עם הרב יוסף-יצחק סלונים
מנהל בית חב"ד נחלת שבעה ורב מרכז ירושלים
מה המשמעות המעשית של 'הקרבת קרבנות' במובן החסידי, הקרבת הנפש הבהמית?
תורת החסידות מדייקת בלשון הכתוב: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן" (ויקרא א,ב). לא נאמר "אדם מכם כי יקריב", כדי ללמדנו את מהותה הרוחנית של עבודת הקרבנות – שההקרבה צריכה להיות 'מכם', מתוככם, "מִן הַבְּהֵמָה" שבכם, הלוא היא הנפש הבהמית.
משמעות הדברים היא, שהאדם צריך לקרב אל הקב"ה את נפשו הבהמית, את הנטיות הבהמיות שבו. עליו למצוא דרך לרתום גם את הכוחות הללו לעבודת הבורא.
הרבי מליובאוויטש מסביר (לקוטי שיחות כרך א, עמ' 205) שגם פרטי עבודת הקרבן קיימים בעבודה הרוחנית. למשל, לפני הקרבת הקרבן נדרשה בדיקה, לוודא שאין בו מומים. האדם עלול שלא להעריך נכון את תכונותיו וכוחותיו, ולכן עליו לבדוק את עצמו שלא יהיה בו 'מום' – שלא יישאר חלק כלשהו באישיותו שלא יובא בחשבון ולא 'יוקרב' לקב"ה.
לאחר מכן באה השחיטה, שעניינה הוצאת הדם ורוח החיים מהבהמה. כל איבריה נשארים שלמים כשהיו, אבל לאחר השחיטה אין בהם חיוּת. זו הדרך שבה האדם צריך להתקרב לקב"ה – אין הוא צריך להפסיק לאכול, לשתות, לעבוד או כל דבר אחר מהחיים הרגילים של בן-אדם. הכול יכול להישאר כשהיה, אלא שעליו להוציא מהעיסוקים האלה את ה'דם', את החיוּת, את ההתלהבות הבהמית. עליו לעשות כל זאת לשם שמיים, לצורך עבודת ה'.
הקרבת הקרבן היא באש שעל המזבח. ה'אש' היא האהבה הטבעית לקב"ה שקיימת בכל יהודי. על האדם ללבות אש זו ו'לשרוף' באמצעותה את התאווה הגשמית של עיסוקיו היום-יומיים, שכולם יהיו ספוגים באותה אהבה לקב"ה. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:46
