"וכי בשביל מאורע קטן ולא חשוב כל-כך, סכסוך בין שני אנשים שאיננו יודעים מי הם, נחרב בית המקדש, נהרסה ירושלים ויצאנו לגלות ארוכה וקשה?!"
בסרביה היא חבל ארץ במזרח אירופה שבו התגוררו יהודים רבים. אחת הערים במחוז הייתה ידועה ומוּכרת כעיר של תלמידי-חכמים ושומרי מצווה, אך הללו התפרסמו בתכונה חיובית פחות – קמצנות.
התושבים בחנו בשבע עיניים כל אורח עני שהופיע בעיירה, ובדקו אם הוא מקפיד על קלה כחמורה, ויחסם אליו היה בהתאם לכך.
פעם אחת שבת בעיר רבי אברהם-יהושע-העשיל, הרבי מאפטה (אבי שושלות אפטה-זינקוב וקופיטשניץ). הוא היה רבה של העיר יאסי שבבסרביה.
ציונו של ה'אוהב ישראל' מאפטה בבית העלמין במז'יבוז' (צילום: אגודת אהלי צדיקים)
קהל גדול בא לראות את הצדיק בתפילותיו ובשולחנות שערך. בסעודה השלישית התקבץ באולם קהל רב. הרבי פנה אל המסובים ופתח ואמר:
שמעתי שתלמידי-חכמים אתם. אם כן, הבה נלמד יחד סיפור שמספרים חכמינו זיכרונם לברכה. הגמרא במסכת גיטין אומרת שבגלל קמצא ובר-קמצא חרבה ירושלים. היה אדם שעשה סעודה, וביקש מעוזרו להזמין את אוהבו קמצא. הלה טעה והזמין את בר-קמצא, שונאו של המארח. כאשר גילה בעל הסעודה את בר-קמצא יושב בין המוזמנים ביקש שיסתלק מהמקום.
בר-קמצא ביקש שירחם עליו והציע לשלם על המנה שיאכל. המארח סירב. האורח הציע לשלם מחצית מעלות כל הסעודה, וגם לכך סירב המארח. האורח הנבוך ניסה להציע כי ישלם את כל הוצאות הסעודה, אך גם לכך סירב המארח וגירשו מהמקום.
מהעובדה שתלמידי-החכמים שנכחו בסעודה לא מחו על המעשה הסיק בר-קמצא שדעתם נוחה ממעשיו של המארח, והחליט להלשין עליהם למלך.
"מרדו בך היהודים", אמר למלך. "תוכיח", הגיב המלך. בר-קמצא הציע למלך לשלוח קרבן לבית המקדש ולהעמיד את היהודים במבחן. המלך הסכים.
בר-קמצא הטיל מום בשפתיו של הקרבן, כדי לפסול אותו מהקרבה על המזבח. דעה אחרת אומרת שהמום שעשה היה בקרום העין.
סיים הרבי מאפטה את סיפור הגמרא ואמר: "כעת, אחרי שלמדנו יחד את סיפור הגמרא, אני פונה אליכם כתלמידי-חכמים ושואל: וכי בשביל מאורע קטן ולא חשוב כל-כך, סכסוך בין שני אנשים שאיננו יודעים מי הם, נחרב בית המקדש, נהרסה ירושלים ויצאנו לגלות ארוכה וקשה?! כך היא מידת הדין?!".
המתאספים, שהיו מחשובי התושבים, הביטו זה בזה בדממה ותהו על כוונת דברי הרבי. החל הצדיק להסביר:
חושבני שסיפור זה איננו מכוּון לאנשים שאינם ידועים לנו. חז"ל התכוונו לשני יהודים שאנו פוגשים בכל יום, בעיר, בעיירה או בכפר. אחד עשיר ואחד עני. העשיר נקרא בפי חכמינו 'קמצא', שכן כך אמרו חז"ל (במסכת מנחות פו,א) "עשירים מקמצים". ואילו העני נקרא 'בר-קמצא', שכן דרכו לעמוד תמיד מלבר ('מחוץ') לביתו של 'קמצא' העשיר, ולהמתין שבעל הבית יואיל בטובו להושיט את ידו ולהעניק לו נדבה הגונה.
ומעשה שהיה כך היה:
אדם אחד עשה בביתו סעודת ברית או חתונה. הוא היה איש נכבד ותלמיד-חכם מפורסם, ועמיתיו החכמים באו להשתתף בסעודתו. הלה ציווה לשמשו להזמין רק את העשירים, את מי שהם בבחינת 'קמצא'. השמש שגה והזמין עני אחד, את בר-קמצא, שרגיל לעמוד בחוץ ולהתדפק על פתחי העשירים הקמצנים.
כשנכנס בעל הסעודה ומצא עני אורח בין המסובים העשירים, הדבר לא מצא חן בעיניו והוא דרש ממנו לעזוב את הסעודה.
הלה התחנן שלא ילבין את פניו ברבים, והבטיח לו שיחזר על פתחי נדיבים ויקבץ סכום כסף שיחזיר לו את מחצית הסעודה או אף את כולה, אך בעל הסעודה הִקשה את ליבו וסירב להצעה.
החכמים שישבו ליד השולחנות הערוכים ראו את המתרחש ושתקו, מתוך כבוד לחברם העשיר. העני המושפל נטש את הסעודה בתחושת עלבון צורב. הוא אמר בליבו: מאחר שישבו החכמים ולא מחו, אלך ואמחה לפני המלך, הקב"ה, מלך מלכי המלכים.
"ריבונו של עולם", קרא העני בלב שבור, "מרדו בך היהודים!". להוכחת דבריו הציע העני לקב"ה לבחון את החכמים ולשלוח להם קרבן, אדם עני ומסכן, ונראה כיצד ינהגו בו.
ואכן, כשבא אותו קרבן-עני לידם, ועוד בטרם הכניסוהו כדי להאכילו ולהשקותו, התחילו להטיל בו מומים. האחד מצא מום בשפתיו: "לדעתי אין הוא ירא שמיים די הצורך. כשהוא מתפלל, נראה שרק שפתיו נעות וקולו אינו נשמע". השני מצא פגם בעיניו: "במבע עיניו ניכר שהוא רמאי. אין הוא עני כפי שהוא מציג את עצמו". וכך ישבו העשירים ומצאו אמתלות שונות ומשונות להשתמט מלעזור לעני המרוד.
המשיך העני והטעים את דברי הגמרא: "לדידן הוו מומא" – את העניים הם שופטים לחומרה ומוצאים בהם מומים שונים, אך "לדידהו לא הוו מומא" – על עצמם, שאינם מתפללים כראוי או שהם מרמים במסחרם, אין הם רואים בכך פגם ומום.
הישיר הרבי מאפטה את מבטו לעבר נכבדי העיירה והרעים בקולו: "על העוון הזה חרבה הארץ!".
כעת הבינו הנוכחים היטב את תוכחת הרבי, והבטיחו להיטיב את דרכם.
(על-פי 'אוצרות האגדה') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
