הרבי לא שינה את דעתו ולא התרכך בתביעתו מאותו חסיד. להפך. "חסיד הוא מי שמציית, ולא מי שיודע להסביר מדוע איננו מציית", הגיב בחריפות
בנו של הרבי נדהם למשמע הטון החריף שבו הכתיב לו אביו את המכתב שביקש לשגר לחסיד.
זה היה בחודש אלול תרס"ה (1905). הרבי הרש"ב (רבי שלום-דובער שניאורסון) ביקש מבנו לכתוב מכתב לאחד מחסידיו שהיגר לפריס. לא ברור מה בדיוק הביא את החסיד לצרפת ומה היו עיסוקיו שם.
"חסיד הוא מי שמציית". הרבי הרש"ב מליובאוויטש
הרבי החל להכתיב לבנו את המכתב, שהמסר שלו היה: "חסיד, בכל מקום שבו הוא נמצא, צריך לעשות סביבה של 'תורה אור', סביבה של 'ליקוטי תורה' (ספרי היסוד של חסידות חב"ד, מאמריו של אדמו"ר הזקן) וסביבה של התוועדות חסידית".
הרבי הכתיב גם את הטון, שהיה תובעני וחריף. בנו, רבי יוסף-יצחק, ניסה לרכך מעט את סגנון הדברים. "אבא", אמר, "הלוא אתה יודע שהחסיד הזה מאוד קרוב אליך, ושכל עניין שלך יקר לו מאוד בנפשו. אם יקבל מכתב חריף כל-כך, הדבר יצער אותו מאוד. וחוץ מזה, הרי באמת אין לו יותר מדי מה לעשות ולפעול בפריס. אולי אפשר לכתוב לו קצת יותר ברכוּת?".
ואולם הרבי הרש"ב לא שינה את דעתו. הוא חזר והורה לבנו לכתוב בדיוק כפי שהנחה אותו. "זו הסיבה שאני כותב כך, כדי שהדבר יעורר אותו והוא יתחיל לפעול".
המכתב נשלח.
חלפו עשרה ימים, ובנו של הרבי קיבל מכתב מאותו חסיד מפריס. המכתב היה מלא כאב, והחסיד שפך בו את ליבו. כך כתב:
"המכתב שקיבלתי מאביך הרבי הכאיב לי מאוד. כבר שמונה חודשים מאז בואי לפריס שאין לי מנוחת הנפש. אנא הזכר אותי לרחמים לפני הרבי. מקווה אני שבעוד ימים אחדים אוכל לכתוב לרבי בפרוטרוט".
רבי יוסף-יצחק הראה את המכתב לאביו. תגובתו של הרבי הייתה מפתיעה. הוא לא שינה את דעתו ולא התרכך בתביעתו מאותו חסיד. להפך. "חסיד הוא מי שמציית, ולא מי שיודע להסביר מדוע איננו מציית", הגיב בחריפות.
בעשרת ימי תשובה הגיע עוד מכתב מאותו חסיד. במכתבו סיפר כי את ראש השנה וימי הסליחות עבר בלי מניין, והדבר הכאיב לו מאוד. הוא הביע צער עמוק על שנפל בגורלו להתגורר במקום שבו חיי היהדות קשים כל-כך.
החורף חלף והגיע חודש אדר. באותה עת שהה הרבי הרש"ב במוסקווה, ובנו רבי יוסף-יצחק ליווה אותו. הוא קיבל מהבית את חבילת המכתבים שהגיעו בינתיים, ובהם היה עוד מכתב מפריס. הפעם הייתה רוח המכתב שונה לחלוטין.
החסיד סיפר במכתבו כיצד התפתחו הדברים מאז קיבל את המכתב הראשון. וכך כתב:
ביום הכיפורים הלכתי לבית הכנסת המקומי, והתפלאתי לפגוש שם כמה יהודים שהכרתי כאנשים הרחוקים מאוד מחיי תורה ומצוות. נראה היה שניצוץ תשובה התעורר בליבם. תפילתם לוּותה בבכי רב.
לאחר התפילה ניגשתי אליהם והתחלנו לשוחח. במהלך השיחה התברר שאחד מהם נולד בקפוסט, והוא נושא עימו זיכרונות ילדות חסידיים. השני נולד בעיירה החב"דית ליובאוויטש, וגם הוא נושא בליבו זיכרונות חמים. כך גם השלישי והרביעי.
השיחה יצרה בינינו תחושת קִרבה. קבענו להיפגש שוב, בחול המועד סוכות. ישבנו ושוחחנו. הם העלו זיכרונות עבר וזימרו בהתלהבות ניגונים חסידיים. כך עשינו גם בשמחת תורה. עוד אנשים מגזע חסידי הצטרפו אלינו.
במפגש הבא הוחלט לפתוח מניין תפילה של חסידי ליובאוויטש, ובראש חודש כסלו נפתח המניין בפעם הראשונה. כעבור עשרה ימים, בי' בכסלו, חג הגאולה של אדמו"ר האמצעי, ישבנו יחד לסעודה והתוועדות חסידית. שוב העלינו זיכרונות, סיפורים וניגונים, והפעם הוחלט לקבוע שיעור ללימוד חסידות שלוש פעמים בשבוע.
כך נמשך הדבר חורף שלם, ואנחנו היינו לומדים יחד מתוך הספר 'תורה אור'. כעת, כתב החסיד, עומד להתחיל הקיץ, ובעזרת ה' נמשיך בלימוד 'לקוטי תורה', מאמרי חסידות המותאמים לפרשות הקיץ. היהודים הללו, שהיו רחוקים מחיי תורה ומצוות, נעשו שומרי שבת. מקצתם סוגרים את בתי העסק שלהם בשבת, ואחרים משאירים אותם פתוחים, אך הם עצמם שומרים את יום המנוחה כראוי.
רצוני לציין, הדגיש אותו חסיד, כי בשיעורים הללו אנחנו לא רק לומדים את מה שכתוב בספר, אלא גם מדברים על רוח החסידות – על הדרך והחיים סביב החסידות.
"בכך זכיתי", מסיים החסיד את מכתבו, "לקיים את הוראת הרבי לעשות 'סביבה של תורה אור, סביבה של ליקוטי תורה וסביבה של התוועדות חסידית'".
הרבי הריי"צ מיהר להקריא את המכתב לאביו. "מה' מצעדי גבר כוננו", הגיב הרבי. "על יהודי לדעת לשם מה לוקחת אותו ההשגחה העליונה ממקום הולדתו ומביאה אותו למקום אחר".
הרבי אף הורה לבנו לספר לחסידים שהתגוררו במוסקווה את תוכן המכתב. "עשה זאת כדי שיידעו גם הם מה עליהם לעשות במוסקווה", אמר הרבי.
(על-פי איגרות קודש הרבי הריי"צ כרך ה, עמ' קכה) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
