מושגים נוספים בנושא
	הבנה וביטול
	התקרבות לה'
	העבודה היא חיינו
	עובד אלוקים
	לא מצוות אנשים מלומדה
	אתכפיא ואתהפכא
	אתערותא דלעילא ואתערותא דלתתא
	למה נופלים
	השטות שגורמת לחטא
	שטות דקדושה
	שינוי טבע המידות
	קרבנות
	אכילה
	חיות הגוף מהניצוץ שבאוכל
	דברי הרשות

כשאנו רוצים להגדיר התנהגות מושלמת של אדם, אנו נוהגים לומר, שהאיש מתנהג בצורה שקולה והגיונית. אדם שאינו מאבד את שכלו ודעתו, אף לא במצבים חריגים, מוגדר בפינו אדם שמתנהג בצורה אידיאלית. לעומתו ניצב השוטה, זה שעושה מעשי שטות, שאין להם מקום בשכל ובהיגיון, והוא מהווה, כמובן, דמות שלילית.

ואולם בספרי החסידות אנו מוצאים עידוד רב למעשי 'שטות'. ההתנהגות השלימה, שמוצגת כדמות הראוייה לחיקוי, אינה דווקא השקולה וההגיונית, אלא למרבה הפלא דווקא זו שאינה צמודה כל-כך לשכל ולדעת, והיא המכונה 'שטות דקדושה'.

מגבלות השכל

דוגמה להתנהגות מעין זו מצויה בסיפור הגמרא (כתובות יז,א) על רב שמואל בר-רב-יצחק, שהיה נוטל שלושה ענפי הדסים ורוקד עמם לפני הכלה. כל מי שינסה לדמות לנגד עיניו מחזה זה, של האמורא המפורסם והזקן, שרוקד כנער קטן עם שלושה ענפי הדסים לפני הכלה, ודאי יחוש שזה מראה משונה ומגוחך. ואמנם, רב זירא, שהיה מגדולי האמוראים, התבטא ואמר, כי רב שמואל מבייש אותנו (ומפרש רש"י: "שמזלזל בכבוד תלמידי-חכמים ונוהג קלות-ראש בעצמו"). אך כשנפטר רב שמואל, חצץ עמוד של אש בינו לבין שאר העם, דבר שמעיד על היותו יחיד בדורו. הודה רב זירא ואמר: הועילה לו שטותו, לסבא (וכפירוש רש"י: "שהיה מתנהג כשוטה").

זו דוגמה חדה להתנהגות בלתי-הגיונית, אבל כזאת שהיא הרבה למעלה מהשכל ומההיגיון. היא מכונה אמנם 'שטות', מכיוון שהיא אינה עולה בקנה אחד עם השכל והדעת, אבל זו 'שטות דקדושה', או 'שטות' שהיא למעלה מן הדעת (להבדיל מהשטות הרגילה, שהיא למטה מן הדעת).

אין זה מוזר כלל, שדווקא תורת חסידות חב"ד, שמטפחת כל-כך את חשיבות הבקרה השכלית על ההתנהגות ("מוח שליט על הלב"), היא זו שמעודדת בצורה כה ברורה את ההתנהגות העל-שכלית, את ה'שטות דקדושה'. דווקא מתוך ההכרה במעלותיו של השכל, יודעת החסידות גם את מגרעותיו ומגבלותיו, ואת העובדה שיש דברים מעליו. ה'שטות דקדושה' היא ביטוי לאותם דברים שעומדים מעל לשכל, והאדם נדרש להגיע אליהם.

אז לא מקובל!

אדם שהתנהגותו ומעשיו הם רק על-פי השכל, פירוש הדבר, שהוא כפוף עדיין למגבלותיו של העולם. הוא איננו כלי ראוי להשראת הקדושה האלוקית העליונה, שלמעלה מן השכל האנושי וממושגי ההיגיון בכלל. את הקב"ה אי-אפשר לתפוס באמצעות השכל, והדרך לקבל את השראת אורו היא על-ידי התעלות מעל לשכל ומעל לדעת. זו ה'שטות דקדושה'.

קשה להסביר מתי ואיך צריך להתנהג בצורה של 'שטות דקדושה'. אי-אפשר להסביר בהיגיון מתי ואיך צריך להתנהג בלי היגיון... אדם שהתקשרותו לקב"ה ולענייני התורה והמצוות היא חזקה כל-כך עד שהיא למעלה מהשכל, הוא כבר יודע מתי אין הוא צריך להתחשב במוסכמות ובכללי ההיגיון.

מושג-מה אנו יכולים לקבל דווקא מתוך הקצה השני, השטות הרגילה. יש הרבה כללים שהמוני אנשים חיים לפיהם, אף שאין מאחוריהם שום היגיון. אלה המוסכמות החברתיות, נימוסים שונים וכו', שרבים משועבדים אליהם בתחושה שכאילו אי-אפשר אחרת. לפחות באותה מידה צריך אדם שתהיה לו היכולת להתעלות ל'שטות דקדושה': לעשות דברים 'לא מקובלים', שאינם עולים בקנה אחד עם העולם המסודר והמיושב - כאשר יש בכך צורך לעבודת-ה'. לא מקובל? לא הגיוני? אז לא! אם מותר לנהוג בשטות ה'מקובלת', מותר ואף חובה לנהוג ב'שטות דקדושה', שהיא המתקנת ומהפכת לטוב את השטות הרגילה של העולם.