מושגים נוספים בנושא
	מרבים בשמחה
	נח מול אברהם
	הצומות שיהפכו למועדים
	זכור את אשר עשה לך עמלק
	המבול
	השבת
	גלות וגאולה
	מהות התורה
	האש שבוערת לעולם
	בריאת האדם
	מהי אמונה?
	תכלית הבריאה
	הבנה וביטול
	חסידות עכשיו!
	לא מבינים

איך קורה ליהודי מאמין וירא-שמיים, שלפעמים הוא עובר על רצון-ה', וזאת אף-על-פי שהוא יודע שהדבר אסור ושהוא מנוגד לאמונתו? על כך, ועל תופעת החטא בכלל, משיבים חז"ל בפתגם: "אין אדם עובר עבירה אלא-אם-כן נכנס בו רוח-שטות". כלומר, האדם עצמו אכן רוצה להיות קשור אל ה' ואינו רוצה לחטוא, אלא שנכנסת בו רוח-שטות שגורמת לו לעשות דברים שמנוגדים לרצונו העצמי.

מהי אותה רוח-שטות? בפשטות, הכוונה היא לתאווה ולחמדה כלפי החטא, שהן המסיטות את האדם מדרכו ומאמונתו וגורמות לו לעשות דברים שהוא עצמו אינו רוצה בהם.

האשליה שהכול כמקודם

תורת החסידות מסבירה את רוח-השטות בדרך מעמיקה ומקיפה יותר. איך ייתכן שיהודי יעבור עבירה?! - שואלת החסידות, והרי הקשר שלו עם הקב"ה הוא כה חזק, עד שהוא מוכן למסור את נפשו ובלבד שלא להיפרד ממנו! כל יהודי, אפילו קל-שבקלים, עשוי לבחור במוות מאשר בהתכחשות ליהדותו ולאמונתו בקב"ה. אם יעמידו לפניו ברירה חד-משמעית: למות או להמיר את דתו, ואפילו רק למראית-עין - יבחר למות על קידוש-השם. אם-כן, כאשר עומדת לפניו הברירה בין חיים למוות, יש בו הכוח לבחור במוות, ואילו כשמדובר בתאווה קטנה, הוא נכנע לה?!

אלא זוהי אותה רוח-שטות. היא משכנעת אותו, שהקשר שלו עם הקב"ה נשמר למרות החטא. היא גורמת לו שלא להרגיש, שבעוברו על רצון-ה' הוא נפרד וניתק ממנו. נדמה לו שלא קרה דבר. הוא אמנם חטא ועבר עבירה, אבל הקשר הבסיסי שלו עם הבורא - לא נפגם.

מחשבה זו היא-היא רוח-השטות. זו אשליה שאדם משלה את עצמו, ולכן הוא מניח לעצמו לעבור עבירה. האמת היא, שאפילו עבירה קלה גורמת לאדם להיפרד לגמרי מאחדותו של הקב"ה. באותה שעה שהוא עושה את החטא והעוון, הוא בתכלית הריחוק מקדושת-ה'. הוא יותר גרוע באותו רגע אפילו מ"בהמות טמאות וחיות ועופות טמאים ושקצים ורמשים" (כלשון ה'תניא'), שכן הם אינם עוברים על רצון-ה' ואינם משנים את תפקידם, ואילו הוא, נזר הבריאה, משתמש בכוח-הבחירה הנעלה שהבורא העניק לו כדי למרוד בו ולעשות דברים שהם נגד רצונו ממש.

התבוננות שעוזרת

אמת היא, שגם בשעת החטא נשאר עצם נשמתו של היהודי דבוק בה' בקשר שאינו ניתן לפירוד, אבל גם בעבירות החמורות ביותר נשאר קשר זה בתוקפו. איננו מדברים כאן על עצם הנשמה, אלא על הרבדים הגלויים יותר שלה, אלה שמהווים, למעשה, את אישיותו של האדם. חלקים אלה של הנשמה נפרדים ונקרעים מאחדותו של הקב"ה אפילו על-ידי עבירה קלה (אלא שבעבירות קלות קל יותר לחבר מחדש את הקרע, על-ידי התשובה).

אם-כן, כפי שהדברים הם לאמיתתם, צריך היה האדם לעמוד בכל תוקף נגד תאוות החטא - כל חטא - הואיל והוא מפרידו מהקב"ה. למה בכל-זאת יש אצלו הבדל בין עבודה-זרה - שלגביה הוא מוכן למסור בפועל את נפשו - לבין עבירה אחרת, שבה הוא מניח לעצמו להתפתות ולעשות את החטא? אין זאת אלא אותה רוח-שטות, שגורמת לו לייחס משקל מועט לחטא הקל ולחשוב שאין הוא מפרידו מהקב"ה.

הכרה זו נושאת בתוכה את התשובה היעילה נגד התאוות השונות. על האדם להתבונן בדברים, להבין היטב את מהות הקשר בינו לבין הקב"ה ואת הקרע הגדול שנוצר על-ידי החטא. ממילא לא תהיה לרוח-השטות אחיזה בנפשו, והוא יתקומם נגד התאוות והרהורי החטא כשם שהוא מתקומם כאשר באים לשדלו להמיר את דתו ולעבוד עבודה-זרה. התבוננות זו - בה טמון הכוח לקיים 'סור מרע' בפועל ממש לגבי כל מצוות התורה ולא לעבור לעולם על רצון-ה'.