מושגים נוספים בנושא
	הבנה וביטול
	התקרבות לה'
	העבודה היא חיינו
	עובד אלוקים
	לא מצוות אנשים מלומדה
	אתכפיא ואתהפכא
	אתערותא דלעילא ואתערותא דלתתא
	למה נופלים
	השטות שגורמת לחטא
	שטות דקדושה
	שינוי טבע המידות
	קרבנות
	אכילה
	חיות הגוף מהניצוץ שבאוכל
	דברי הרשות

אחד הדברים שמודגשים ביותר בחסידות היא ההכרה כי הקב"ה נמצא בכל דבר וכי בכל מעשיו של האדם יכול הוא (וממילא חייב) לעבוד את קונו. החסידות אינה מוכנה לקבל הפרדה בין חיי הדת של יהודי לבין חייו האישיים. כל מה שיהודי עושה הוא חלק מעבודתו לבוראו.

בחייו של אדם יש דברים שהוא חייב לעשות כחלק מעבודת-ה' - להתפלל, ללמוד תורה, לקיים מצוות. יש דברים שאסור לו לעשות - כל איסורי התורה וגזירות חז"ל. ובין שני התחומים הללו משתרע שטח פנוי לכאורה, שנתון ברשותו של האדם. שטח זה כולל את כל הצרכים הגשמיים של החיים - מאכילה, שתייה ושינה ועד עבודה, מסחר וטיול. מה דינו של חלק זה, שתופס למעשה את רוב יומו של אדם רגיל? אומרת החסידות: אף עיסוקים אלה בבחינת עבודת-ה' ייחשבו.

אחדות מוחלטת

החסידות מסתמכת בעניין זה על הוראת המשנה: "כל מעשיך יהיו לשם-שמיים" ועל הפסוק: "בכל דרכיך דעהו". אין שום דבר פנוי מעבודת-ה'. גם דברים שהם "מעשיך" ו"דרכיך" - צרכים ועיסוקים שלך - צריכים להיות מופנים לעבודת-ה', אם באופן של "לשם-שמיים" ואם בדרגה העליונה יותר - "דעהו".

גישה זו נובעת מהתפיסה המעמיקה של המושג 'אחדות השם'. לפיה, האמת האלוקית חובקת את המציאות כולה, מבלי לשייר מאומה. "הכול הוא אלקות, ואלוקות הוא הכול", כפתגם הידוע. יוצא איפוא, שאין שום מקום למציאות אחרת מלבד זו האלוקית. המחשבה, שישנו תחום ששייך לקב"ה מול תחום של חיים אישיים, נוגדת את 'אחדות השם', ומכאן, שכל מה שאדם עושה הוא חלק מעבודתו לבוראו.

יהודי שהכרה זו חדרה עד מעמקי נפשו, מסתכל על כל הדברים שבעולם בצורה שונה לגמרי מהראייה החומרנית. הכול סובב אצלו סביב ציר אחד - עבודת הבורא. כל הדברים שבעולם אמורים לסייע בידו למלא את ייעודו ותפקידו זה. הוא אוכל וישן - כדי שיהיה לו כוח ללמוד ולהתפלל. הוא עוסק במלאכתו - כדי למלא את חובתו למשפחתו, כדי שיוכל לקיים את המצוות שבממון, כדי לקיים את מצוות צדקה. הוא אינו חושב כלל על הנאה אישית, אלא על עבודת-ה'.

מחשבות באמצע העסקים

ההבדל בין ענייני התורה והמצוות לבין דברי-הרשות הוא חיצוני בלבד. בשניהם צריך האדם לעבוד את בוראו. אלא שבענייני התורה והמצוות ניכרת הקדושה בגלוי, ואילו בדברי-הרשות צריך האדם לחשוף את הקדושה בכוחות עצמו. כשהוא משתמש בדברים הללו כראוי, או-אז הוא מגלה, שייעודם האמיתי הוא לשרת את הקדושה ולגלות את גדולת-ה' בעולם. בכך גם הייתרון הגדול שבפעילות זו, שעל-ידה 'כובש' האדם את העולם החומרי ומשעבד אותו לקב"ה.

אלא שכאן יש שתי דרגות: "לשם שמיים" ו"בכל דרכיך דעהו". בדרגה הראשונה נתפסים הדברים הגשמיים כמציאות נפרדת מעבודת-ה', אלא שהיא משרתת את הקדושה - "לשם שמיים". באופן השני, אין שום הרגשה של שני דברים נפרדים, שכן הדברים הגשמיים עצמם נהיים חלק מעבודת-ה', חלק מ"דעהו". למשל, אכילת שבת, שהיא עצמה מצווה, וכך גם סעודת-מצווה, אכילת קדשים וכו'. האדם שעומד בדרגה זו רואה בכל צרכיו הגשמיים את ה"דעהו", את הקדושה שבהם.

שאלו פעם את החסיד המפורסם רבי בנימין קלצקר, איך אפשרי הדבר שאדם ששקוע בעסק מסובך או בעניינים גשמיים אחרים, יוכל בעת ובעונה אחת להיות בבחינת "דעהו"? השיב החסיד: הרי אנו רואים שבשעת התפילה, ואפילו בתפילת העמידה, נופלות מחשבות על ענייני העסקים; מה הפלא איפוא שבשעת העסקים נופלות מחשבות אודות "אין עוד מלבדו"!...