בעל האכסניה קלט מייד את המצב. הוא מזג לשליח משקה חזק ומשובח. עד מהרה שקע האיש בשינה עמוקה
רוחו של ר' חיים-יעקב דייטש כמעט פרחה כשגילה שדרכו לחדר הרבי חסומה. "אנא ממך", התחנן לפני הגבאי, "חיי תלויים מנגד! בקש מהרבי שייאות לקבל אותי!".
זה היה בשנת ת"ש (1940). מלחמת העולם השנייה עדיין לא הגיעה להונגריה, אבל השלטונות כבר נערכו לקראתה וחוקקו חוקים שנועדו להבטיח כי מכונת המלחמה ההונגרית תפעל כהלכה.
אחד החוקים אסר על מכירת סוג עור משובח, שבו השתמשו לייצור סוליות. השלטונות ייעדו את העור הזה לבתי החרושת הצבאיים, לייצור נעליים ומגפיים בעבור החיילים.
הסנדלרים לא אהבו את החוק החדש, שפגע בפרנסתם, וכך התפתח שוק שחור: עורות הוברחו ממדינות סמוכות ונמכרו במחירים גבוהים.
ר' חיים-יעקב דייטש היה סוחר עורות ותיק, שסיפק את צורכי הסנדלרים. במקום מסתור בחנותו החזיק מעט מהעורות המשובחים, ומכר אותם ללקוחותיו הנאמנים.
יום אחד נכנס לחנות סנדלר וביקש לקנות יריעה מהעור המשובח שתספיק לשלושה זוגות נעליים. ר' חיים-יעקב נקב במחיר, הלה שלשל לידיו את המטבעות וקיבל את הסחורה בצירוף קבלה על הקנייה.
הסנדלר לא ניחן בעודף אהבת ישראל. עם יריעת העור והקבלה מיהר למטה המשטרה והלשין על ר' חיים-יעקב. השוטרים הכינו במהירות כתב תביעה, ור' חיים-יעקב קיבל צו להופיע למחרת בבית המשפט בעיר ברהובה (ברגסס) לדיון מהיר בעניינו.
עולמו של הסוחר חרב עליו. סחר בעור אסור נחשב עבירה חמורה, והעונש הצפוי לו היה אמור להיות קשה. בבהלה מיהר לנסוע אל רבו, רבי שלום-אליעזר הלברשטאם מרַצְפֶרט (אויפהרטו), לבקש ישועה.
"רוץ לרכבת האחרונה". רבי שלום־אליעזר מרַַצְְפֶֶרט
כחסיד נכבד היה בטוח שתינתן לו מייד הרשות להיכנס אל חדר הרבי, אך הגבאי, ר' צבי-אלימלך דים, עצר בעדו. "הרבי ביקש שלא ייכנס אליו איש היום", הודיע.
ר' חיים-יעקב התחנן לפניו שייכנס אל הרבי ויציג לפניו את מצבו החמור. השמש נעתר ונכנס פנימה, אך רבי שלום-אליעזר היה נחרץ: "אחת אמרתי. שום אדם, תהיה הסיבה אשר תהיה, לא ייכנס היום לחדרי".
את דרכו לבית המשפט בברהובה היה ר' חיים-יעקב צריך לעשות בשתי רכבות: תחילה לעיר קישווארדה (קליינורדיין), ושם לעלות לרכבת לברהובה. הרכבת האחרונה לקישווארדה יוצאת בשעת ערב מאוחרת, וכדי להתייצב בזמן לדיון עליו לנסועה בה, ללון שם בלילה ולהמשיך בבוקר ליעדו. אי-התייצבות בבית המשפט הייתה עלולה להחמיר את דינו.
כשנחסמה דרכו אל רבו, ישב בבית המדרש והמתין. הוא החל לומר תהילים, ודמעות זלגו על לחייו. מדי פעם בפעם פנה אל הגבאי בבקשה נוספת להיכנס, אך שוב ושוב נענה בשלילה.
השעה התאחרה. ר' חיים-יעקב כבר נערך לצאת, כדי שלא להחמיץ את הרכבת. ופתאום פרץ הגבאי לבית המדרש ואמר לו: "הרבי קורא לך".
ר' חיים-יעקב לא ידע את נפשו. עוד בטרם הספיק לומר מילה אחז הרבי בידו ואמר בחום: "סע לשלום, וה' יצליח את דרכך. רוץ לרכבת האחרונה!".
הסוחר עמד נדהם, אך הרבי דחק בו להזדרז. דבריו עודדו אותו, והוא פתח בריצה לעבר התחנה. ברגע האחרון הספיק לעלות לרכבת.
ר' חיים-יעקב תפס את מקומו, ובמהלך הנסיעה פתח בשיחה עם גוי שישב לצידו. הלה סיפר כי הוא נושא חבילה בשליחות פקידי הממשל לבית המשפט בברהובה. תחילה ייסע לקישווארדה, ילון שם, ועם בוקר ימשיך ליעדו.
ר' חיים העיף מבט חטוף בחבילה וצמרמורת חלפה בגופו. שמו התנוסס עליה. הוא לא הסגיר את התרגשותו, אך מוחו פעל בקדחתנות.
בהגיעם לקישווארדה המליץ ר' חיים-יעקב לעמיתו ללון באכסניה שהכיר, שאותה ניהל ר' יעקב שוורץ, אף הוא מחסידי הרבי מראצפרט.
בהיכנסם שיתף ר' חיים-יעקב את בעל הבית בסיפורו. בעל האכסניה קלט מייד את המצב. הוא מזג לשליח משקה חזק ומשובח. עד מהרה שקע האיש בשינה עמוקה. שוורץ לקח את החבילה ובה הממצאים המפלילים – יריעת העור והקבלה – והשליכה אל תוך האח הבוערת.
"השליח לא יתעורר עד מחר בצוהריים", אמר לידידו בשקט, "ואת החבילה – איבד. כשיקום, האכסניה תהיה מלאה אורחים, ואסייע לו 'לחפש' את האבידה. מן הסתם יחשוב שאחד האורחים גנב אותה...".
בבוקר נסע ר' חיים-יעקב לבדו לבית המשפט, והתייצב בשעה היעודה בדוכן הנאשמים. שם הכחיש בתקיפות את העבירה שיוחסה לו.
"איך אתה מעז להכחיש?!", תהה השופט. "עוד מעט יגיעו הראיות – רצועת העור והקבלה!". ואולם ר' חיים-יעקב נותר שליו. "נפלה כאן טעות מצערת", חזר ואמר. "אין לי כל קשר להאשמה".
השעה שבה אמור היה השליח להופיע חלפה. עוד שעה עברה. סבלנותו של השופט פקעה, ולבסוף הכריז על זיכויו המלא של הנאשם.
(על-פי 'עטרת חיים', מפי בעל המעשה) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
