במוחו עלה רעיון מקורי. הוא לקח מטפחת וקשר אותה סביב צווארו. בידו האחת אחז מגילה ובשנייה מארז משלוח מנות יוקרתי
השלווה שאפפה את הרי הגליל הופרה באחת. קול שקשוק הנשק ורעש המנועים הקפיץ את המתיישבים היהודים. לתדהמתם גילו שהם מוקפים בחיילי הצבא הבריטי.
זה היה בעיצומו של המאבק הגדול מצד היישוב היהודי בארץ ישראל כנגד הממשל הבריטי והמגבלות שהטיל על ההתיישבות בארץ. הבריטים התעקשו לקיים את חוקי הספר הלבן והצרו את צעדי המתיישבים.
המאבק דרש רכישת אדמות ורישומן בטאבו, ועליהן להקים יישובים חדשים. כאשר הוחלט לעלות על אדמת ביריה, שטח של כארבע-מאות דונמים שנקנו בכסף מלא, הבחירה הייתה מוצלחת. למשימה נבחרה המחלקה הדתית של הפלמ"ח, וחבריה החלו במו ידיהם לבנות את מצודת ביריה.
בחודש אדר תש"ה (1945) התמקמו המתיישבים בהר כנען והחלו לבנות את המצודה. הם עסקו גם באימונים. מכיוון שרוב החברים היו דתיים, הוחלט שהקיבוץ יקיים אורח חיים דתי מלא.
ואולם השלווה לא ארכה זמן רב. בוקר אחד, בב' באדר-א תש"ו (1946), מצאו עצמם המתיישבים מוקפים בצבא הבריטי. נקודת ההתיישבות הייתה לצנינים בעיניי השלטון. הם החלו לחפש אחר מצבור הנשק, בהנחה שלנוכח הסביבה העוינת לא תעלה הקבוצה למקום בלי נשק.
קמפיין למען ביריה. כתובות ברחבי הארץ "ביריה שייכת לנו"
לאחר חיפושים ובעזרת גששים ערבים גילו הבריטים את מחבוא הנשק. לשווא טענו החברים שהנשק נועד להגנה ואינו מיועד לשום מטרה אחרת. חבורת הצעירים הובלה למשטרת הר כנען ומשם הועברה לעכו, לקראת משפט צבאי.
המתיישבים התכוננו לגרוע מכול – להישפט למאסר עולם. זאת מאחר שהאנגלים הכריזו קודם לכן על מצב חירום, והודיעו שכל מי שברשותו כלי נשק צפוי להיענש עונש חמור ביותר. לאורך ימי המעצר הקבוצה הייתה מסוגרת בבית המעצר בעכו, ובקושי אפשר היה ליצור עימה קשר.
בינתיים התקרב פורים. הצעירים התחכמו וביקשו ממפקד המשטרה הבריטי לשלוח אליהם לקראת החג רב, שיערוך איתם את התפילות ויקרא לפניהם את המגילה. באותם ימים לא הייתה בעכו קהילה יהודית, ולא הייתה אפשרות להשיג רב מקומי.
המפקד הביע הבנה לבקשה, ומייד הציע להביא את הרב יצחק-משה זילבר, שכונה 'פודה השבויים', בשל התמסרותו ודאגתו הגדולה לשחרור אסירים מבתי הכלא הטורקיים ובהמשך בימי המנדט הבריטי. זילבר רכש את אמונם של הבריטים ופעל רבות מולם לשחרור האסירים.
המפקד הזמין אליו את זילבר וביקש ממנו לבוא בפורים למצודת עכו, לערוך את תפילות החג ולקרוא לפני האסירים במגילה.
האסירים, שרובם ככולם היו שומרי מצוות, ידעו לקרוא בעצמם במגילה ולא נזקקו לרב לצורך זה. כוונתם הייתה ליצור על-ידי הרב קשר עם נציגי המוסדות.
בינתיים החלו במוסדות לנהל התייעצויות קדחתניות בעניין קו ההגנה הרצוי. זילבר עדכן אותם שמצבם המשפטי של העצורים חמור. הוא דיווח שנודע לו כי האנגלים מבקשים להוציא מהמשפט הצבאי פסק דין של ראווה, שירתיע את היישוב היהודי כולו. היה צורך לאתר אדם המתמצא היטב בחוקי המשפט, שיוכל להנחות את העצורים כראוי.
במוחו של זילבר עלה רעיון מקורי. הוא לקח מטפחת וקשר אותה סביב צווארו. בידו האחת אחז מגילה ובשנייה מארז משלוח מנות של אוזני המן פריכים ובקבוק יין יוקרתי.
הוא ניגש למפקד המשטרה הבריטי ואמר בקול חלוש: "מצטער, אדוני, הצטננתי וגרוני כואב. לא אוכל לשמש שליח ציבור ולקרוא במגילה לפני העצורים", התנצל. "קח את המגילה הזאת ומצא קורא אחר במקומי".
מפקד המשטרה נבוך. מנין ימצא פתאום רב? רק את זילבר הכיר ועליו סמך. "כבוד הרב, אנא הואל בטובך להציע לי רב אחר שיוכל למלא את התפקיד".
בדיוק לרגע הזה חיכה זילבר. בראשו כבר היה מועמד מוכן ומזומן, אך הוא השיב בנימוס: "אמנם הזמן קצר, ואף-על-פי-כן ארד לעיר ואנסה לחפש רב מתאים". הוא השאיר את משלוח המנות על שולחן המפקד ויצא מהמקום. לאחר 'חיפושים' שנמשכו כמה שעות נמצא האיש המתאים. זה היה אחד מחשובי היישוב, משפטן מנוסה.
איננו יודעים אם אותו משפטן אכן קרא את המגילה לפני העצורים או שמישהו אחר עשה זאת, אבל אותו 'רב' קרא לפניהם ממגילה אחרת, שבה הדרכה מפורטת לקראת המשפט שעתיד היה להתקיים בחודש אייר. הוא פרש לפניהם את קו ההגנה הרצוי מבחינתם, ושינן איתם שוב ושוב את הטיעונים שעליהם להציג לפני השופט.
ואכן, במהלך המשפט הציגו המתיישבים הצעירים את טענותיהם לפני בית המשפט בביטחון ובבהירות, והותירו על השופטים רושם חזק. פסק הדין שניתן בסופו של דבר הקל איתם, והיישוב היהודי כולו נשם לרווחה.
(על-פי 'ספר מירון') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:46
