מושגים נוספים בנושא
	הבנה וביטול
	התקרבות לה'
	העבודה היא חיינו
	עובד אלוקים
	לא מצוות אנשים מלומדה
	אתכפיא ואתהפכא
	אתערותא דלעילא ואתערותא דלתתא
	למה נופלים
	השטות שגורמת לחטא
	שטות דקדושה
	שינוי טבע המידות
	קרבנות
	אכילה
	חיות הגוף מהניצוץ שבאוכל
	דברי הרשות

התורה שניתנה לנו בהר-סיני שמה דגש רב ביותר על המצוות המעשיות. יכול יהודי להתבונן שעות במשמעותה של מצוות תפילין, למשל, להתמלא ברגשות נעלים של אהבת-ה' ויראת-ה', אך אם לא יקח בידיו את זוג התפילין ויניחם על זרועו וראשו - הרי את מצוות תפילין לא קיים. ולעומת זאת, יהודי שלא היתה לו כוונה כה גדולה ורגש כה עמוק, אבל הניח את התפילין כפשוטו - הוא את מצוות תפילין קיים.

לפעמים מגיעים הדברים כמעט לידי אבסורד, לכאורה, כאשר יהודי שעשה מצווה בחיפזון ובחטף נחשב כמי שקיים את המצווה, ואילו רעהו, שעשאה בכוונה גדולה, בשמחה גדולה ובאהבה, אך לא שם-לב לפרט קטן שלא היה לפי ההלכה - הוא נחשב כמי שלא קיים את המצווה. התמיהה גדולה: מהי ההיצמדות הזאת לפרטים 'טכניים' קטנים?

ויכוח עם הגויים

תורת החסידות עוסקת רבות בנושא זה, שהוא חלק מנושא רחב יותר: מהי, בכלל, הדרך שבאמצעותה יכול אדם בן-תמותה להתקרב אל הקב"ה?

העניין מוצג כוויכוח בין אומות-העולם לישראל, המבוטא בשני פסוקים בספר תהילים. האומות אומרות: "רם על כל גויים ה', על השמים כבודו". הקב"ה הינו רם ונישא, אומרים הגויים, והעניינים הארציים, הגשמיים, אינם מעניינים אותו. הוא - "על השמים כבודו", הוא מתעניין בעניינים שמימיים נעלים. משום כך סבורים הגויים, שהדרך להתקרב אל הקב"ה היא על-ידי התעלות נפשית-רוחנית ולא על-ידי קיום מצוות מעשיות.

לעומתם משיב עם-ישראל: "מי כה' אלוקינו המגביהי לשבת, המשפילי לראות בשמים ובארץ". אתם, אומרים היהודים לאומות-העולם, רוצים להגביה ולרומם, כביכול, את הקב"ה, ולכן אתם אומרים "על השמים כבודו"; אבל לאמיתו של דבר, אתם משפילים אותו בכך. אם הרוחניות קרובה אליו יותר מאשר הגשמיות, הרי הוא מוגבל! אנו אומרים, לעומת-זאת, שהקב"ה הינו אין-סופי לחלוטין, ולגביו אין שום הבדל בין הדבר הגשמי הפחות ביותר לבין העולם הרוחני העליון ביותר, שכן גם הגשמיות וגם הרוחניות הן מוגבלות ואילו הקב"ה הוא בלתי-מוגבל כלל. על כן - "המשפילי לראות בשמים ובארץ": לגבי הקב"ה, העיסוק הן בענייני הארץ והן בענייני השמים זו השפלה במידה שווה.

יש כאן, איפוא, הבדל תהומי בעצם תפיסת מושג האלקות, כאשר היהדות תופסת את המושג 'אין-סוף' במלוא משמעותו. אם הקב"ה הוא אכן אין-סופי באמת, אומרת היהדות, הרי לגביו אין הבדל בין שכל האדם לבין החול אשר על שפת הים. ההבדל קיים רק לגבינו, אבל לגביו הם רחוקים במידה שווה.

הכוח האין-סופי

וכאן מתעוררת במלוא חריפותה השאלה, איך אפשר, אם כן, להתקרב אל ה'? אם הוא רחוק במידה שווה הן מהגשמיות והן מהרוחניות, הרי שאין בידינו שום דרך להתקשר עמו ולהתקרב אליו!

וזו בדיוק נקודת הדברים. האדם בכוחות עצמו אינו יכול בשום אופן לצאת מהגבלותיו ולהתקרב אל ה'. יעשה מה שיעשה - תמיד יישאר כלוא בעולמו המוגבל. קיימת רק אפשרות אחת, שהקב"ה עצמו ירים את האדם ויקרבו אליו! רק הקב"ה עצמו, בכוחו האין-סופי, מסוגל לגשר על הפער הבלתי-מוגבל הקיים בינו לבין ברואיו ולקרבם אליו.

וזה מה שקרה במתן-תורה: הקב"ה ירד על הר-סיני ונתן לנו תורה ומצוות, שבאמצעותן נוכל להתרומם מעל מגבלותינו ולהתקרב אל ה'.

עכשיו אפשר להבין מדוע חשוב כל-כך לקיים את הכתוב בתורה על כל פרטיה ודקדוקיה, כיוון שרק בדרך זו יכולים אנו לקבל את הכוח הנפלא שנתן בה ה'. אם הקב"ה קבע, שהדרך להתקרב אליו עוברת דרך המצוות המעשיות - הרי זו הדרך, ואין בלתה, שבאמצעותה יכול האדם המוגבל להתרומם ולהתעלות ולהתקרב אל ה'.