מושגים נוספים בנושא
	מרבים בשמחה
	נח מול אברהם
	הצומות שיהפכו למועדים
	זכור את אשר עשה לך עמלק
	המבול
	השבת
	גלות וגאולה
	מהות התורה
	האש שבוערת לעולם
	בריאת האדם
	מהי אמונה?
	תכלית הבריאה
	הבנה וביטול
	חסידות עכשיו!
	לא מבינים

ספק אם יש עוד דברים שעליהם קידשה תורת החסידות מלחמת-חורמה כה נחרצת, כמו נגד תופעת הקרירות והשיגרה. מבחינה מסויימת אפשר לומר, שכל-כולה של החסידות לא באה אלא כדי להפיח רוח-חיים, שמחה והתלהבות בעבודת-ה' של יהודי, ולהעביר מן העולם את העשייה הקרירה שמתוך שיגרה, בבחינת 'מצוות אנשים מלומדה', שנתפסת בעיני החסידות כאם כל חטאת.

הביטויים החריפים שבהם משתמשת החסידות כדי לגנות את העשייה שמתוך שיגרה, יש בהם כדי להתמיה במבט ראשון. על מה הרעש? וכי מדובר ביהודי שאינו הולך בדרך התורה? הוא לומד תורה, מתפלל שלוש פעמים ביום בציבור, מקיים את כל המצוות - הוא רק לא יוצא מגדרו מרוב שמחה והתלהבות, אלא ממלא את חובתו בקבלת-עול; האם זה כל-כך נורא ואיום?

אין חלל ריק

החסידות מצביעה על כמה סיבות שבגללן השיגרה והקרירות הן דבר חמור ומסוכן. ראשית, רק באופן תיאורטי אפשר לטעון, שאין קשר בין התחושה הפנימית של האדם לבין הקיום המעשי של התורה והמצוות, ושכביכול אפשר לקיים את התורה בשלמות גם מתוך שיגרה וקרירות. בפועל, ההרגשה הפנימית משפיעה גם על הקיום המעשי. הדבר בא לידי ביטוי, למשל, בנושא ההידור במצוות: כשמקיימים את המצוות מתוך שיגרה וכמילוי חובה, אין משתדלים להדר בקיומן; יוצאים ידי-חובה ודי. אך כשיהודי עוסק בתורה ובמצוות מתוך חיות-פנימית ושמחה, הוא משתדל להדר בהן ולעשותן בצורה היפה והשלמה ביותר.

זאת ועוד: במבט לטווח-ארוך, העדר החיות והשמחה חייב להשפיע גם על עצם הקיום הבסיסי של המצוות. בנפש האדם לא ייתכן חלל ריק. אדם חייב לאהוב דברים מסויימים, לשמוח בהם ולהנות מהם. אם העונג והשמחה אינם בענייני תורה ומצוות, פירוש הדבר שהם מופנים כלפי ענייני העולם. ואם תאוות העולם הן המושכות את לבו ומלאות את נפשו - הרי במשך הזמן יגרמו לו לוותר על דברים יסודיים בחיי התורה והמצוות, ו'עבירה גוררת עבירה'.

טעם חדש

אך מעבר לכל זה, גם אילו היה לנו ביטחון שאפשר לקיים תורה ומצוות בהידור בלי חיות, בבחינת 'מצוות אנשים מלומדה' - יש בכך פגם מהותי כשלעצמו. מצווה בלי כוונה נמשלה ל"גוף בלי נשמה". אם-כן, אפילו אם ה'גוף' יהיה שלם בתכלית, סוף-סוף חסרה בו נשמה. המצווה היא מצווה, ויש לה ערך מסויים אף כשהיא בלי נשמה, אבל חסר בה דבר מרכזי ויסודי - נשמה, רוח-חיים; והקב"ה רוצה מצוות מלאות חיים, שיש בהן גם 'גוף' וגם 'נשמה', ולא 'גופות' נטולות רוח-חיים!

כאשר התורה והמצוות נעשות בלי חיות ושמחה, גם פעולתן על נפש האדם היא מצומצמת ביותר. אחת המטרות של התורה ומצוותיה היא "לצרף בהן את הבריות" - לזכך, לעדן ולקדש את כוחות-נפשו של האדם. כאשר הנפש מעורבת בתהליך העשייה - המוח מבין את משמעותה, הלב חש אהבה ושמחה וכו' - הרי אז כוחותיה מתקדשים ומתעלים על-ידי המצווה. אך כאשר עושים אותה באופן 'יבש' בלבד, היא מגיעה רק אל כוחות העשייה של האדם ולא אל תוך פנימיותו. ואז יכול יהודי לעסוק שנים רבות בתורה ובמצוות, מבלי שהדבר יחולל בו שום שינוי פנימי ומבלי שהתורה תטבע בו את חותמה.

לכך חשוב כל-כך ללמוד את הרבדים הפנימיים שיש בתורה ובמצוותיה, כדי לעורר את שמחת הנפש בענייני התורה וליצור תשוקה לדבוק בקב"ה על-ידי התורה ומצוותיה. ואז, לא רק שהתפילה, הלימוד וקיום המצוות מקבלים טעם חדש ונעשים בשמחה ובהתלהבות, אלא גם האדם מתעלה ומתקדש ודוחק מתוכו את תאוות העולם.