מושגים נוספים בנושא
	מרבים בשמחה
	נח מול אברהם
	הצומות שיהפכו למועדים
	זכור את אשר עשה לך עמלק
	המבול
	השבת
	גלות וגאולה
	מהות התורה
	האש שבוערת לעולם
	בריאת האדם
	מהי אמונה?
	תכלית הבריאה
	הבנה וביטול
	חסידות עכשיו!
	לא מבינים

ט"ו בשבט, ראש-השנה לאילנות, מפנה את תשומת ליבנו אל עולם הצומח, וזו ההזדמנות לגעת בנושא זה מזווית לגמרי לא שיגרתית...

יש כלל האומר, שדוקא את השאלות המהותיות והבסיסיות ביותר אין שואלים. אלה דברים שאנו מקבלים אותם כמובנים-מאליהם, למרות שכאשר מתחילים לחשוב קצת, מתברר שהם אינם פשוטים כלל וכלל.

אחת השאלות הללו קשורה לנושא התזונה. ידוע לנו, שכל יצור חי זקוק למזון כדי לחיות ולהתקיים. אנו גם מכירים את אבות המזון ויכולים לחשב במדוייק איזה מזון וכמה דרוש לכל יצור. אבל השאלה המהותית היא: למה זה כך? מדוע נברא העולם באופן שאי-אפשר יהיה להתקיים בלי מזון?

הנשמה מחפשת ניצוצות

לגבי האדם השאלה היא חריפה יותר. האדם הלא הוא נזר-הבריאה, הנברא העליון ביותר. מדוע בראו הקב"ה באופן שיהיה זקוק לברואים נחותים ממנו (כמו בעלי-חיים, צמחים וכדומה) לצורך קיומו? מה יש בהם שאין בו?

יותר מזה: עובדה היא, שככל שאנו יורדים בסולם הבריאה, כן עולה החשיבות התזונתית של הברואים הללו לאדם. הבשר (שהוא מסוג ה'חי') אינו משביע את האדם כמו הלחם (שהוא מסוג ה'צומח'); והלחם חשוב לאדם פחות מהמים, שבלעדיהם יכול האדם להתקיים רק זמן קצר ביותר (ומים הרי הם 'דומם'). יוצא איפוא, שהאדם זקוק לצורך קיומו למזון שלקוח מהסוגים הנמוכים ביותר של הבריאה, והשאלה היא: למה זה כך?

בתורת הקבלה והחסידות מבואר, שההזדקקות של האדם למזון נובעת מהימצאותם של ניצוצות אלוקיים באותו מזון. נשמת האדם שבקירבו פנימה שואפת לקבל את הניצוצות הללו, וכדי שתקבלם נברא האדם באופן שיהיה זקוק באורח מתמיד למזון.

רעיון זה מרומז בפסוק: "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". כלומר: שלא הלחם לבדו, החומריות של הלחם, הוא המחייה את האדם, אלא "מוצא פי ה'", קרי: הניצוץ האלוקי שבלחם - הוא זה שמעניק לו את החיות. כשהאדם אוכל או שותה משהו, 'רוכשת' נשמתו בדרך זו את הניצוצות האלוקיים שהיו חבויים באותו מאכל או משקה, ובכך נסגר מעגל: הניצוצות הללו נגאלים על-ידי כך שהם נכללים בנשמת האדם, והנשמה, מצידה, 'ניזונה' מהם.

האבנים שנופלות רחוק

וכאן, מתברר, יש יתרון דוקא לברואים הנחותים יותר, וככל שהברוא הוא נחות יותר, כן עולה יתרונו ה'תזונתי'. הניצוצות האלוקיים הטמונים בסוג ה'דומם', הם גבוהים יותר מהניצוצות שבסוג ה'צומח'; ואלה שחבויים בסוג ה'צומח', הם נעלים יותר מאלה שמצויים בסוג ה'חי'.

דבר זה יוסבר על-פי משל 'החומה'. כאשר חומת-אבנים מתמוטטת, הרי האבנים שהיו בתחתיתה נופלות קרוב ואינן מתרחקות כל כך, ואילו דוקא האבנים שהיו בראש החומה, הן אלה שנופלות הכי רחוק. על-פי-זה אנו יכולים להסיק, שכאשר אנו מוצאים אבן במרחק גדול מהחומה, אות הוא, שבמקור היא היתה בראש-החומה, ולכן נפלה רחוק כל-כך.

גם בבריאה שולט אותו עיקרון: הניצוצות האלוקיים הגבוהים ביותר נפלו לברואים הנחותים ביותר. ולכן הניצוצות ב'דומם' הם גבוהים יותר (מבחינת שורשם) מהניצוצות שב'צומח' וב'חי', וכך הלאה. נשמת האדם רוצה להשיג את הניצוצות הללו, ולכן זקוק האדם למזון, הלקוח דוקא מהברואים הנחותים יותר. וכפי שפירש הבעש"ט את הפסוק "רעבים גם צמאים, נפשם בהם תתעטף": מדוע הם רעבים וצמאים? מפני ש"נפשם תתעטף" - נשמתם היא הרעבה לניצוצות האלוקיים שבמזון.