"אִם הִסְכִּימוּ כָּל הַחֲכָמִים שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְמַנּוֹת דַּיָּנִים וְלִסְמֹךְ אוֹתָם – הֲרֵי אֵלּוּ סְמוּכִים... וְהַדָּבָר צָרִיךְ הֶכְרֵעַ" (הלכות סנהדרין ד,יא)
דברים אלה של הרמב"ם עמדו במוקד פולמוס תורני. בשנת הרח"צ (1538) יזם רבי יעקב בי־רב, מגדולי חכמי צפת, את חידוש ה'סמיכה'. הוא ביסס זאת על דברי הרמב"ם, שבהסכמת כל חכמי ארץ ישראל אפשר לסמוך דיינים, גם לאחר שנפסקה שלשלת הסמיכה.
בפירושו למשניות (סנהדרין א,ג) מוכיח זאת הרמב"ם מכך שהסנהדרין אמורים לשוב בגאולה, ואם נאמר שלאחר שנפסקה הסמיכה אי-אפשר לסמוך עוד – "אי-אפשר שתמצא בית דין הגדול לעולם".
ואכן, "הסכימו רוב חכמי ישראל שבארץ ישראל לסמוך לגדול בדורו מורינו הרב רבי יעקב בירב ז"ל, והוא סמך קצת מתלמידיו המובהקים" (קרית ספר).
לעומתו התייצב הרב לוי בן-חביב (הרלב"ח), ראש חכמי ירושלים, ושלל את חידוש הסמיכה בזמן הזה. לדבריו, אין להסתמך על דברי הרמב"ם כאן, שהרי בסיום ההלכה הוא כותב "והדבר צריך הכרע", ומזה משמע שהרמב"ם עצמו מסתפק בנידון.
וכנגד הטענה שזו האפשרות היחידה לחידוש הסנהדרין, משיב הרלב"ח: "כפי קבלתנו אליהו הוא חי עדיין, והרי הוא סמוך מפי סמוך". אליהו יסמוך את הדיינים בבוא המשיח.
אפשרות נוספת: הסמיכה תהיה בידי המשיח עצמו, ש"יוכל לסמוך לכל מי שיהיה ראוי, כמו שסמך משה רבינו ע"ה לשבעים זקנים" (סמיכת זקנים, מהד' תשס"ה, עמ' לד). | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
