חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:06 זריחה: 6:46 ד' בחשון התשפ"ז, 15/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע - כל המדורים ברצף גיליון 2048
ערב ש"ק חול-המועד פסח, ט"ז בניסן ה'תשפ"ו (03/04/2026)

מדורים נוספים
שיחת השבוע - כל המדורים ברצף גיליון 2048
הניסים מובילים אל הגאולה
יש חדש
לחפש את הנס בכל יום
חג הפסח
סדר למעלה מן המשוער
תאיר כאור יום חשכת לילה
מפיצים באהבה
מצות במחנה עבודה בסיביר
רציתי לשאול
מציאת חמץ בפסח
בכל דור ודור, מסע בין הגדות

מס' 2048, ערב שבת-קודש חול-המועד פסח, ט"ז בניסן ה'תשפ"ו (03.04.2026)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

הניסים מובילים אל הגאולה

חג הפסח מאפשר לנו להביט על האירועים בתוך ההקשר הרחב של אלפי שנות קיום יהודי. ברור לכול שקורים פה דברים בלתי-נתפסים

בשעה ששורות אלה נכתבות עדיין לא ברור כיצד נחגוג השנה את חג הפסח. האם כבר נזכה לחגוג את 'גאולתנו ופדות נפשנו' ואת הניצחון המלא על אויבינו, או שעדיין נימצא בתוך המלחמה.

ואולם חג הפסח מאפשר לנו לראות את אירועי הימים האלה בתוך ההקשר הרחב של אלפי שנות קיום יהודי. יהודים חגגו את חג הפסח במדבר, אחרי היציאה ממצרים, ובשנות המאבק על כיבוס הארץ וההיאחזות בה, אחרי הכניסה אליה. הם ערכו את ליל הסדר בגלות בבל ובגלות פרס, בימי החשמונאים ואחרי חורבן הבית השני.

באלפיים השנים הבאות חגג עם ישראל את הפסח בכל המצבים האפשריים. בתור הזהב בספרד ובימי האינקוויזיציה. במסעי הצלב וברדיפות בארצות ערב. בצל עלילות הדם ובאימי פרעות חמלניצקי. ברוסיה הקומוניסטית ובשואה הנוראה. וכיום מסיבים מיליוני יהודים על פני הגלובוס כולו וחוגגים אותו חג ואותה מסורת – חג יציאתנו מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה.

אל קו הסיום

המבט הזה על הקיום היהודי יש בו לרומם אותנו מעל החולף והרגעי. וכי יש בכוחנו לקלוט את משמעותן של שלושת-אלפים ושלוש-מאות שנה? ממלכות קמו ונפלו, העולם השתנה פעמים אין-ספור, דברים שהטרידו מאוד בזמן מסוים נהפכו לזיכרון עמום, ובמקומם באו דאגות חדשות.

לפנינו מצטייר מסע ארוך ומפותל, שמתקדם לעבר קו הסיום שלו. הגאולה ממצרים הייתה ראשיתו של תהליך הגאולה, שיגיע לשלמותו בגאולה השלמה העומדת לפנינו. עם היציאה ממצרים זכינו למנה מסוימת של חירות, אבל את החירות האמיתית יביא לנו משיח צדקנו, הגואל האחרון שאנו מצפים לו כל-כך.

האמונה במשיח מכניסה למערכת המושגים שלנו מרכיב אלוקי, על-טבעי. אין היא מסתפקת בניתוח ארצי של המציאות ובמתן פתרונות אנושיים. היהודי המאמין יודע שמצפה לנו גאולה אלוקית, שהיא חלק מסדר עולמי חדש ומתיקון העולם כולו במלכות ה'.

לראות את היד הגדולה

הציפייה למשיח אינה סותרת את העשייה האנושית, ואת ההתמודדות עם אתגרים בכלים הארציים. אבל לצד הפעילות בדרכי הטבע, היהודי יודע שהגאולה האמיתית תבוא על-ידי מהלך אלוקי שמעל המערכות הארציות והאנושיות. זה החזון המופלא של אחרית הימים, שהוא נשמת אפה של האמונה היהודית.

האירועים המתחוללים בשנים האחרונות משקפים את הדרך המופלאה שבה הקב"ה מראה את ידו הגדולה בתוך תהליכים הנראים טבעיים. אבל כל מי שמוח בקודקודו מבין שקורים פה דברים בלתי-נתפסים, וכל העוסקים בקבלת ההחלטות מעידים כי הניסים המלווים אותנו הם למעלה מכל דמיון.

אנו מאמינים שכל הניסים האלה מובילים אותנו אל הגאולה השלמה, אלא שעלינו לפעול שהיא תבוא יום אחד קודם. לא דיי לצפות ולקוות, אלא יש לעשות כדי להיות ראויים לה. להתחזק באמונת הגאולה, להתפלל לבואה, להוסיף במצוות ובמעשים טובים. להתחזק באהבת כל יהודי, יהיה מי שיהיה, גם אם זה דורש מאיתנו 'אהבת חינם'. ונצפה לחגוג עוד בחג הפסח הזה את בואו של משיח צדקנו.


אש האמונה. ניסים המובילים אותנו אל הגאולה השלמה (צילום: רובי קסטרו)

  יש חדש

יחד ב'סעודת משיח'

בשביעי של פסח אחר הצוהריים מקיימים את המנהג שייסד הבעל-שם-טוב, לערוך סעודה מיוחדת שנקראת 'סעודת משיח'. אחרי תפילת מנחה נוטלים ידיים, אוכלים מצות וגם שותים ארבע כוסות. סעודות משיח נערכות בבתי כנסת רבים ברחבי הארץ, ומובן שאפשר לקיים את הסעודה גם בבית, בחיק המשפחה.

ארבע כוסות נחמה

הרבי מליובאוויטש מסביר מדוע שותים ארבע כוסות ב'סעודת משיח': אחד הנימוקים לארבע הכוסות של פסח הוא, שהן מקבילות ל"ארבע כוסות של פורענות שעתיד הקב"ה להשקות את אומות העולם, וכנגדן עתיד להשקות את ישראל ארבע כוסות של נחמות" (ירושלמי פסחים, תחילת פרק י). אם כן, כאשר אנו מתקרבים לקיום הייעוד הזה אנו שותים עוד ארבע כוסות בסיום הפסח, כדי לעורר את גילוי ארבע הכוסות של ימות המשיח.

אמונה ושמחה

בבתי חב"ד ברחבי הארץ נערכות 'סעודות משיח' נלהבות, שבהן מעוררים את הלבבות לאמונת הגאולה השלמה, מתוך שמחה וריקוד. הציבור מוזמן להשתתף בסעודות אלה, ולסיים את החג מתוך חיזוק האמונה והציפייה לביאת משיח צדקנו במהרה בימינו.

  שלחן שבת

לחפש את הנס בכל יום

חז"ל ציוו (פסחים קטז,ב): "בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם". אין הכוונה רק לעשיית 'תזכורת' בכל יום, אלא לדרישה מהותית יותר – לחיות ולעבוד את ה' כאילו עכשיו אנו יוצאים ממצרים.

טבע העולם הגשמי נוטה להסתיר מהאדם את הנוכחות האלוקית. כאשר אנו מצטווים לזכור את יציאת מצרים בכל יום, המשמעות היא אימוץ תנועת נפש קבועה של הכרה ב'היד המכוונת'. מתוך הכרה זו עלינו לכוון את החיים, כדי שיהיה "כל מעשיך יהיו לשם שמיים" ו"בכל דרכיך דעהו".

ניסים בשגרה האפורה

נשאלת השאלה, כיצד אפשר להשוות את יציאת מצרים למציאות ימינו, והלוא ביציאת מצרים היו ניסים גלויים, ששינו את סדרי העולם, כפי שמעיד הכתוב: "הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת, בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים" (דברים ד,לד). במצב כזה, שבו העולם כולו נחשף לעוצמה אלוקית שמעל הטבע, ברור שכל יהודי ירגיש את הנוכחות האלוקית.

לעומת זה, שגרת היום-יום רצופה עמל אנושי מפרך. הקיום הגשמי תלוי במזון, במשקה ובפרנסה, המושגים בכלים טבעיים, ואף נפסק להלכה ש"אין סומכים על הנס". אם כן, כיצד אפשר לתבוע מהאדם להרגיש בעיצומה של שגרה אפורה כאילו הוא מוקף ניסים גלויים?

כשהיצר טוען שזה 'מקרה'

בגמרא (נידה לא,א) נדרש הפסוק "עֹשֵׂה נִפְלָאוֹת לְבַדּוֹ" ש"אפילו בעל הנס אינו מכיר בניסו". ואין הכוונה רק לאירועים יוצאים מן הכלל, כמו נס ההצלה של בת רבי עקיבא מנחש מסוכן, שנעצה מחט בקיר והרגה נחש ארסי בלי שידעה כלל על הסכנה. או הנס ב'אשד הנחלים', שבו גילו בני ישראל רק בדיעבד את ההצלה הניסית מידי אויביהם.

אלא יש ניסים המתרחשים בכל יום ויום, ואינם מתגלים לאדם כלל. על-פי רוב הנס מוסתר בתוך ההתנהלות של 'עולם כמנהגו נוהג', וגם כאשר ההשגחה הפרטית נראית בגלוי, היצר הרע מנסה לתרץ זאת כ'מקרה' או 'מזל'. ולעיתים זוכה האדם לראות נס בתוך הטבע (כמו בפורים), או נס שבירת הטבע (כמו ביציאת מצרים).

ניסי הפרנסה והבריאות

אבל בסופו של דבר, כל המצבים – הגלויים והנסתרים – נובעים מאותו מקור: "עושה נפלאות לבדו" (שזה תוכנה של יציאת מצרים). גם ניסי השגרה, כמו הפרנסה, הם בעצם נס, כמבואר בחסידות שהפרנסה בימינו היא בבחינת 'מן' רוחני היורד מן השמיים, אלא שהוא מתעטף ב'לבושים' של חוקי הטבע.

מסופר על רב המנונא (זוהר חלק א, קצט,ב) שהיה מתפלל לקב"ה על מזונו גם כשהארוחה כבר הונחה לפניו. הוא זיהה את הנס הטמון גם בעצם קיומו של הלחם. גם הבריאות באה מהקב"ה, כמו שנאמר "וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כָּל חֹלִי". זו המשמעות העמוקה של זכירת יציאת מצרים בכל יום.

(תורת מנחם, כרך עב, עמ' 24)

 

  מן המעיין

חג הפסח

שתי מצוות

״והיה לכם למשמרת״ (שמות יב,ו). רבי מתיא בן-חרש אומר: 'הרי הוא אומר ואעבור עלייך ואראך והנה עיתך עת דודים'. הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו, ולא היו בידם מצוות להתעסק בהם, כדי שייגאלו, שנאמר "ואת עֵרום ועריה", ונתן להם שתי מצוות, דם פסח ודם מילה.

(רש״י)

לקרב יהודי ב'רומי'

הקשר לבעל המאמר, רבי מתיא בן-חרש: ישיבתו של רבי מתיא הייתה ברומי, כמאמר רז״ל ״אחר ר׳ מתיא לרומי״. ולכאורה, למה קבע ישיבתו ברומי ולא בארץ ישראל? אלא שגאולת ישראל תלויה בכך שיהודי אשר הוא במצב של 'רומי' – 'עֵרום ועריה', יש להשפיע עליו עד שיהיה 'יושב בישיבה'.

(הרבי מליובאוויטש)

עולם הפוך

״ואף אתה הקהה את שיניו״ (מן ההגדה). על-פי הסדר הראוי צריך הצדיק לקיים ברשע את הציווי ״ואף אתה הקהה את שיניו״, ואילו במציאות, בחיים הממשיים, לצערנו זה הפוך.

(ילקוט יהודה)

בלי תורה אי-אפשר

״אילו נתן לנו את התורה ולא הכניסנו לארץ ישראל, דיינו״ (מן ההגדה). ואולם לא נאמר ״אילו הכניסנו לארץ ישראל ולא נתן לנו את התורה״. ארץ ישראל בלי תורה אינה מספקת ואינה 'דיינו'.

(ספר הדרוש)

אין זכר ל'רכוש גדול'

״פסח, מצה ומרור״ (מן ההגדה). כל דבר הקשור ביציאת מצרים יש לו זכר בסדר של פסח: ה'זרוע' היא זכר לקרבן פסח; ה'מצה' זכר ל״שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ"; ה'מרור' – זכר ל״וימררו את חייהם״. מדוע לא נקבע זכר גם ל'רכוש גדול'? – מפני ש'רכוש גדול' זה כבר מזמן לא נשאר ממנו שריד וזכר.

(מאוצרנו הישן)

הבטיח לגאול

״לפיכך אנחנו חייבים להודות״ (מן ההגדה). מה טעם ה'לפיכך'? אלא קודם לכן נאמר: ״למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו״, ו'לפיכך', הואיל וגאל לא רק את אבותינו בלבד, אלא הבטיח גם לנו לגאול אותנו ולתת לנו את הארץ, על כן – ״אנחנו חייבים להודות ולהלל״.

(אמרי חן)

תאוות הרשע

״שפוך חמתך אל הגויים... אשר בשמך לא קראו״ (מן ההגדה). אכן, אתה מסרת אותנו בידי הגויים וגזרת שהם יענו אותנו; אבל ״אשר בשמך לא קראו״ – הלוא הם אינם מתכוונים בזה לקיים את מצוותך ורצונך; כל כוונתם אינה אלא ״כי אכל את יעקב״ – לזלול אותנו בכל פה, לשם הנאתם, ולספק את תאוותם ורשעתם. לכן – ״שפוך חמתך אל הגויים״.

(רבי מרדכי בנט)

לדעת לאן לקפוץ

״ופסח ה׳ על הפתח״ (שמות יב,כג). בשנים האחרונות לנשיאותו היה הרבי הרש״ב מליובאוויטש נוהג לומר פתגמים קצרים. פעם אחת אמר: ״ופסח – ודילג״. לכאורה, מאחר ש'פסח' פירושו קפיצה, מה מוסיף עוד ב'ודילג'? אלא שבשעה שאדם קופץ עליו לדעת מאין הוא קופץ ולאן הוא קופץ, ורק לאחר הקפיצה הוא יכול לראות ולדעת אם קפיצתו הייתה למקום הראוי. הרי שלאחר 'ופסח' עדיין צריך להיות 'ודילג'.

(ספר המאמרים תש״י)

  אמרת השבוע

סדר למעלה מן המשוער

ר' שבתי'ל היה מחסידיו של רבי אשר הזקן מסטולין. הוא היה מתייגע בעצמו על הכנת צורכי הפסח, קציר החיטים, הטחינה, הלישה והאפייה. אפילו את היין לפסח היה מכין במו ידיו.

שנה אחת הכין בערב פסח את השולחן לקראת הסדר. על השולחן הניח לוח עץ חדש, ועליו מפה צחורה, כלי החג, המצות והיין וכו'. הוא הלך לבית הכנסת, ואשתו עברה ליד השולחן ושמלתה נתפסה בלוח העץ ומשכה אותו, והכול נפל ונשפך והתנפץ.

הדבר העכיר את רוחה, ובמחשבתה גם האשימה את בעלה, שלא הניח את לוח העץ כראוי. היא עזבה הכול כך, והלכה לחדרה. בשובו של ר' שבתי'ל ובראותו את אשר קרה, עמל לפייס את רעייתו, ניקה הכול וערך את השולחן מחדש, וערך את הסדר בהתרוממות רוח ובשמחה, כאילו לא אירע דבר.

רבי אשר מסטולין ישב בביתו וערך את הסדר. ופתאום אמר למקורביו: "גם אנחנו ערכנו סדר, אבל הסדר של ר' שבתי'ל היה למעלה מן המשוער".

  גאולהפדיה

תאיר כאור יום חשכת לילה

הֲפִיכַת הַהֶסְתֵּר. בליל שביעי של פסח, קודם קריעת ים סוף, שרר מצב המתואר במילים: "וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה" (שמות יד,כ). תורת החסידות מסבירה שבאותו לילה "הענן והחושך ויאר" – הענן והחושך עצמם האירו את הלילה.

זו הייתה הכנה לקריעת הים, שעניינה הפנימי הוא קריעת כל המסכים המעלימים והמסתירים. התבטלו כל ההסתרים, עד הדרגות העליונות ביותר, ונתגלה הקב"ה בעצמו, עצמות ומהות אין-סוף ברוך הוא. ואולם התגלות כבירה זו באה על-ידי שקודם לכן היה העלם והסתר ("הענן והחושך"), אלא שהתגלתה תכליתו של ההסתר – לעורר התגלות גדולה יותר. זה הפירוש שההסתר עצמו מאיר, כי מתגלה תכליתו האמיתית.

על הגאולה העתידה נאמר (מיכה ז,טו): "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת". כשם שקריעת ים סוף באה על-ידי שקודם לכן התהפך החושך לאור, גם הגאולה העתידה תבוא על-ידי הארת החושך. לא די לגבור על החושך, אלא יהודי נדרש להפוך את ההסתר עצמו לאור. יש לנצל את מציאות ההסתר עצמו כדי שעל-ידו תבוא תגבורת בעבודת ה'. על-ידי כך מגיעים לבירור השלם של העולם, שלכן לא יהיה צורך לברוח מהרע (כפי שהיה בעת יציאת מצרים, "כִּי בָרַח הָעָם"), אלא "וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן" (ישעיה נב,יב). בזמן הגאולה יאיר האור האלוקי בגוף הגשמי, עד שהוא לא יסתיר כלל את אור הנשמה, ויתרה מזו – הוא עצמו יאיר ויגלה את הקב"ה (תורת מנחם, כרך ב, עמ' 42).

מפיצים באהבה

חיים-משה הלוי מוזר

בן 62, תושב חיפה

משפטן, סגן מנהל מוקד הארנונה בעיריית חיפה. מפיץ את 'שיחת השבוע' בעיר

אני מקורב לחב"ד כבר יותר מארבעים שנה, מיום שנשאתי את אשתי, שבאה במקורה מעפולה, ושם התפללתי בבית כנסת חב״ד.

בשעתו הייתי הגבאי של בית הכנסת 'פאר ישראל' ביזרעאליה, חיפה. לאחר מכן התחלתי להתפלל ב'היכל אלעד חב"ד', ברמת חן בעיר, ואני משמש שם גבאי. אבל אני דואג בכל שבוע להביא את עלוני 'שיחת השבוע' ל'פאר ישראל', וגם למקום עבודתי בעירייה.

יש מתפללים שאני דואג לשים להם את העלון בתא האישי, והם שולחים לי בכל שבוע 'תודה רבה' על השמחה שהעלון מביא להם. אחד מהם אומר לי תמיד שהעלון הוא צינור החמצן של משפחתו.

  מעשה שהיה

מצות במחנה עבודה בסיביר

לפתע נכנס יהודי מבוהל והזהיר כי אחד הקומוניסטים במחנה מפיץ שמועה על יהודי העורך סדר פסח. לא חלפו כמה דקות ושליח מטעם מפקד המחנה הופיע

"מאין תבוא הישועה? מה עוד אפשר לעשות?!" – הלמו המחשבות במוחו של הרב דב-בריש וידנפלד, רב העיר טשיבין שבגליציה, שבה הקים ישיבה גדולה.


נס במחנה. מצות ותפוחי אדמה ברגע האחרון. הרב מטשיבין

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התעורר חשש כבד לחייו, לאחר שבעיתון המפלגה הנאצית, 'דר שטירמר', הוגדר 'גדול התלמודיסטים בעולם'. הוא נמלט מפולין ללבוב, שהייתה אז בשליטת ברית-המועצות. בקיץ ת"ש (1940) נעצר בידי המשטרה החשאית כנתין זר, וגורש עם משפחתו ליערות סברדלובסק שבסיביר, והועסק בעבודת פרך.

הקור היה מקפיא והעבודה מפרכת, אך דאגה אחת מילאה את ליבו: כיצד יקיים את חג הפסח במחנה הנידח? הוא ניסה להתגנב למחסן המטבח, בניסיון למצוא מעט קמח, אך המחסן היה ריק.

ניסיון נוסף עשה כשקיבל חופשה קצרה מהעבודה הקשה, בשל מחלה. הוא חשב להתגנב למטבח, ולהכין מהקמח מעט מצות. עוד חשב שעל-ידי מכירת מגפיו יוכל לקנות כמה תפוחי אדמה, שיאפשרו לו לשרוד בימי החג.

אלא שההשגחה על המטבח נעשתה קפדנית והרעיון נפל. אם לא די בכך, את הסכום המועט שקיבל תמורת מגפיו נתן לשומר המטבח, כדי שיביא לו תפוחי אדמה, אך זה לקח את הכסף ולא הביא לו דבר.

צער רב מילא את ליבו. הוא תלה את ביטחונו בה' וציפה בכל-זאת לישועה. שלושה ימים לפני חג הפסח הדאגה כמעט הכריעה את ליבו. לא היו לו לא מצות ולא תפוחי אדמה.

באותו יום נפל כפתור מבגדו. הוא היה שבור ורצוץ מהעבודה וביקש ממַכר שיֵלך במקומו אל הביתן שבו ישבו חייט וסנדלר, ותפקידם היה לתקן בגדים ונעליים לפועלי המחנה.

למחרת הלך לביתן לקחת את בגדו. החייט והסנדלר היו יהודים. החייט התנצל לפניו שבשל העומס לא הספיק לתקן את בגדו. הוא ביקש ממנו להמתין כמה דקות עד שהבגד יתוקן.

המחשבות על חג הפסח לא הרפו מהרב. בייאושו פלט אנחה עמוקה. "מדוע אתה נאנח?", שאל החייט.

"ערב פסח מגיע ואינני רואה כיצד אצליח לחגוג את החג", השיב הרב בצער. למשמע הדברים הגיב החייט בפליאה: "וכי חשבת לעשות פסח במחנה?! הדבר בלתי-אפשרי!".

"אילו היה לי מעט קמח הייתי יכול לאפות מצות לחג", השיב הרב בצער, "ואולם אין בידי מאומה".

כעת היה תורו של הסנדלר להגיב. "מדוע אתה מצטער? אני יכול לעזור לך!". הוא גילה לו שבהיותו סנדלר מספקים לו קמח לייצור דבק לצורך עבודתו. "אני יכול להביא לך קמח ככל שתרצה, בלי שום תמורה", לחש.

עיניו של הרב מטשיבין אורו. הוא הודה לו בהתרגשות. כעת החלו הדברים להתגלגל במהירות. בביתן של החייט והסנדלר עמד תנור קטן. רבי דב-בריש הציע שיאפו בו את המצות. החייט נענה מייד. הוא לקח קומקום, הניחו על פי התנור הבוער, והכשירו לאפיית המצות.

מאחר שהרב שובץ לעבודה בשעות היום ולא יכול היה להיעדר, ביקש מיהודי אחר, שעבד בלילות, לקבל עליו את מלאכת האפייה במהלך היום. הלה פעל בזריזות ובמסירות, לש את הבצק ואפה את המצות כראוי.

בעיצומה של האפייה נכנס פתאום לביתן המפקד הראשי של המחנה. עיניו קלטו מייד את המתרחש ליד התנור. "מה זה?!", שאל בתדהמה.

למרבה המזל גם הוא היה יהודי. החייט השיב בפשטות: "יש כאן יהודי המבקש לאפות מצות לחג הפסח". המפקד שתק לרגע, העמיד פנים כאילו לא הבחין בדבר חריג, ויצא.

כך זכה הרב מטשיבין להשיג מצות לחג. למרור נמצא בצל, ומקומקום פשוט נמזג תה, ששימש ל'ארבע כוסות'.

ליל הסדר התנהל בהתרגשות עצומה. עוד ועוד יהודים התקבצו סביבו, מבקשים להיות שותפים לסדר. האווירה התמלאה תחושת חירות אמיתית, על אף הגוף הנתון במאסר.

לפתע נכנס יהודי מבוהל והזהיר כי אחד הקומוניסטים במחנה מפיץ שמועה על יהודי העורך סדר פסח. המתח היה גדול. לא חלפו כמה דקות ושליח מטעם מפקד המחנה הופיע והורה לרב להתייצב מייד לפניו.

"האוּמנם אינך אוכל לחם בפסח?", שאל המפקד.

"כן", השיב הרב.

"כיצד תחזיק מעמד בעבודה הקשה ובקור הנורא בלי לחם?", תהה המפקד. לאחר רגע של מחשבה הוסיף: "ובכן, אקל עליך. אתן לך עבודה קלה יותר".

המפקד קיים את דבריו, והרב הועבר לשמש עוזר לרופא המחנה.

שרשרת הניסים נמשכה גם למחרת. הרב שב מעבודתו, ולידו חלפה מזחלת שלג, עמוסת תפוחי אדמה. לפתע התהפכה המזחלת על צידה, וכל תכולתה התפזרה. מוביל המזחלת לא עצר והמשיך בנסיעתו.

הרב מיהר לאסוף את תפוחי האדמה היקרים, ומהם התקיים לאורך כל הפסח.

"כך זכינו לערוך סדר פסח בסיביר. דווקא כשהכול נראה אבוד, שלח לנו הקב"ה ישועה בדרך פלאית!", סיפר לנכדיו.

(על-פי 'המבשר')

  רציתי לשאול

עם הרב חיים-זליג אלטהויז

משפיע בישיבת 'תומכי תמימים' לוד ומשלוחי חב"ד ברמלה

כשיבוא המשיח הלוא יסתיים האתגר של 'היום לעשותם'. אם כן, אולי כדאי שבואו יתעכב ובינתיים אספיק ללמוד עוד תורה ולקיים עוד מצוות?

במרוצת שנות הגלות, ככל שיהודים ציפו לגאולה בכל מאודם, קרה שהתגנבו מפעם לפעם חששות ואולי אפילו פחדים מהצפוי לנו באחרית הימים. אגדות רבות, מקצתן מבדחות ומשעשעות, נקשרו סביב אותם פחדים, שאפשר לראותם מובנים לחלוטין לנוכח הערפל מהבלתי-צפוי ומערעור הסדר הקיים.

בדורנו הרבי מליובאוויטש הִרבה לעורר על הצורך לעסוק בעיון בלימוד ענייני הגאולה, מתוך המקורות בתורה שבכתב ושבעל-פה. אין ספק שככל שאדם נחשף יותר לתורת הגאולה והמשיח, כך עננת הפחד מתחלפת בתשוקה עזה, והחששות מפנים את מקומם לציפייה לוהטת לגאולה השלמה.

אכן, מובא בתורת החסידות שבמובנים מסוימים בביאת המשיח נתגעגע לזמן הגלות, לימים שבהם אפשר היה להוסיף עוד ועוד ב'היום לעשותם'. אך זאת עלינו לזכור, כי המטרה והתכלית של כל בריאת העולם ושל מתן תורה וקיום המצוות הן ה'למחר לקבל שכרם'. כלומר, כל תכלית בריאת העולם הזה היא שיבואו ימות המשיח, ולשם כך נברא העולם מתחילתו.

בזמן הגלות אנו יכולים לקיים מקצת המצוות שניתנו לנו בתורה, ולכן אנו מלאי תשוקה "לעשות חובותינו בבית בחירתך", ולקיים את המצוות התלויות במינוי מלך, בבניין המקדש ובמצב שבו "כל יושביה (של ארץ ישראל) עליה".

כך שיהודי שבוער בקרבו רצון לעסוק בתורה ובמצוות אינו אמור לחשוש מהגאולה, אלא להפך, עליו להבעיר את אש הציפייה לקראתה. את החשש יש להחליף בזריזות של 'חטוף ואכול, חטוף ושתה', לצבור עוד ועוד תורה ומצוות, להוסיף בבירור וזיכוך העולם, ולהיות מוכנים לקראת יום ה' הגדול והנורא.

  פינת ההלכה ומנהג

הרב מנחם והבה

מציאת חמץ בפסח

שאלה: מה יעשה מי שמוצא בביתו חמץ בתוך הפסח, שלא ביערו או מכרו לגוי?

תשובה: מעיקר הדין, אדם המוצא חמץ בביתו לאחר זמן ביעור חמץ חייב לבערו מן העולם מייד כשיראנו, כדי שלא יעבור על איסור "בל ייראה ובל יימצא". אם זה חמץ גמור, שיש בו שיעור כזית, אף מברכים בשעת הביעור את ברכת "על ביעור חמץ".

אם החמץ נמצא ביום טוב או בשבת, שאז אין אפשרות לבערו מייד, יש לכפות עליו כלי, כדי שלא יבואו להשתמש בו, ולאחר החג או השבת יש לבערו.

ואולם רבים מן הפוסקים כתבו שבזמננו הדין עשוי להשתנות במקרים רבים. זאת, מפני שנהגו למכור בערב הפסח את כל החמץ שברשותנו לגוי, ואף את החמץ שאינו ידוע לנו, ומציינים זאת גם בשטרי המכירה, שאנו מוכרים את החמץ שברשותנו "בכל מקום שהוא", כך שגם חמץ זה, שנמצא בתוך הפסח, כבר נכלל במכירת החמץ, והוא אינו שייך לנו אלא לגוי. לכן אין חובה לבערו, ובוודאי אין לברך על ביעורו.

למעשה, במקרה כזה נכון להניח את החמץ שנמצא עם שאר החמץ שנמכר לגוי, ולהשאירו שם עד אחרי הפסח.

עם זה, הרוצה להחמיר ולבער את החמץ – רשאי לעשות כן, אך בלי ברכה. במקרה זה טוב שיכוון שאינו רוצה לזכות בחמץ שמצא, וכמו-כן יימנע מלגעת בו בידיו ממש, אלא ידחפנו או יגררנו באמצעות חפץ אחר עד ביעורו.

מקורות: טושו"ע ושו"ע אדה"ז סי' תמו ס"א. ראה בהרחבה מקראי קודש, הל' פסח, ח"א סי' עד אות ב. נטעי גבריאל, הל' פסח ח"ג, פ"ג הע' כב. פסקי תשובות סי' תמו אות א. הלכה של פסח, שער ו פ"א ס"ב ואילך ובהערות שם. וש"נ.

  חיים יהודיים

בכל דור ודור, מסע בין הגדות

בין האזעקות בצפון, בימים שלפני חג הפסח, אספן ההגדות החיפאי מדבר על האוסף ההיסטורי שנהפך אצלו לדבר האקטואלי ביותר. מהגדות גירוש ספרד והשואה ועד הגדות בנות ימינו

תעודת זהות. משה גן-צבי, תושב חיפה, חוקר הגדות ואספן שלהן זה שנים רבות. ברשותו אוסף נדיר של הגדות מכל התקופות – מכתבי יד עתיקים, הדפסות ראשונות, הגדות משפחתיות מצוירות ועד הגדות בנות ימינו.


משה והאוסף

סדר. ליל הסדר נועד לקיים את דברי חז"ל: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". הזיכרון ההיסטורי צריך להפוך להזדהות אישית. כל זה דורש חקירה, שאלות ותשובות, והטמעת הערך של 'והִגדת לבנך', להעביר את המסר לדור הבא בדרך חיה ומרגשת. כאן מקומה של ההגדה וחשיבותה הגדולה.

כתבי יד. ההגדות לפסח, לדורותיהן, משקפות בכל תקופה מחדש את המשמעות האקטואלית של "לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". כתבי יד והגדות משפחתיות, שצוירו בימים ההם בידי אמנים, בעבור משפחות עשירות, הציגו מראה של התקופה – לעיתים תמונה ריאלית ולעיתים דמיונית, כדי להמחיש את הסיפור בדרך המובנת ביותר לאותו דור.

הדפוס. מהפכת הדפוס שינתה הכול. היא הרחיבה את ההגדות לכלל הציבור, הביאה פירושים נרחבים, תיאורים של מנהגי עדות וקהילות חסידיות ברחבי העולם, ותרגומים לשפות המקום. אם קודם לכן רק משפחות בעלות אמצעים יכלו להרשות לעצמן הגדה מיוחדת, הרי שהדפוס הפך את ההגדה לנגישה לכול. ברשותנו תדפיס של אחת ההגדות המודפסות הראשונות בעולם: גואדלחארה, ספרד, שנת רמ"ב (1482) – הגדה פשוטה מאוד, על פני שבעה עמודים בלבד, אבל המהפכנות שלה בכך שהודפסה והגיעה לקהל רחב.

מעברים. כל הגדה משקפת את זמנה. הגדה מתקופת השואה נראית רגילה מבחוץ, אך נושאת חותמת צנזורה נאצית עם צלב קרס. הגדה מארה"ב משנת 1942 (למניינם) מלאה פריחה ומשדרת תקווה, עם ציורי עבדים הבונים גורדי שחקים. שנתיים אחר-כך, 1944 – אותה ארץ, אבל ההגדה בשחור-לבן, מלאה אבל וצער. קלגסים גרמנים מחליפים את חיי הנוחות. ההבדל בין שתי ההגדות תהומי ומשקף את השינוי שחל בעולם היהודי באותן שנים.


הגדת 'אגודת אזוב'. נדפסה בסאטמר, 1942 . חותמת נאצית בשער

אנוסים. הגדה מ-1695 מופיעה בתוך סידור 'מאה ברכות' שנדפס באמסטרדם לקהילת אנוסי ספרד. אחרי שנים של רדיפות האינקוויזיציה וההכרח להסתיר קיום מצוות, הם באים לאמסטרדם ומחדשים את חיי התורה. הרב שלהם מוציא סידור מיוחד, עם דגשים לקהילה, ובו ההגדה – זיכרון לנעקדים על קידוש השם. מי שהחזיקו סידורים אלה ידעו שבני משפחותיהם נטבחו על קידוש השם, וההגדה נהפכה ל'יזכור' אישי וכואב.


הגדת דרמשטט

גוש קטיף. הגדה כואבת היא זו שהודפסה לקראת ליל הסדר האחרון בגוש קטיף, כמה חודשים לפני הגירוש. היא מתארת את החיים התוססים בחבל, את העשייה החקלאית, ומקרינה תקווה ואמונה שהתכנית לא תתממש. ההגדה חד-פעמית, ולכן נדירה מאוד, ומשקפת רגע היסטורי.

חיבור. האוסף איננו מוזיאוני בלבד. בכל ליל סדר הילדים והנכדים מעיינים בהגדות, שואלים, מתעניינים ונהנים. אני אישית קורא בהגדה שקיבלתי מהוריי בשנה הראשונה לנישואיי. זו הגדה שמלווה אותי כל השנים, עם כתמי יין וקמטים שיוצרים חיבור אישי עמוק. היא מזכירה לי בכל פעם מחדש את רצף הדורות.


הגדת 'ראשי הציפורים'

השתא. גם השנה, אולי בין האזעקות, נעביר לילדינו ולנכדינו את המסר: בליל הסדר איננו מספרים סיפור היסטורי בלבד, אלא אנו הופכים את יציאת מצרים לחלק מחיינו; חיים, רלוונטיים ומלאי משמעות כאן ועכשיו. אנחנו החוליה שמחברת את שלשלת הדורות, מה שאמרו אבותינו, מה שאנו אומרים עכשיו, ומה שיאמרו צאצאינו.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)