לפתע נכנס יהודי מבוהל והזהיר כי אחד הקומוניסטים במחנה מפיץ שמועה על יהודי העורך סדר פסח. לא חלפו כמה דקות ושליח מטעם מפקד המחנה הופיע
"מאין תבוא הישועה? מה עוד אפשר לעשות?!" – הלמו המחשבות במוחו של הרב דב-בריש וידנפלד, רב העיר טשיבין שבגליציה, שבה הקים ישיבה גדולה.
נס במחנה. מצות ותפוחי אדמה ברגע האחרון. הרב מטשיבין
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התעורר חשש כבד לחייו, לאחר שבעיתון המפלגה הנאצית, 'דר שטירמר', הוגדר 'גדול התלמודיסטים בעולם'. הוא נמלט מפולין ללבוב, שהייתה אז בשליטת ברית-המועצות. בקיץ ת"ש (1940) נעצר בידי המשטרה החשאית כנתין זר, וגורש עם משפחתו ליערות סברדלובסק שבסיביר, והועסק בעבודת פרך.
הקור היה מקפיא והעבודה מפרכת, אך דאגה אחת מילאה את ליבו: כיצד יקיים את חג הפסח במחנה הנידח? הוא ניסה להתגנב למחסן המטבח, בניסיון למצוא מעט קמח, אך המחסן היה ריק.
ניסיון נוסף עשה כשקיבל חופשה קצרה מהעבודה הקשה, בשל מחלה. הוא חשב להתגנב למטבח, ולהכין מהקמח מעט מצות. עוד חשב שעל-ידי מכירת מגפיו יוכל לקנות כמה תפוחי אדמה, שיאפשרו לו לשרוד בימי החג.
אלא שההשגחה על המטבח נעשתה קפדנית והרעיון נפל. אם לא די בכך, את הסכום המועט שקיבל תמורת מגפיו נתן לשומר המטבח, כדי שיביא לו תפוחי אדמה, אך זה לקח את הכסף ולא הביא לו דבר.
צער רב מילא את ליבו. הוא תלה את ביטחונו בה' וציפה בכל-זאת לישועה. שלושה ימים לפני חג הפסח הדאגה כמעט הכריעה את ליבו. לא היו לו לא מצות ולא תפוחי אדמה.
באותו יום נפל כפתור מבגדו. הוא היה שבור ורצוץ מהעבודה וביקש ממַכר שיֵלך במקומו אל הביתן שבו ישבו חייט וסנדלר, ותפקידם היה לתקן בגדים ונעליים לפועלי המחנה.
למחרת הלך לביתן לקחת את בגדו. החייט והסנדלר היו יהודים. החייט התנצל לפניו שבשל העומס לא הספיק לתקן את בגדו. הוא ביקש ממנו להמתין כמה דקות עד שהבגד יתוקן.
המחשבות על חג הפסח לא הרפו מהרב. בייאושו פלט אנחה עמוקה. "מדוע אתה נאנח?", שאל החייט.
"ערב פסח מגיע ואינני רואה כיצד אצליח לחגוג את החג", השיב הרב בצער. למשמע הדברים הגיב החייט בפליאה: "וכי חשבת לעשות פסח במחנה?! הדבר בלתי-אפשרי!".
"אילו היה לי מעט קמח הייתי יכול לאפות מצות לחג", השיב הרב בצער, "ואולם אין בידי מאומה".
כעת היה תורו של הסנדלר להגיב. "מדוע אתה מצטער? אני יכול לעזור לך!". הוא גילה לו שבהיותו סנדלר מספקים לו קמח לייצור דבק לצורך עבודתו. "אני יכול להביא לך קמח ככל שתרצה, בלי שום תמורה", לחש.
עיניו של הרב מטשיבין אורו. הוא הודה לו בהתרגשות. כעת החלו הדברים להתגלגל במהירות. בביתן של החייט והסנדלר עמד תנור קטן. רבי דב-בריש הציע שיאפו בו את המצות. החייט נענה מייד. הוא לקח קומקום, הניחו על פי התנור הבוער, והכשירו לאפיית המצות.
מאחר שהרב שובץ לעבודה בשעות היום ולא יכול היה להיעדר, ביקש מיהודי אחר, שעבד בלילות, לקבל עליו את מלאכת האפייה במהלך היום. הלה פעל בזריזות ובמסירות, לש את הבצק ואפה את המצות כראוי.
בעיצומה של האפייה נכנס פתאום לביתן המפקד הראשי של המחנה. עיניו קלטו מייד את המתרחש ליד התנור. "מה זה?!", שאל בתדהמה.
למרבה המזל גם הוא היה יהודי. החייט השיב בפשטות: "יש כאן יהודי המבקש לאפות מצות לחג הפסח". המפקד שתק לרגע, העמיד פנים כאילו לא הבחין בדבר חריג, ויצא.
כך זכה הרב מטשיבין להשיג מצות לחג. למרור נמצא בצל, ומקומקום פשוט נמזג תה, ששימש ל'ארבע כוסות'.
ליל הסדר התנהל בהתרגשות עצומה. עוד ועוד יהודים התקבצו סביבו, מבקשים להיות שותפים לסדר. האווירה התמלאה תחושת חירות אמיתית, על אף הגוף הנתון במאסר.
לפתע נכנס יהודי מבוהל והזהיר כי אחד הקומוניסטים במחנה מפיץ שמועה על יהודי העורך סדר פסח. המתח היה גדול. לא חלפו כמה דקות ושליח מטעם מפקד המחנה הופיע והורה לרב להתייצב מייד לפניו.
"האוּמנם אינך אוכל לחם בפסח?", שאל המפקד.
"כן", השיב הרב.
"כיצד תחזיק מעמד בעבודה הקשה ובקור הנורא בלי לחם?", תהה המפקד. לאחר רגע של מחשבה הוסיף: "ובכן, אקל עליך. אתן לך עבודה קלה יותר".
המפקד קיים את דבריו, והרב הועבר לשמש עוזר לרופא המחנה.
שרשרת הניסים נמשכה גם למחרת. הרב שב מעבודתו, ולידו חלפה מזחלת שלג, עמוסת תפוחי אדמה. לפתע התהפכה המזחלת על צידה, וכל תכולתה התפזרה. מוביל המזחלת לא עצר והמשיך בנסיעתו.
הרב מיהר לאסוף את תפוחי האדמה היקרים, ומהם התקיים לאורך כל הפסח.
"כך זכינו לערוך סדר פסח בסיביר. דווקא כשהכול נראה אבוד, שלח לנו הקב"ה ישועה בדרך פלאית!", סיפר לנכדיו.
(על-פי 'המבשר') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
