חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:04 זריחה: 6:47 ז' בחשון התשפ"ז, 18/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1962 - כל המדורים ברצף
ערב שבת קודש פרשת דברים/חזון, ה' במנחם-אב ה'תשפ"ד, (09/08/2024)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1962 - כל המדורים ברצף
מ'שריפות' נוצר רק חורבן
יש חדש
הקנאה בהצלחת עם ישראל
מגילת איכה
תשובה רצינית
הנשמה רואה
האם חלומות שווא ידברו?
סיפור עתיק ואקטואלי
רציתי לשאול
דיני הסעודה המפסקת
נוער המקדש מעורר את הכמיהה

מס' 1962, ערב שבת-קודש פרשת דברים/חזון, ה' במנחם-אב ה'תשפ"ד (09.08.2024)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

מ'שריפות' נוצר רק חורבן

פחות חשוב לברר טיעוניו של מי היו חזקים ומשכנעים יותר. כשהאסמים של היהודים בוערים, היחידים שׁשָׂשִׂים ועולזים הם שונאי ישראל

בכל שנה, לקראת תשעה באב, עולה לשיח הציבורי הסיפור התלמודי על שורפי האסמים בירושלים ערב החורבן. הבעיה היא שכל אחד מטיח ביריבו האידאולוגי שהוא שורף האסמים של ימינו...

קודם כול, הלקח הברור של הסיפור העצוב הזה הוא, שהתוצאה היא חורבן וגלות לכולם. בסופו של דבר פחות חשוב לברר מי צדק, וטיעוניו של מי היו חזקים ומשכנעים יותר. כשהאסמים של היהודים בוערים, היחידים שׁשָׂשִׂים ועולזים הם שונאי ישראל. על כולנו מוטלת האחריות להימנע מלהידרדר למציאות נוראה כזאת, שבה בלהט העימות מציתים את האסמים.

האם האמיתית

כבר שלמה המלך לימד אותנו את הדרך לברר מי האם האמיתית. האישה שאומרת "גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה – גְּזֹרוּ", איננה אימו הטבעית של התינוק. היא מוּנעת על-ידי רגשות שנאה וקנאה, וגורלו של הילד פחות מעניין אותה. לעומתה, האם האמיתית מוכנה לוותר לחברתה, ובלבד שילדהּ, פרי בטנהּ, יחיה. היא קוראת בהתרגשות: "תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת אַל תְּמִיתֻהוּ".

ה'אסמים' של ימינו הם הנכסים הביטחוניים, הכלכליים, המדיניים של המדינה. מותר להתווכח על המדיניות הנכונה, הן בענייני ארץ ישראל, הן בשאלות דת ומדינה, הן בקשר ל'עסקת' החטופים, הן ביחסים הנכונים בין הרשויות. אבל אסור בשום פנים ואופן 'לשרוף' את הנכסים החיוניים של העם והארץ בניסיון להכריע על-ידי כך את הוויכוח הפנימי.

יש דיי והותר הוכחות שאויבינו עקבו באדיקות אחר השיח שהתנהל בתוכנו בשנה שעברה והגיעו למסקנה שזו העת לתקוף אותנו, כשאנו שרויים במשבר ובעת חולשה. אמנם הם לא צפו את ההתנערות המהירה של העם, ואת ההיחלצות הנחושה של כל חלקי הציבור למלחמה ברוע השטני שקם עלינו; ועדיין הפגיעה בנכסים הביטחוניים, הכלכליים והחברתיים התפרשה אצלם כהזדמנות להכות בנו.

על כן ברור שהכלי הזה של 'שריפת אסמים' חייב להיות מחוץ לארגז הכלים של הוויכוח הפנימי. כל דבר שפוגע בעם כולו ובאינטרסים החיוניים שלו, הן במערכות הפנים הן ביחסי החוץ – אינו יכול להיות כלי לגיטימי במאבק על דעות ועל תפיסות עולם.

שנאה משבשת

וחשוב לזכור עוד דבר: כל בר-דעת מבין ש'שריפת אסמים' היא דבר איום ונורא, אבל כשמפלס השנאה והעוינות עולה, שיקול הדעת משתבש. כמו אדם שחמתו גואה להשחית והוא מצית את ביתו. אחר-כך, כשכעסו ישכך, יתחרט עד עמקי נשמתו על המעשה שעשה, אבל בעת כעסו אין הוא קולט את המשמעות החמורה.

למרבה הצער נכנסו בעת האחרונה לשיח הציבורי ביטויים קשים ובלתי-נתפסים. על הרבה פחות מזה נחקרו אנשים בעבר, והדברים גונו מקיר אל קיר. זו כבר בעיה אחרת, של אכיפה בררנית מצד רשויות החוק. אך ברור שהביטויים האלה מבטאים עוינות קשה, שגם היא משבשת את שיקול הדעת.

הבה נחזור לפסים תקינים של שיח ענייני ומכבד, ואז גם נמצא את הדרך לפתור בעיות ולהתמודד עם האתגרים. וזה יהיה התיקון לגורמי החורבן ויביא את הגאולה.


גם בלהט העימות לא מציתים את האסמים

  יש חדש

סיום ותכנית מיוחדת

בהמשך לסיומי המסכת המשודרים בתשעת הימים ברשתות הרדיו קול חי, קול ברמה, מורשת וקול פליי, ישודר סיום מסכת גם בצום תשעה באב, ברדיו קול חי, בשעה 13:00, בתכנית מיוחדת שתימשך שעה ותעסוק בגישה החסידית לצום, לחורבן ולציפייה לגאולה. במהלך המשדר ייערך סיום על מסכת מועד קטן, המסתיימת בענייני אבלות, שאותם מותר ללמוד בתשעה באב.

נרשמים לספר התשיעי

הוועד לכתיבת ספר התורה של ילדי ישראל מודיע כי מתקדם הרישום לספר התורה התשיעי של ילדי ישראל, מיזם שעליו הכריז הרבי מליובאוויטש לפני ארבעים וארבע שנים. הרבי קבע כי מחירה של אות יהיה אחיד בעולם כולו – דולר אחד. כל ילד מקבל תעודה נאה ובה מצוינת הפרשה שבה האות שלו. עד כה כבר נרשמו לספר התורה הזה 183,246 ילדים. הרישום באתר kidstorah.org.

זיכרון בסלון

מיזם מיוחד של זיכרון לימי בין המצרים – זיכרון בסלון, "למען תספרו לדור אחרון". המעוניינים לארח לשיחה בביתם ניצול שואה, שיספר את חוויותיו האישיות לבני המשפחה ולידידים – מוזמן לחייג למספר 6066* ולהצטרף. אפשר גם כן על-ידי שיגור הודעה למספר 0506060705.

  שלחן שבת

הקנאה בהצלחת עם ישראל

לקראת הכניסה לארץ הקב"ה מזהיר את בני ישראל: "אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר... אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל".

התורה מספרת קודם לכן שבני עשיו פחדו מבנ י ישראל, כפי שנאמר בשירת הים: "אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם, אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד, נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן" (שמות טו,טו). רש"י שם תמה: "והלוא לא היה להם לירא כלום, שהרי לא עליהם הולכים [בני ישראל למלחמה]. אלא מפני אנינות, שהיו מתאוננים ומצטערים על כבודן של ישראל".

הצלחה בלתי-נסבלת

מפרשי רש"י מקשים על עצם השאלה. הלוא בני אדום לא ידעו בעת יציאת מצרים שבני ישראל לא יכבשו את נחלותיהם, שכן הציווי על כך נאמר רק בשנה הארבעים? והם משיבים שהציווי אכן ניתן שנים רבות קודם לכן. אבל מפירוש רש"י, שמפרש את פשט המקרא, משמע שאין צורך להזדקק לתירוץ זה.

ההסבר: רש"י מקשה "והלוא לא היה להם לירא", מפני שעד אותה נקודת זמן מוזכרת ארץ כנען בלבד כיעד של בני ישראל, ואדום ומואב לא היו צריכים לחשוש. ואכן, רש"י פירש ש'ירגזון' (האמור בפסוק "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן") הכוונה "מתרגזין", ובכך רצונו להדגיש שזה רוגז ולא פחד; רוגז שנובע מאי-היכולת לשאת את הצלחתו של עם ישראל.

למי מגיע כבוד?

שאלה זו רש"י מתרץ באומרו: "אלא מפני שהיו מתאוננים ומצטערים על כבודם של ישראל". הרוגז שיוחס לעמים אחרים פירושו אי־יכולת לשאת את ההצלחה של עם ישראל. לעומת זה, ה'אנינות', המיוחסת למואב ואדום, משמעותה גם קנאה. קנאה היא רגש שמתפתח אצל מי שחומד את הישגיו של הזולת, משום שנראה לו שההישגים הללו ראויים לו.

אדום ומואב היו קרובים לבני ישראל קרבה משפחתית. אדום הוא מזרע עשיו, בנו יצחק, ומואב – מזרע לוט, בן-אחיו של אברהם אבינו. לכן כאשר ראו את הכבוד הרב שבני ישראל נוחלים, קינאו בכבוד הזה, משום שהיו סבורים שגם הם ראויים לגדולה ולכבוד.

איפה ישמעאל ועמון

טענת אדום הייתה: בני ישראל נערצים בשל היותם צאצאי יצחק אבינו, והרי גם אדום בא מיצחק, ואדרבה – הוא היה הבכור, והבכורה נלקחה ממנו בעורמה. גם בני מואב סברו שקרבתם לאברהם אבינו מעניקה להם זכות לכבוד ולגדולה. לכן דווקא שני העמים האלו קינאו בבני ישראל.

ומה באשר לישמעאל, בנו של אברהם, ועמון, זרעו של לוט? אלא בני ישמעאל הרגישו מנותקים מאברהם אבינו ומזרעו, שהרי אברהם נתן מתנות לבני הפילגשים "וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ", ואילו בני עמון התביישו ב'ייחוסם' ללוט, דבר שבא לידי ביטוי בשם 'עמון', שהסתיר את המוצא מלוט. לכן לא ביטאו קנאה בבני ישראל.

(תורת מנחם תשמ"ה, כרך ב, עמ' 1115)

  מן המעיין

מגילת איכה

מגילה זמנית

כל המגילות נכתבות על קלף, חוץ ממגילת איכה, הנקראת מן הספר. וזה מפני שאנו מקווים בכל יום להיגאל ולהפוך את יום החורבן ליום שמחה, ואילו כתבו את מגילת איכה על קלף, היה נראה הדבר כאילו אנו מתכוננים חלילה להשתמש בה שנים רבות.

(לבוש)

הדמעות עדיין זולגות

"בכֹו תבכה בלילה ודמעתה על לֶחֱיָהּ" (איכה א,א). הדמעות שהזילו המרגלים במדבר, כשלא חפצו להיכנס לארץ ישראל, אותן הדמעות עצמן עדיין זולגות עכשיו על לחייה: עד היום אין חזקים בה כראוי הרצון והאהבה לארצנו הקדושה.

(רבי יעקב מליסא)

גלות האומות

"גלתה יהודה מעוני" (איכה א,ג). אומות העולם אינן גולים? אלא אף-על-פי שגולים, אין גלותם גלות. אומות העולם, שאוכלים מפיתם ושותים מיינם, אין גלותם גלות, אבל ישראל, שאין אוכלים מפיתם ואין שותים מיינם – גלותם גלות.

(מדרש רבה)

לא מוצאת מנוח

"היא ישבה בגויים, לא מצאה מנוח" (איכה א,ג). "הא אם מצאה מנוח, לא הייתה חוזרת" (מדרש רבה). כלומר, אילו כנסת ישראל הייתה מוצאת מנוחה בין הגויים, לא הייתה שואפת לשוב לארץ ישראל.

(מאוצרנו הישן)

האויבים התאחדו

"היו צריה לראש" (איכה א,ה). מפני מה ניצחו אותנו אויבינו? מפני ש"היו צריה לראש" – כולם התאחדו כנגדנו, בהנהגת ראש אחד ומנהיג אחד, שהכול נשמעים לו. אבל אנחנו, בעוונותינו הרבים, נחלקנו בעת החורבן לכיתות שונות, בהנהגת 'ראשים' שונים, שנלחמו זה בזה. זו הייתה הסיבה הראשית לאסוננו הגדול.

(רבי חיים-יוסף-דוד אזולאי)

הולכים אל הרודף

"וילכו בלא כוח לפני רודף" (איכה א,ו). אסוננו הגדול ביותר הוא שאנו הולכים בעצמנו אל הרודף; שאנו מכניסים בעצמנו את ראשנו לתוך לועו של הזאב. ברצוננו הטוב אנו נגררים אחריו, או גם רצים לפניו, משתדלים ללכת בדרכיו ולאמץ את מידותיו ואת אורחות חייו.

(המגיד מדובנה)

עונש זמני

"חטא חטאה ירושלים, על כן לנידה היתה" (איכה א,ח). העונש שהוטל על ירושלים בשל חטאה אינו איסור 'עריות', שהוא איסור עולם, אלא כאיסורה של נידה, שאינו אלא איסור זמני.

(רבי יוסף-שאול נתנזון)

מצוקת הפרנסה

"כל עמה נאנחים, מבקשים לחם" (איכה א,יא). כל העם נאנח ומשתוקק ללחם, ומפני שאלת הלחם הזאת, מפני שהכול טרודים במצוקה הכלכלית, נדמה כאילו הסיחו את הדעת וחדלו מלהתעניין באסון הכללי ובצרת העם הגדולה.

(תפארת עוזיאל)

  אמרת השבוע

תשובה רצינית

בערב תשעה באב נכנסה אל רבי יוסף-בר סולובייצ'יק אישה פשוטה ותמימה ושאלה בפיה: "מיום שנכנסתי לחופה נוהגת הייתי, כפי שראיתי בבית אימי, להכין אטריות לסעודה המפסקת. היום הכנתי עיסה לאטריות, ושכחתי ועשיתי ממנה פתיתים".

מלמל רבי יוסף-בר ברצינות מעושה: "זו שאלה חמורה". הוא ניגש אל ארון הספרים ועשה עצמו מעיין בכובד ראש בספר עב כרס. לבסוף אמר לאישה: "בדיעבד, ומאחר שהשעה מאוחרת, אתם רשאים לאכול את הפתיתים לסעודה המפסקת, אבל מכאן ולהבא עלייך להקפיד להכין תמיד אטריות לסעודה זו".

כשהלכה האישה שאל אחד הנוכחים למה עשה עניין רציני משאלת שטות זו. השיב רבי יוסף-בר: "פעם אחת זלזלתי בשאלה קלה של זוגתי, והיא אמרה לי: 'מי יודע כמה שאלות יש שאנחנו הנשים חושבות אותן לשאלות חמורות, ובאמת הן קלות'. מאז אני מתייחס ברצינות  גמורה גם לשאלות קלות שבקלות".

  גאולהפדיה

הנשמה רואה

מַחֲזֵה הַמִּקְדָּשׁ. רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב מפרש את עניינה של 'שבת חזון', שבשבת זו מראים לכל יהודי ויהודי במחזה, מרחוק, את בית המקדש השלישי. עולה מייד השאלה: מי רואה מחזה זה? אם רואים אותו צדיקים בלבד ובעלי נשמות גבוהות, לכאורה לא הושגה המטרה, שהיא לעורר את המוני העם לתשובה!

שאלה דומה נשאלת (ראו לקוטי תורה דברים לו,ד) גם על סוגים שונים של 'בת-קול' שיוצאים בכל יום, כפי שמפורט במשנה ובגמרא (אבות פרק ו משנה ב. ברכות ג,א): מי שומע הכרזות אלה של 'בת-קול'? איזו תועלת הן מביאות אם אנשים כמונו אינם שומעים אותן?!

מוסבר בתורת החסידות (לקוטי תורה דברים עא,ד; המשך תרס"ו עמוד קכא), שאכן הכרזותיה של ה'בת-קול' נשמעות אצל כל אדם. אמנם האוזניים הגשמיות אינן שומעות אותה, אך נשמתו של כל יהודי שומעת את ההכרזות האלה ומתעוררת.

הדבר מסביר איך קורה שיהודי מתמלא פתאום הרהורי תשובה, בלי שום סיבה גלויה לכך. התעוררות זו באה מאותה 'בת-קול' עליונה, שנקלטת בנשמה. היא המעוררת את האדם באורח בלתי-מודע ומכניסה בו מחשבות לשוב בתשובה ולתקן את דרכיו.

וכך באשר ל'מחזה' של בית המקדש השלישי. הנשמה קולטת את המחזה הרוחני, ומי שגם גופו מזוכך ומעודן – רואה את הגילוי גם בראייה גשמית ממש  (ראו לקוטי שיחות כרך ט, עמוד 24).

טעימה מהרמב"ם

האם חלומות שווא ידברו?

"אָמְרוּ לוֹ בַּחֲלוֹם: מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל אָבִיךָ שֶׁאַתָּה מְבַקֵּשׁ הֲרֵי הוּא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, אַף-עַל-פִּי שֶׁמָּצָא שָׁם מָה שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ  – אֵינוֹ מַעֲשֵׂר; דִּבְרֵי חֲלוֹמוֹת לֹא מַעֲלִין וְלֹא מוֹרִידִין" (הלכות מעשר שני ו,ו)

קביעת הרמב"ם ש"דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין", סותרת לכאורה את דבריו במקום אחר: "מי שנידוהו בחלום... צריך עשרה בני-אדם ששונין הלכות להתירו מנידויו" (הלכות תלמוד תורה ז,יב).

נאמרו על כך כמה הסברים:

א. לעצמו או לאחרים – התשב"ץ (שו"ת חלק ב,קכח) מסביר שיש הבדל אם האדם חלם על עצמו, שאז ייתכן שהחלום אמיתי; לבין אדם אחר שחלם בעבורו, שאז חלומות שווא ידברו. אך הוא מפקפק בהסבר זה, בפרט שבלשון הרמב"ם (בשונה מלשון הגמרא) נאמר שהאדם עצמו חלם על מעשר שני.

ב. ספק – בעקבות זאת כותב התשב"ץ שיש ספק באשר לחלומות. לכן במעשר שני מעמידים את הממון על חזקתו, שהוא חולין ושייך לבעליו, ואילו בעניין איסור נידוי מחמירים מספק.

ג. בענייני מצווה – מספר חסידים (סימן תשכז) משמע שמכיוון שמתים פטורים ממצוות, אם בא המת בחלום על עניין המצוות – כמו על מעשר שני – ודאי שזה חלום שווא.

ד. רוב ומיעוט – בשו"ת שיבת ציון (סימן נב) כתב שרוב החלומות שווא ידברו, ורק במיעוטם יש ממש. במעשר שני אין סומכים על חלום, כי בדרך כלל הולכים אחרי הרוב; אך בעניין נידוי מדובר בסכנה, שבה נזהרים גם ממיעוט.

  מעשה שהיה

סיפור עתיק ואקטואלי

"וכי בשביל מאורע קטן ולא חשוב כל-כך, סכסוך בין שני אנשים שאיננו יודעים מי הם, נחרב בית המקדש, נהרסה ירושלים ויצאנו לגלות ארוכה וקשה?!"

בסרביה היא חבל ארץ במזרח אירופה שבו התגוררו יהודים רבים. אחת הערים במחוז הייתה ידועה ומוּכרת כעיר של תלמידי-חכמים ושומרי מצווה, אך הללו התפרסמו בתכונה חיובית פחות – קמצנות.

התושבים בחנו בשבע עיניים כל אורח עני שהופיע בעיירה, ובדקו אם הוא מקפיד על קלה כחמורה, ויחסם אליו היה בהתאם לכך.

פעם אחת שבת בעיר רבי אברהם-יהושע-העשיל, הרבי מאפטה (אבי שושלות אפטה-זינקוב וקופיטשניץ). הוא היה רבה של העיר יאסי שבבסרביה.


ציונו של ה'אוהב ישראל' מאפטה בבית העלמין במז'יבוז' (צילום: אגודת אהלי צדיקים)

קהל גדול בא לראות את הצדיק בתפילותיו ובשולחנות שערך. בסעודה השלישית התקבץ באולם קהל רב. הרבי פנה אל המסובים ופתח ואמר:

שמעתי שתלמידי-חכמים אתם. אם כן, הבה נלמד יחד סיפור שמספרים חכמינו זיכרונם לברכה. הגמרא במסכת גיטין אומרת שבגלל קמצא ובר-קמצא חרבה ירושלים. היה אדם שעשה סעודה, וביקש מעוזרו להזמין את אוהבו קמצא. הלה טעה והזמין את בר-קמצא, שונאו של המארח. כאשר גילה בעל הסעודה את בר-קמצא יושב בין המוזמנים ביקש שיסתלק מהמקום.

בר-קמצא ביקש שירחם עליו והציע לשלם על המנה שיאכל. המארח סירב. האורח הציע לשלם מחצית מעלות כל הסעודה, וגם לכך סירב המארח. האורח הנבוך ניסה להציע כי ישלם את כל הוצאות הסעודה, אך גם לכך סירב המארח וגירשו מהמקום.

מהעובדה שתלמידי-החכמים שנכחו בסעודה לא מחו על המעשה הסיק בר-קמצא שדעתם נוחה ממעשיו של המארח, והחליט להלשין עליהם למלך.

"מרדו בך היהודים", אמר למלך. "תוכיח", הגיב המלך. בר-קמצא הציע למלך לשלוח קרבן לבית המקדש ולהעמיד את היהודים במבחן. המלך הסכים.

בר-קמצא הטיל מום בשפתיו של הקרבן, כדי לפסול אותו מהקרבה על המזבח. דעה אחרת אומרת שהמום שעשה היה בקרום העין.

סיים הרבי מאפטה את סיפור הגמרא ואמר: "כעת, אחרי שלמדנו יחד את סיפור הגמרא, אני פונה אליכם כתלמידי-חכמים ושואל: וכי בשביל מאורע קטן ולא חשוב כל-כך, סכסוך בין שני אנשים שאיננו יודעים מי הם, נחרב בית המקדש, נהרסה ירושלים ויצאנו לגלות ארוכה וקשה?! כך היא מידת הדין?!".

המתאספים, שהיו מחשובי התושבים, הביטו זה בזה בדממה ותהו על כוונת דברי הרבי. החל הצדיק להסביר:

חושבני שסיפור זה איננו מכוּון לאנשים שאינם ידועים לנו. חז"ל התכוונו לשני יהודים שאנו פוגשים בכל יום, בעיר, בעיירה או בכפר. אחד עשיר ואחד עני. העשיר נקרא בפי חכמינו 'קמצא', שכן כך אמרו חז"ל (במסכת מנחות פו,א) "עשירים מקמצים". ואילו העני נקרא 'בר-קמצא', שכן דרכו לעמוד תמיד מלבר ('מחוץ') לביתו של 'קמצא' העשיר, ולהמתין שבעל הבית יואיל בטובו להושיט את ידו ולהעניק לו נדבה הגונה.

ומעשה שהיה כך היה:

אדם אחד עשה בביתו סעודת ברית או חתונה. הוא היה איש נכבד ותלמיד-חכם מפורסם, ועמיתיו החכמים באו להשתתף בסעודתו. הלה ציווה לשמשו להזמין רק את העשירים, את מי שהם בבחינת 'קמצא'. השמש שגה והזמין עני אחד, את בר-קמצא, שרגיל לעמוד בחוץ ולהתדפק על פתחי העשירים הקמצנים.

כשנכנס בעל הסעודה ומצא עני אורח בין המסובים העשירים, הדבר לא מצא חן בעיניו והוא דרש ממנו לעזוב את הסעודה.

הלה התחנן שלא ילבין את פניו ברבים, והבטיח לו שיחזר על פתחי נדיבים ויקבץ סכום כסף שיחזיר לו את מחצית הסעודה או אף את כולה, אך בעל הסעודה הִקשה את ליבו וסירב להצעה.

החכמים שישבו ליד השולחנות הערוכים ראו את המתרחש ושתקו, מתוך כבוד לחברם העשיר. העני המושפל נטש את הסעודה בתחושת עלבון צורב. הוא אמר בליבו: מאחר שישבו החכמים ולא מחו, אלך ואמחה לפני המלך, הקב"ה, מלך מלכי המלכים.

"ריבונו של עולם", קרא העני בלב שבור, "מרדו בך היהודים!". להוכחת דבריו הציע העני לקב"ה לבחון את החכמים ולשלוח להם קרבן, אדם עני ומסכן, ונראה כיצד ינהגו בו.

ואכן, כשבא אותו קרבן-עני לידם, ועוד בטרם הכניסוהו כדי להאכילו ולהשקותו, התחילו להטיל בו מומים. האחד מצא מום בשפתיו: "לדעתי אין הוא ירא שמיים די הצורך. כשהוא מתפלל, נראה שרק שפתיו נעות וקולו אינו נשמע". השני מצא פגם בעיניו: "במבע עיניו ניכר שהוא רמאי. אין הוא עני כפי שהוא מציג את עצמו". וכך ישבו העשירים ומצאו אמתלות שונות ומשונות להשתמט מלעזור לעני המרוד.

המשיך העני והטעים את דברי הגמרא: "לדידן הוו מומא" – את העניים הם שופטים לחומרה ומוצאים בהם מומים שונים, אך "לדידהו לא הוו מומא" – על עצמם, שאינם מתפללים כראוי או שהם מרמים במסחרם, אין הם רואים בכך פגם ומום.

הישיר הרבי מאפטה את מבטו לעבר נכבדי העיירה והרעים בקולו: "על העוון הזה חרבה הארץ!".

כעת הבינו הנוכחים היטב את תוכחת הרבי, והבטיחו להיטיב את דרכם.

(על-פי 'אוצרות האגדה')

  רציתי לשאול

עם הרב ישראל גורביץ'

מנהל בית חב"ד בקריית קריניצי, רמת-גן

איך יודעים להבדיל בין ביקורת עניינית לבין טענות שמקורן בשנאת חינם?

לעיתים כשאדם מעיר לזולתו, הלה חש כי ההערה היא בעצם התקפה אישית עליו, ואף יכול לראות בה ביטוי של שנאת חינם. לכן נדרשת זהירות רבה בביקורת כלפי הזולת.

באחת משיחותיו מסביר הרבי מליובאוויטש את סיפור התורה על בניו של נח, לאחר שהשתכר והתגולל באוהלו. על חם נאמר (בראשית ט,כב): "וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו", ואילו שני אחיו "עֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ". חם ראה את הרע, את השלילי, ואילו שם ויפת אכן ראו שיש כאן דבר הדורש תיקון, ולכן כיסו את אביהם, אך לא הביטו אל הרע ואל השלילי.

אם האדם חש שהביקורת אינה מצטמצמת לדבר הדורש תיקון בלבד, אלא מדביקה תווית כוללת עליו – הוא מייד מתקפד ולפעמים מתגונן על-ידי מתקפת נגד. יכולה להיות לו תחושה שמאחורי ההערה מסתתרות שנאה והתייחסות שלילית כלפיו.

כמו-כן אין להפוך הערה לאמירה כוללנית, כמו: "תמיד אתה מאחר!", "אף פעם אינך עושה דברים עד הסוף!", "שוב אתה יושב בחיבוק ידיים בשעה שאחרים טורחים בשבילך?!". ההערה צריכה להיות מכבדת ומזמינה את האדם לתקן ולהשתפר.

לפעמים אדם מרגיש שהסביבה לא באמת מתעניינת בו ובקשיי חייו, אבל שמחה להעיר לו הערות. מספרים שפעם אחת, כשהחלו לומר בבית הכנסת 'ויברך דוד', נשאר אחד המתפללים לשבת. אחרי התפילה העיר לו שכנו: "למה אתה יושב ב'ויברך דוד'?!". השיב לו היהודי: "כשאני יושב מובטל בבית שלושה חודשים, לא אכפת לך, אבל אם אני יושב ב'ויברך דוד' – מייד אתה דואג לי!"...

  פינת ההלכה ומנהג

דיני הסעודה המפסקת

שאלה: כיצד נוהגים בסעודה המפסקת שלפני צום תשעה באב?

תשובה: שלא כתעניות אחרות, שמתחילות בעלות השחר, תענית תשעה באב מתחילה בשקיעת השמש של ח' באב, בדומה ליום הכיפורים.

ב'סעודה המפסקת' אסרו חז"ל לאכול שני תבשילים, וזאת כשאוכלים אותה אחרי חצות היום, וכשאין כוונה לאכול אחריה סעודת קבע. ירקות ופירות חיים מותר לאכול בלי הגבלה, ואפילו כמה מינים. וכמו-כן אפשר לאכול בסעודה כמה סוגים של מוצרי חלב שאינם מבושלים.

בסעודה זו נהוג לשבת על הקרקע (ולהניח הפסק כלשהו, כמו בד או נייר וכדומה) או על כיסא נמוך. אין צורך לחלוץ נעליים קודם הסעודה, מכיוון שהאבלות אינה נוהגת מבעוד יום. לכן אחרי הסעודה מותר לשבת על כיסא רגיל, כל עוד לא נכנס הצום.

בסעודה זו לא יֵשבו שלושה אנשים יחד לאכול, ואם אכלו – לא יזַמנו.

מנהג קהילות האשכנזים לאכול סעודה עיקרית בשעה מוקדמת יותר, ואחרי תפילת מנחה אוכלים את הסעודה המפסקת, שבה תבשיל אחד בלבד, כאמור.

יש מחמירים לטבל בסוף הסעודה חתיכת לחם במעט אפר ולאוכלו, ויש אוכלים ביצה קרה וקשה באפר, על שם הפסוק (איכה ג,טז): "וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ שִׁנָּי, הִכְפִּישַׁנִי בָּאֵפֶר" (ואם כבר אכלו בסעודה  תבשיל, יש מתירים לאכול את הביצה אחרי ברכת המזון).

גם אחרי הסעודה המפסקת עדיין מותר לאכול ולשתות עד השקיעה, אלא אם כן האדם קיבל עליו בדיבור מפורש להתחיל לצום.

מקורות: תענית ל,א. טושו"ע או"ח סי' תקנב-תקנג, נו"כ, משנ"ב ופסקי תשובות. נטעי גבריאל פנ"ב-נ"ג, וש"נ.

  חיים יהודיים

נוער המקדש מעורר את הכמיהה

מאז היותו נער נקשרו חייו עם בית המקדש. כיום הוא אברך בישיבת המקדש ומנהל את מיזם נוער המקדש

תעודת זהות. יצהר שריד, בן 20, יליד רמת-גן וכיום תושב הרובע היהודי בירושלים. אברך בישיבת המקדש של 'מכון המקדש', ומנהל את מיזם 'נוער המקדש', שבמסגרתו בני נוער מרחבי הארץ לומדים את ענייני המקדש וגם עורכים פעילויות ציבוריות שמטמיעות את תודעת המקדש והגאולה.


"יוזמה נפלאה, שמחברת בני נוער רבים לנושא המקדש". שריד

הצצה. מאז היותי נער צעיר העניין של בית המקדש משך אותי מאוד, בין היתר בעקבות אחי, שעסק בכך קודם לכן. ההתעניינות הזו התרכזה גם בלימוד ענייני המקדש, וגם בהצצה לפעילות 'מכון המקדש'. מאוחר יותר הצעתי את עצמי לאנשי המכון ומאז אני שם.

הנוער. הפעילות הראשונה שלי במכון הייתה עם נוער המקדש. זו יוזמה נפלאה, שמחברת בני נוער רבים לנושא המקדש, וגורמת להם לחבר מעגלים רבים לגאולה. הפעילות נעשית בהדרכת הרב ישראל אריאל ורבני מכון המקדש, וכוללת לימוד, דוכני הסברה והפצה, גרעיני לימוד בישיבות ובאולפנות, כינוסים וסמינריונים, שבתות מקדש בסניפי תנועות הנוער ועוד. פעילות נפרדת מתקיימת לנערות, במדרשה לידע המקדש של הרב מנחם מקובר.

הסברה. הפעילות הבולטת של נוער המקדש היא הפעלת דוכני הסברה, המפיצים את תודעת המקדש להמונים. בדוכנים האלה מוצבים דגמי בית המקדש, דבר שמעורר את הציבור לעצור, להתעניין ולשאול שאלות.


התעוררות ולימוד של בני נוער בענייני המקדש

זה מעשי. התשובה שלנו לשואלים היא שבניין בית המקדש השלישי הוא דבר מעשי ביותר, אבל מלבד הציפייה והתפילה, הדבר תלוי מאוד במעשינו. אחד הדברים החשובים שמקרבים את בניית המקדש הוא ההתעוררות והלימוד בענייני המקדש.

שלושת השבועות. בשלושת השבועות ההתעניינות גוברת, וגם הפעילות שלנו. הנערים יוצאים לדוכנים עם עלוני הסברה וחולצות. יש הנהנים להצטלם עם הדגם, עם בני המשפחה. אין יהודי שלא חש חיבור לבית המקדש, וזה מדהים ומרגש בכל פעם מחדש.

הכשרה. מעת לעת נוער המקדש מקיים 'הכשרת כלי המקדש'; הנערים באים למכון המקדש ומכשירים את הכלים לעבודת בית המקדש במהרה. במהלך העבודה הם לומדים על הכלים, דרך השימוש בהם ואופן עשייתם.

חידון. במהלך השנה הנערים נבחנים בנושא השנתי. יש שני חידונים, לבנים ולבנות. לחידון שני שלבים, הראשון במוסדות הלימוד, והשלב השני פומבי, ביום ירושלים. מפעים לראות בכל פעם מחדש את הידע העצום שרכשו הנערים.

לו"ז מקדש. לצד פעילותי עם נוער המקדש והדרכה במכון המקדש, אני אברך מן המניין בישיבת המקדש. בבוקר אנחנו לומדים סוגיות הקשורות לבית המקדש, ובהמשך היום גמרא והלכה. הלימוד העיוני עם הפעילות בנושא גורמים לי לחיות יום-יום את בית המקדש.

התעוררות. מאז שמחת תורה, אנחנו רואים יותר התעוררות בעם ישראל בעניין הציפייה לגאולה, דבר שבא לידי ביטוי בריבוי קבוצות במכון המקדש והתעניינות ציבורית.

ייבנה המקדש. יש חשיבות גדולה באבל על החורבן, ועם זה צריך גם לעורר את הרצון לבניית בית המקדש. אם אתה רוצה להיות מחובר לבית המקדש, עליך ללמוד את ענייני בית הבחירה ולחיות אותם.

החזון. לישיבת המקדש יש חזון להעמיד תלמידי-חכמים שיהיו בקיאים בכל הלכות המקדש והטהרה, מתוך הבנה שזה הולך להיות הנושא האקטואלי ביותר במהרה בימינו. אין לנו ספק שעם ההתעוררות מלמטה תבוא גם ההתעוררות מלמעלה, ונזכה תיכף ומיד לביאת משיח צדקנו.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)