למחרת בערב חזר ל'הדסה'. שם המתינה לו מהומה גדולה: הוא הוכרז נעדר, והמשטרה האזרחית והצבאית חיפשו אותו
פניהם החמורות של הרופאים אמרו הכול. "לצערנו ניאלץ לקטוע את הרגל", בישרו לחייל הצעיר.
אברהם אורליאן נולד בלטביה בשנת תרס"ז (1907), בן לשבעה אחים ואחיות במשפחה אוהבת הארץ. הוא עלה לארץ ישראל בשנת תש"ב (1942) , עם אחיו הצעיר מאיר, סופר ואיש חינוך ידוע.
האחים אורליאן. אברהם (שמאל) ואחיו הצעיר מאיר
באחד הקרבות במלחמת השחרור נפצע אברהם ברגלו. הוא נשלח למרכז הרפואי 'הדסה' בירושלים, ושם הודיעו לו הרופאים כי אין מנוס מקטיעת הרגל.
הבשורה נפלה עליו כרעם ביום בהיר. אברהם היה רווק וחסר אמצעים, וגם כך התקשה להסתדר בארץ החדשה. המחשבה שרגלו תיכרת ריסקה אותו. איזו אישה תרצה בו? איך יוכל להתפרנס? הוא איבד את התיאבון ומצבו הידרדר, עד שהרופאים חששו לבריאותו הכללית.
לאחר דיונים והתייעצויות הוצע לו להמתין להזדמנות שבה תהיה אפשרות להשתיל ברגלו קטע עצם חי מאדם אחר, פעולה שתמנע את הקטיעה. זה היה הליך מורכב, הכרוך בציפייה לעצם מתאימה, ובכל אותו זמן היה על אברהם לשהות במרכז הרפואי.
התקווה נתנה לו כוח להחזיק מעמד. לאחר חודשים הובא חייל שפציעתו חייבה קטיעה, והזדמנות נדירה נפתחה. הניתוחים נערכו במקביל, וכשהתעורר מההרדמה הייתה רגלו מגובסת והרופאים הביעו תקווה להחלמה מלאה.
אלא שכאשר הוסר הגבס התברר שהעצמות לא התחברו כראוי, ונוצר פער בין קטע העצם החדשה לזו הישנה. הרופאים לא ידעו להסביר את סיבת הכישלון, אך קבעו כי מעתה יצלע כל ימיו, ותותקן לו מסגרת מתכת שתלווה אותו לצמיתות.
צערו של אברהם היה עצום, עד שהפצעים מהניתוח לא הגלידו בשל חוסר המנוחה. הוא נותר ב'הדסה', ברגל מגובסת. בעזרת קביים דידה ויצא מפעם לפעם החוצה.
לפני המלחמה התגורר בשכונת בית ישראל בירושלים, והשתתף בשיעור תורה קבוע. הוא התיידד עם המשתתפים, והללו ביקרוהו מעת לעת בימי אשפוזו.
בתוך כך התקרב ל"ג בעומר, ואחד מידידיו הציע לו לנסוע למירון, לקבר רבי שמעון בר-יוחאי, בתקווה להתברך ברפואה שלמה. על אף מצבו הקשה גמלה בליבו החלטה לעשות את הנסיעה.
הוא ביקש מקצין ביחידתו הצבאית, שנהג לבקרו, להסיעו לשם. הלה הסכים בכפוף לאישור רפואי. אברהם הבין שאישור לא יינתן, והחל להיעדר מהמרכז הרפואי לפרקי זמן קצרים, עד שהללו התרגלו לכך. הוא בישר לקצין שהאישור ניתן, והשניים תיאמו את הנסיעה.
בשעה היעודה יצאו השניים לדרך. סבלו של אברהם היה קשה מנשוא. כל טלטול של הרכב הסב לו ייסורים עזים, אך הוא שתק ולא הוציא הגה מפיו. בהגיעם למירון הצליח בקושי רב להזדחל מהרכב, שכן רגלו הייתה נפוחה. הוא נשכב בצד הכביש, וכשהתאושש, ביקש מקבוצת חיילים שחלפה במקום להביאו לקבר רשב"י.
הוא התיישב על הרצפה בחדר הפנימי והדליק נרות. כשהחל לומר תהילים פרץ בבכי. החום בחדר היה כבד וכל גופו הזיע, אך הוא לא חש בכך. כל-כולו היה שרוי בתפילה.
פתאום נשמע לאוזניו קול שירה וריקוד מבחוץ. הוא חש הקלה, ובלי לחשוב התרומם ויצא החוצה...
הוא עמד סביב הרוקדים, מחא כפיים ושר איתם, עד שמישהו סחב אותו אל תוך המעגל. אברהם החל לרקוד בלי להרגיש את מכאוביו וייסוריו.
כעבור כמה דקות יצא מהמעגל והחל לצעוד – בלי קביים, שאותם השאיר בהיסח הדעת בחדר הפנימי. הגבס סביב רגלו היה שבור ומלוכלך אך הוא צעד על שתי רגליו!
אברהם שב אל הקצין שהמתין לו, נכנס בקלות למכונית, והשניים נסעו לקיבוץ דתי, ושם אכלו ולנו בלילה.
למחרת בערב חזר ל'הדסה'. שם המתינה לו מהומה גדולה: הוא הוכרז נעדר, והמשטרה האזרחית והצבאית חיפשו אותו. הרופאים ביקשו להכניסו מייד לחדר ניתוח, מחשש להחמרה במצבו, אך אברהם סירב וטען שמצבו טוב ושהוא רק עייף. הרופא כעס מאוד.
אברהם קפץ ממיטתו ואמר: "אם עליי ללכת לחדר הניתוח – אלך ברגליי. אין צורך במיטה". הרופא חשב שדעתו של הצעיר השתבשה עליו.
בהגיעם לשולחן הניתוחים הבהיר אברהם שוב כי מצבו תקין לחלוטין. "מה שלא יכלו הרופאים לעשות, עשה לי רשב"י בכוחו העליון".
הרופא התרכך מעט וביקש מאברהם לשמוע את השתלשלות הדברים. לבסוף הפטיר: "זה משהו אלוקי. בזה אינני מבין כלום".
הרופא החליט לדחות את הניתוח ולאפשר לאברהם לנוח. למחרת בבוקר צולמה הרגל. כעבור זמן קצר הופיע הרופא ולצידו צוות גדול של רופאים ועוזרים. "לא ייאמן!", קרא הרופא. "זה פלא! נס! העצמות התקרבו והכול בסדר!".
אברהם נשאר עוד זמן קצר ב'הדסה' והחלים לגמרי. הוא נשא אישה, נולדו לו שלושה ילדים, ונפטר בשנת תשמ"ז (1986), בהיותו כבן שמונים.
(על-פי סיפורו ב'הצופה'. הובא ב'ספר מירון') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
