יהודי אחד ניחן במידה טובה ומופלאה - הוא נדיב וגומל-חסדים בצורה בלתי-רגילה. חברו אף הוא בעל מידה טובה ביותר - הוא דייקן ומסודר למופת; מלה היא מלה; זמן הוא זמן; בנושאי כספים - הכול רשום ומחושב. גם לשלישי מידה טובה ומיוחדת - הוא שקדן עצום ומקדיש כל רגע פנוי ללימוד התורה. כל אלה הן לכאורה מידות טובות שהלוואי שנתברך בהן.
באה תורת החסידות ואומרת: הכול טוב ויפה - בתנאי. צריך לבדוק באיזו מידה נובעות המידות הללו מהטבע האישי של אותם אנשים. אולי אותו נדיב הוא פשוט איש-חסד בטבעו, והוא מתנהג התנהגות טבעית ביותר לגביו. הדייקן הוא אולי איש 'גבורה' וקפדנות בטבעו, והוא מתנהג כפי שטבעו מוליכו. אף השקדן, ייתכן שהוא פשוט בעל נטייה ל'מרה-שחורה', ענייני העולם אינם מלהיבים אותו, ולכן הוא לומד יומם ולילה.
מעלת האדם
תאמרו, מה רע בזה שאדם מתנהג על-פי טבעו, כשטבעו נוטה לדברים טובים? ובכן, אי-אפשר לומר שזה רע, אבל ודאי שאין זו שלמותו של אדם. מותר האדם מן הבהמה הוא בכך, שהבהמה מתנהגת על-פי טבעה, ואילו האדם יכול לכופף את טבעו ולהתנהג על-פי השכל. כל עוד האדם מתנהג לפי נטיותיו הטבעיות - אין הוא ממצה את כוחותיו כאדם.
נוסף על כך, מידות טבעיות, אף אם הן טובות, עלולות גם לקלקל. לא תמיד צריך להיות נדיב, ולא תמיד צריך להקפיד ולדייק, כשם שלפעמים צריכים להרים את העיניים מהספר ולראות מה קורה מסביב. זה יתרונו של האדם, שכאשר הוא מבין בשכלו שצריך להתנהג בדרך מסויימת, יש בכוחו לעשות כן אף שטבעו מושכו לדרך אחרת.
הגמרא (ע"ז יח,א) מספרת על דו-שיח בין רבי חנינא בן-תרדיון לרבי יוסי בן-קיסמא. השיחה נסבה סביב תעוזתו של רבי חנינא להקהיל קהילות ברבים למרות גזירת המלכות, ובתוך כך שאל רבי חנינא את רבי יוסי: "מה אני לחיי עולם-הבא?". השיב רבי יוסי: "כלום מעשה בא לידך?". השיב רבי חנינא: "מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחילקתים לעניים" (הוא חילק לעניים כסף שייעד לסעודת פורים, וחשב שאלה כספי הקופה של צדקה, ואף-על-פי-כן לא לקח את כספו מקופת הצדקה). אמר רבי יוסי: "אם-כן, מחלקך יהיה חלקי".
לכאורה, תמוהה מאוד שאלתו של רבי חנינא אם יש לו חלק לעולם-הבא, בשעה שמסר את נפשו על לימוד תורה ברבים; ומצד שני - אם מסירות-נפש כזאת עדיין מותירה מקום לספקות, איך ייתכן שמעשה חילוף המעות הוא שמבטיח את חלקו לעולם-הבא?! אלא ספקו של רבי חנינא נבע מן החשש, שמא דבקותו בתורה אינה נובעת אלא מטבע השקדנות שלו ואינה ממש לשם-שמים. אולי הוא בעל 'מרה-שחורה', ולכן הוא מוסר את נפשו על התורה. אך כשסיפר את מעשה חילוף המעות - דבר שהוכיח כי הוא בעל מידת הפזרנות, שמנוגדת לאופיים של בעלי 'מרה-שחורה' - אז התברר שהוא עוסק בתורה במסירות-נפש אמיתית ולשם-שמים.
לרומם את המידות
דבר דומה אנו רואים באברהם אבינו, שדווקא אחרי ניסיון העקידה אמר לו הקב"ה: "עתה ידעתי כי ירא-אלוקים אתה". וכי קודם לכן לא היה ברור וידוע שאברהם מסור בלב ונפש לקב"ה? אלא ייחודו של ניסיון העקידה הוא בכך, שבו נצטווה אברהם לעשות דבר מנוגד לחלוטין לאופיו: הוא, כאיש חסד, נדרש לבצע מעשה אכזרי שאין כמותו! כאשר עמד בניסיון, התברר, שעבודתו אינה מוכתבת מכוחו של טבעו, אלא מתוקף ציווי הבורא, ולכן כשציווהו הקב"ה לשחוט את בנו - התגבר על טבעו והלך לבצע את ציווי ה'.
וזה תפקידו של האדם - לרומם גם את מידותיו הטובות, שיפעלו על-פי ציווי ה' ולא רק על-פי הטבע. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:42
זריחה: 5:52
