מושגים נוספים בנושא
	הבנה וביטול
	התקרבות לה'
	העבודה היא חיינו
	עובד אלוקים
	לא מצוות אנשים מלומדה
	אתכפיא ואתהפכא
	אתערותא דלעילא ואתערותא דלתתא
	למה נופלים
	השטות שגורמת לחטא
	שטות דקדושה
	שינוי טבע המידות
	קרבנות
	אכילה
	חיות הגוף מהניצוץ שבאוכל
	דברי הרשות

יהודי א' השתעבד כל-כך לתורה ולמצוותיה, עד שאפשר לומר, שרצון התורה נעשה גם רצונו-הוא. מיד כשמאיר השחר הוא מתעורר בלב בוער לעבודת-ה'; הוא מרגיש חשק רב ללימוד תורה, כהכנה לתפילה; כשמגיעה שעת התפילה הוא כבר מלא התלהבות ומתפלל בכוונה רבה - ואחר-כך, במשך היום כולו, הוא עושה מאליו רק מצוות ומעשים טובים.

חייו של יהודי ב' מתנהלים אחרת לגמרי. אף הוא משכים-קום לעבודת-ה'; אף הוא לומד ומתפלל בכוונה ובדבקות; אף הוא חי רק על-פי ציוויי התורה והדרכותיה - אבל אצלו כל דבר כרוך במאמצים רבים ובמאבקים עזים. הוא, מצד עצמו, אינו רוצה לקום בבוקר; אין לו חשק ללמוד; מחשבות זרות טורדות את תפילתו; יצרו עומד לנגדו במשך כל היום כולו. אלא שאף-על-פי-כן הוא מצליח להתגבר על כל הקשיים ולהיות יהודי עובד-ה' כראוי.

ועכשיו נשאלת השאלה, איזה מהם הוא היהודי האידיאלי - האם זה שאין לו כל מאבקים, מכיוון שרצונותיו האישיים כבר שועבדו לחלוטין לרצון-ה', או שמא דווקא היהודי הנאבק עם יצרו ויכול לו?

צריך לעבוד

מצד אחד, יש יתרון ברור ליהודי א'. אצלו השפיעה התורה על כל אישיותו ולא רק על התנהגותו החיצונית. הוא, בלשון העם, 'דתי באמת', שכן הוא בוחל בתענוגות העולם ואין הוא חפץ אלא בתורה ובמצוותיה. התורה עיצבה את רצונותיו ומאווייו וקידשה וטיהרה אותם. יהודי ב', לעומתו, נמצא בדרגה נחותה יותר. עצם העובדה שהוא צריך להיאבק עם הרע מלמדת, שהטוב טרם כבש את כל-כולו, וכי עדיין יש בו התנגדות פנימית לתורה ולמצוותיה.

אך מצד שני, דווקא ביהודי ב' בא לידי ביטוי ערך גדול וחשוב בתורה - עבודת-ה'. התורה מצווה אותנו: "ועבדתם את ה' אלוקיכם", "ואותו תעבודו"; כלומר, שלא די בעצם קיום התורה והמצוות באהבה ובשמחה, אלא יש צורך שהדברים יבואו גם מתוך עבודה ועמל, מתוך מאמץ והתמודדות. בזה יתרונו של יהודי ב', הנאבק עם יצרו, על יהודי א', שאינו זקוק לשום מלחמה והתמודדות.

חשיבות העבודה גדולה כל-כך, עד שבספר ה'תניא' (פרק טו) מכונה יהודי א' בשם "לא עבדו". את הפסוק: "ושבתם וראיתם...בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו" הוא מפרש על שני הטיפוסים הנ"ל. שניהם יהודים שומרי תורה ומצוות במילואן, יהודים שלא חטאו מעולם ולא יחטאו לעולם, אבל האחד עושה זאת מתוך מאבק יום-יומי עם יצרו, ואילו השני כבר אינו נזקק למאבק, כי התנהגות זו כבר נעשתה אצלו בבחינת טבע-שני. אבל מבחינת עבודת-ה' - הראשון הוא "עובד אלוקים", ואילו השני נקרא "לא עבדו"!

למעלה מההרגל

ברור אפוא שיש צורך בעבודה ובהתמודדות, אך ברור גם כן שצריך לשאוף לזכך ולעדן את המידות והיצרים עד שהם עצמם ירצו בתורה ובמצוותיה. השילוב בין הדברים יכול להיעשות, כאשר יהודי א' אינו מסתפק במשיכה הטבעית שלו לתורה ולמצוות, אלא הוא מנסה תמיד לעשות מעבר להרגלו ולרצונו הטבעי - ללמוד יותר, להתפלל בכוונה רבה יותר, לתת צדקה יותר ממה שלבו חפץ, להדר במצוות למעלה מהנטייה הטבעית שלו.

התוספת הזאת על ההרגל והטבע יכולה להיות קטנה, יחסית, אך די בה כדי להכתירו בשם "עובד אלוקים". יש על כך משל בגמרא, מחמרים (בעלי חמורים) שמשכירים את עצמם בזוז אחד למרחק של עשר פרסאות, אך דורשים שני זוזים לאחת-עשרה פרסאות, מפני שזה יותר מרגילותם. אף בעבודת-ה' כך - המאמץ לפעול מעל ההרגל והטבע, אף שהוא אולי קטן, יש לו חשיבות רבה ביותר, עד שבזכותו נקרא האדם "עובד אלוקים".