זמן קצר לאחר מכן קיבל מכתב מאימו. "בני היקר", כתבה האם, "זה עתה קיבלתי הודעה מ-770 שהרבי אומר כי אינך מקיים את הבטחתך"
זה היה בסוף שנת תשי"ט (1959). שלום (שלי) בֶּר קיבל צו גיוס לצבא האמריקאי. הוא נכנס אל הרבי מליובאוויטש, ודיווח לו כי הוא עומד להתייצב לשירות צבאי ב-17 בנובמבר. הרבי בירך אותו.
בסיום הטירונות הודיעו לו כי הוא עתיד להישלח לקוריאה. לקראת הנסיעה קיבל חופשה קצרה. בבואו הביתה אמרה לו אימו: "בדיוק התקשרו מ-770. הרבי רוצה לראות אותך". שלום לא הבין מדוע, אבל מיהר ללכת אל הרבי.
הרבי קיבל את פניו בחיוך גדול. כעבור רגע התקשר למזכיר וביקש ממנו להכניס חבילה המיועדת בעבורו. המזכיר נכנס ובידו שקית קטנה. בתוך השקית היה זוג תפילין. שלום הופתע ואמר שכבר יש לו תפילין שקיבל לבר-מצווה, אך הרבי אמר: "אני יודע שיש לך תפילין, אבל אני שולח אותך עם התפילין האלה. אני רוצה שתבטיח לי שתניח אותן ותקרא בהן קריאת שמע בכל יום".
שלום היה נרגש ומבולבל. "לא שמעתי את ההבטחה שלך", אמר לו הרבי, והוא הבטיח.
ואז אמר לו הרבי: "אני רוצה להכין אותך. יהיה לך שם קשה מאוד. ואם מכל סיבה לא תוכל להניח את התפילין, עליך בכל-זאת לקרוא קריאת שמע".
המסע לקוריאה החל בטיסה ארוכה שיצאה מקליפורניה, עם עצירות מתוכננות בהוואי, באי וייק וביפן. בהיותם בהוואי המתינו החיילים ליד המטוס לקראת המשך הטיסה. שלום קם לחלץ מעט את איבריו.
באותו רגע הופיע קצין בכיר ופקד עליו לעלות מייד למטוס. הוא נבחר מכיוון שעמד על רגליו באותו רגע. כשהגיע ליעדו התברר לו כי המטוס השני נעלם והקשר עימו נותק. איש לא ידע להסביר מה עלה בגורלו. חייו ניצלו בנס.
בקוריאה שובץ שלום ליחידה אחרת. בבוקר הראשון נכנס המפקד ואמר לו בשקט: "אני יודע שאתה יהודי. היזהר מאוד".
בכל בוקר ניסה להניח את התפילין בלי לבלוט, אך הדבר היה כמעט בלתי-אפשרי. המפקד דאג להטיל עליו את העבודות הקשות והבלתי-נעימות. הוא אף ניסה למנוע ממנו יציאה לסוף שבוע רוחני, שהיה זכאי לו מטעם הצבא, כיהודי.
כדי לצאת לאותה יציאה היה עליו לטוס במטוס קטן, המותאם לשני אנשים בלבד. במהלך הטיסה הפסיק פתאום המנוע לפעול, והמטוס החל לאבד גובה. הטייס לא הצליח להפעיל את המנוע מחדש, וניסה לנחות נחיתת אונס בשדה אורז. אבל רגע לפני הפגיעה בקרקע המנוע חזר לפעול והם ניצלו.
באותו זמן עדיין לא קישר שלום את הצלתו לתפילין של הרבי, שאותן אחז בכל מהלך הטיסה. הוא חזר לבסיס והמפקד לא חדל מלהציק לו. שלום הרגיש שאינו יכול עוד, והפסיק להניח תפילין. הוא הסתפק בקריאת שמע.
זמן קצר לאחר מכן קיבל מכתב מאימו. "בני היקר, זה עתה קיבלתי הודעה מ-770 שהרבי אומר כי אינך מקיים את הבטחתך".
שלום היה בהלם. הוא הגיע למסקנה שעליו לעבור ליחידה אחרת, שבה יוכל להתנהג כיהודי. נאמר לו שהמעבר היחיד האפשרי הוא ליחידה שאיש אינו רוצה לשרת בה, והוא הסכים לכך. כך מצא את עצמו ביחידת הנדסה קרבית, שפעלה מאחורי קווי האויב במחנה אסאיונס, בפעולות מסוכנות של פיצוץ גשרים, סילוק מוקשים והשמדת מתקנים צבאיים.
שם הצליח שלום להניח את התפילין מדי יום. "זה היה בעבורי פיצוי על כל הסכנות שעמדו לפניי", סיפר.
לאחר כשבעה חודשים, לקראת סיום תקופת השירות בקוריאה, נשמעה לפתע אזעקה. היחידה שהתה אז בקו החזית, בגבול שבין קוריאה הדרומית לצפונית. מעשי האיבה שם נמשכו מעבר להפסקת האש של מלחמת קוריאה. הם החלו לספוג אש ארטילריה כבדה.
החיילים מצאו את עצמם בשוחות בוציות, כשגשם וברד ניתכים עליהם. הם נתפסו בהפתעה גמורה, בלי תחמושת מספקת. המצב היה בכי רע.
בעיצומן של ההפגזות פנה אליו חייל שישן עימו בצריף: "בֶּר, אנחנו צריכים את אלוקים! הלוא יש לך הקופסאות האלה שאתה שם עליך בכל בוקר. אתה צריך להתפלל בעבור כולנו!".
שלום לא חשב שזה הזמן המתאים, אבל החייל הביט בו וקרא: "תתפלל עלינו או שאני יורה בך!".
שלום הוציא את התפילין, אף שידיו היו מלוכלכות בבוץ. הוא הניח אותן במהירות, ובתוך שאון ההפגזות הרים את עיניו לשמיים וקרא: "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד!".
באותו רגע פסקה ההפגזה. שקט מוחלט השתרר. "לא האמנתי למראה עיניי", מספר שלום. הם יצאו מהשוחות ושבו אל המחנה בריאים ושלמים.
שלום (שלי) בֶֶּר. "התפילין של הרבי הצילו את חיי"
"הרבי ראה שאני זקוק לזה כדי להתמודד עם כל מה שאעבור במלחמה", הוא אומר. "הייתי שמח ומאושר שיכולתי לקיים את הבטחתי. התפילין של הרבי הצילו את חיי פעמים רבות, ובזכות ההגנה האלוקית שהעניקו לי אני כאן, לספר את סיפורי ולעודד כל יהודי להניח תפילין, אפילו אם זו רק פעם אחת בלבד".
(על-פי מיזם 'הסיפור שלי' – (JEM | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
