מושגים נוספים בנושא
	הבנה וביטול
	התקרבות לה'
	העבודה היא חיינו
	עובד אלוקים
	לא מצוות אנשים מלומדה
	אתכפיא ואתהפכא
	אתערותא דלעילא ואתערותא דלתתא
	למה נופלים
	השטות שגורמת לחטא
	שטות דקדושה
	שינוי טבע המידות
	קרבנות
	אכילה
	חיות הגוף מהניצוץ שבאוכל
	דברי הרשות

בלכסיקון של תורת החסידות יש שתי מילים ארמיות שקשה לשער עד כמה הן מרכזיות ובסיסיות בעולמה של החסידות. הן חוזרות ונשנות הן בדיונים הפילוסופיים העמוקים על תכלית הבריאה, על הטוב והרע בעולם, והן במבנה הכללי של עבודת-ה' כפי שהיא נתפסת על-ידי החסידות. שתי מילים אלה הן: 'אתכפיא' ו'אתהפכא'.

'אתכפיא' היא מלשון לכפות, ו'אתהפכא' היא מלשון להפוך. אלה הם שני המצבים הכלליים שבהם עשוי הרע לעמוד נוכח הטוב: מצב אחד שבו הטוב כופה ומכריח את הרע, בניגוד לרצונו, להשתעבד לטוב; ומצב שני, שהרע כבר נכנע לטוב עד כדי כך שהוא עצמו הפך לטוב.

שני שלבים

נשתמש בדוגמא פשוטה ביותר להמחשת הדבר. יהודי מגיע למסקנה, שהוא חייב להשתלט על תאווה גדולה שלו - תאוות אכילת דברי מותרות. הוא רגיל לאכול דברי-מתיקה ושאר דברים שהינם בגדר מותרות בלבד, והוא חש שהוא נהיה שטוף בתאווה זו ושעליו לחדול ממנהג מגונה זה.

השלב הראשון בהתגברות על התאווה היא ה'אתכפיא'. הוא מתחיל לכפות את עצמו להינזר מדברי-מאכל אלה. בכל פעם שהוא רואה את הדברים הללו הוא אמנם מרגיש רצון עז לאכול אותם, ריר מתחיל לנטוף לו מהפה - אבל הוא מתגבר ומכריח את עצמו לא לגעת בהם. באופו מהותי לא חל בו שום שינוי וגם התאווה נשארה כשהיתה, אלא שהוא כופה את עצמו שלא לממש את התאווה הזאת.

השלב השני בא בדרך-כלל אחרי זמן שבו עמד האיש בשלב הראשון. אחרי שבמשך תקופה ממושכת הקפיד שלא להיגרר אחר תאוות האכילה הזאת וכפה על עצמו להינזר מדברי-המותרות הללו - מתחיל להתפתח תהליך של 'אתהפכא': התאווה עצמה הולכת ונחלשת, עד שהיא נעלמת לגמרי. ככל שחולף הזמן כן הוא נזקק לפחות כפייה וכוח-רצון, שכן הוא מתחיל לחוש, שהוא נמשך פחות אחר הדברים הללו. סופו של תהליך זה במצב שבו מתחיל האדם למאוס בדברי-המותרות ולשנוא אותם. הוא כבר לא צריך לכפות את עצמו שלא לאכלם, שכן לא זו בלבד שאין הוא מתאווה אליהם, אדרבה, הוא כבר סולד מפניהם.

'אתכפיה' מציינת איפוא מצב שבו קיים פער בין מחשבתו של האדם לבין מה שהוא רוצה ומרגיש. הוא מבין שצריכים להתנהג בצורה מסויימת, אבל ליבו אינו מסכים לכך ומנסה לגררו לכיוון הנגדי. האדם צריך לכפות על הלב את מסקנות השכל ולהכריח את עצמו לעשות את מה שהוא חושב לנכון, בניגוד למה שהוא רוצה ומרגיש. 'אתהפכא' מציינת את המצב שבו כבר קיימת חפיפה בין מה שנכון וצודק לבין מה שהאדם רוצה ומרגיש, שכן הוא הביא את ליבו ורצונותיו למצב שירצו וירגישו את הדברים הנכונים.

מי נעלה יותר?

עכשיו הבה נראה איזה מצב נעלה יותר? לכאורה, ה'אתהפכא' גדולה מה'אתכפיה', שכן אדם שצריך להכריח את עצמו לעשות את הדברים הנכונים מוכיח בכך, שיש בו כעין סתירה-פנימית וחוסר-הזדהות אמיתית עם מה שהוא חושב לנכון. הוא צריך להיאבק עם עצמו ותמיד נשקפת לו סכנה שייכשל ולא יצליח להשליט את המוח על הלב. לעומתו, זה שהגיע לדרגת 'אתהפכא' הגיע לשלימות פנימית ולהזדהות עמוקה של הדברים.

ברם, אף שמבחינת התוצאה-הסופית ה'אתהפכא' גדולה מה'אתכפיא', הרי מבחינת עצם העבודה גדולה עבודת ה'אתכפיא' על ה'אתהפכא'. רק בודדים מסוגלים להתעלות למצב של 'אתהפכא' מוחלטת, והם הצדיקים הגדולים שבכל דור ודור. רוב בני-האדם נולדו כדי להיאבק וימותו תוך כדי המאבק. הם לא יסיימוהו לעולם. ככל שיתעלו כן יעמדו בפניהם נסיונות מסוגים אחרים ולעולם יהיה עליהם להיאבק ולהתמודד. לשם כך נבראנו. אולי נצליח להגיע ל'אתהפכא' רק בתחומים מסויימים, אבל עדיין יהיה עלינו להיאבק בשטחים אחרים של החיים. חסידים אומרים: מטרתנו אינה לנצח; מטרתנו לעשות, להיאבק!