סעדיה התחנן: "אנא, זה שורף את בשרי ונשמתי". אך סאלם הגיב: "לא דאגת לשריפת נשמתי כאשר חשדת בי, וקיבלת את הכסף לעיני כל קהל הצופים!"
המבטים החשודים שננעצו בגבו של סאלם היו כמדקרות חרב בליבו. מי האמין שהחבר והשותף הנאמן יגנוב מרעהו לאור יום!
סעדיה וסאלם היו ידידים בלב ובנפש. חברותם הייתה חזקה ואמיצה, כזאת שהבריות נהגו לומר עליה שאין דבר בעולם שיוכל לערערה.
בכל בוקר העמיסו השניים את סחורתם על חמורים ויצאו למסעותיהם בכפרי תימן. המסחר עלה יפה, והפרנסה הייתה מצויה בידם.
יום אחד אמר סעדיה לחברו: "היום עליי למהר. זה יום השנה לאבי, ואיני רוצה לאחר לבית הכנסת". סאלם נפרד ממנו לשלום, וסעדיה מיהר לבית הכנסת, והספיק להתפלל ערבית ולומר קדיש. כשיצא הבחין בסאלם מתקרב ובא לעברו.
זמן מה קודם לכן גילה סעדיה שארנקו איננו עימו. "אולי מצאת את הארנק שלי?", שאל את סאלם.
"לכן באתי. כנראה מרוב חיפזון נפל ארנקך. טוב שמצאתי אותו אני", אמר סאלם.
אלא שכאשר פתח סעדיה את הארנק, נחרד. "היו כאן ארבעים ריאל וכעת יש רק עשרים!". סאלם ניסה להרגיע: "אולי טעית בספירה?". אך סעדיה עמד על שלו.
"לא פתחתי את הארנק ובוודאי לא לקחתי פרוטה מכספך", הצטדק סאלם.
בינתיים התקבצו סביבם אנשים והחלו התלחששויות: האם סאלם הישר גנב מחברו הטוב? סאלם חש במבטים החשדניים, והדבר הכאיב לו מאוד.
"אני מודה", הדהים לפתע סאלם את חברו ואת העומדים סביבם. "נפלתי בפח. היצר הרע הסית אותי לקחת טובת הנאה שכר טרחה על מציאת הארנק. לא חשבתי שתשים לב". הוא הוציא מכיסו עשרים ריאל והגישם לסעדיה. "אנא סלח לי".
סעדיה קיבל את הכסף והצהיר שהוא מוחל לו בלב שלם.
בעיניו של סאלם נקוו דמעות והוא מיהר לביתו. כמעט לא יכול היה לדבר. מתייפח סיפר לאשתו את המעשה שאירע.
"ברור שלא נגעתי בכסף שאינו שלי", אמר בכאב, "אך אילו הייתי מכחיש, היו חושבים שאני הגנב ולא מי שבסך הכול קיים מצוות השבת אבידה".
"וכי בעבור מצוות השבת אבידה עליך להוסיף כסף משלך?", תהתה האישה.
"המשל אומר שמצוות אינן נקנות בקלות כמו שמפצחים אגוזים", השיב סאלם. "מצווה אמיתית צריכה לעלות במאמץ, בכסף. אינני הגנב, ואולם ההשגחה העליונה זימנה לידי לקיים מצוות השבת אבידה, וקיימתי אותה במלואה".
ליבו של סאלם דאב על חברו שחשד בו, ועל שמו הישר והטוב שהתהפך. בצערו החליט שלא לדבר עוד עם חברו.
חלפו כמה שעות ופתאום הופיע סעדיה בפתח הבית. "מדוע אינך מתנהג איתי כמו אח?", שאל. "למה נתת לי כסף שאינו מגיע לי?!".
"הלוא אתה דרשת מידי את הכסף!", הגיב סאלם.
"חלילה! רק אמרתי את האמת, שהיה חסר כסף בארנק", השיב סעדיה.
"אז מי לקח את הכסף החסר?", שאל סאלם.
סעדיה השיב ביובש: "מי לקח? אני הטיפש בעצמי. נזכרתי שבצוהריים שילמתי ליחיא עשרים ריאל ושכחתי. בבית נזכרתי ומיהרתי אליך לבקש סליחה ולהשיב את הכסף".
אלא שסאלם סירב לקבל את הכסף. "ברגע שמסרתי לך את הכסף – הפקרתי אותו". סעדיה התחנן: "אנא, זה שורף את בשרי ונשמתי". אך סאלם הגיב: "לא דאגת לשריפת נשמתי כאשר חשדת בי, וקיבלת את הכסף לעיני כל קהל הצופים!".
סעדיה התעקש: "אני מוכן להכריז על פשעי לפני כל הקהל!". ואולם סאלם הגיב וטען שהקהל לא יאמין לדברים ויחשוד שהוא עושה זאת מתוך חברות בלבד. "אני רק רוצה שתעזוב את ביתי. עשה בכספי כרצונך".
למוחרת בבוקר הופיע שליח בית הדין בביתו של סאלם ובידו זימון לדין תורה, לבקשת סעדיה. השמועה על דין התורה החריג פשטה במהירות, והמקום התמלא בעלי מלאכה שסגרו את עסקיהם ובאו לראות כיצד יפסקו הדיינים.
סעדיה טען שהוא מוכן לשלם כל קנס שיושת עליו, אך סאלם השיב שהתגלגלה לידו מצוות השבת אבידה, ולא ימכור אותה. ועוד, סעדיה היה צריך לזכור שהמלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים.
הדיינים הקשיבו ולא ידעו כיצד לפסוק. לאחר שלוש שעות של התייעצות יצא אב בית הדין והציג את ההחלטה:
"רואים אנו ששניכם אנשי אמת, שונאי בצע. הלוואי ירבו כמותכם בישראל", פתח ואמר. "ואולם ריב ומחלוקת סופם מדנים ושנאה. אנו מציעים שבכסף ייעשה מעשה טוב – אתה, סאלם, תוותר על כספך, סעדיה יוסיף עוד עשרים ריאל, ובסכום המכובד הזה תכניסו חתן וכלה עניים לחופה".
יהודים בתימן. "הדיינים הקשיבו ולא ידעו כיצד לפסוק"
השניים קיבלו את הפסק. קהל השומעים הריע לדיינים, והמעשה נהפך לשיחת היום.
(על-פי 'בסערות תימן') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
