שבו נוסף לי השם יצאתי מסכנת החיים. זה היה מופת מרגש, שבו הרגשנו את יד האלוקים המכוונת אותנו בכל צעד ושעל. שלוש שנים ביליתי בחמישה מרכזים רפואיים.

מדריגות. לפני קצת יותר מעשרים וחמש שנים ביקרתי בכותל. ירדתי מהעיר העתיקה והרגשתי כמה קשה לאדם כמוני לרדת 143 מדריגות. כל מדריגה ומדריגה נהפכה לאתגר מבחינתי.

חלום. באותו זמן הייתי בשיא עבודתי כיצרן פאות. טסתי פעמים רבות לקוריאה הדרומית. בסופי שבוע נהגתי לטוס להונג-קונג, ששם הייתה לי אפשרות להתפלל בבית כנסת ולסעוד סעודות שבת עם אוכל כשר למהדרין. הכרתי שם יהודי מיוחד, מהנדס ראשי של מדריגות נעות שנבנו בשטח ציבורי. שיתפתי אותו בתסכול שלי מביקוריי בכותל המערבי.

פסימיות. לאחר שכנועים הסכים לבוא איתי לביקור בכותל. התחלתי לגלגל את הרעיון של בניית מדריגות נעות לכותל, ונעניתי שאין לזה שום היתכנות. לא ויתרתי. נפגשתי עם גורמים בעירייה, עם שרים, ועם כל אדם שיכולה להיות לו השפעה.

החלטה. לבסוף הבנתי שהפתרון המעשי היחיד הוא בניית שתי מעליות, שבכל אחת יוכלו לעלות או לרדת שלושים אנשים בבת אחת. בהחלטת ממשלה שהתקבלה לפני שמונה שנים נקבע כי יש צורך ב"הקמת מעלית ומעברים תת-קרקעיים להנגשת הרובע היהודי לרחבת הכותל המערבי". עדיין היו קשיים ועיכובים, אבל בעת האחרונה אנו חוזים ב"ה בתהליך הבנייה.

בשורה. בכל ביקור בכותל יש לי הנאה גדולה לעבור באזור שבו החלו העבודות לבניית המעלית, ולראות עוד שלב בהתקדמות. על-פי הצפי, בתוך כשלוש שנים המעליות ייחנכו לרווחת עם ישראל. אני מתפלל בכל יום שהעבודה תסתיים מהר ככל האפשר, שיהודים יזכו להגיע לכותל המערבי בקלות רבה. זו השמחה הגדולה ביותר בעבורי.


"הנאה גדולה לראות את ההתקדמות"


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)