עם הרב ברוך ליפקין
מנהל בית חב"ד במרחביה
איך מבחינים בין ביטחון אמיתי בקב"ה לבין הסרת אחריות בכסות האמירה 'ה' יעזור'?
האדם מצוּוה לפעול על-פי דרכי הטבע ולא לסמוך על הנס. אם על-פי דרכי הטבע נדרש ממנו לעשות פעולה, אין הוא רשאי להימנע ממנה בטענה שהוא בוטח בקב"ה, מכיוון שבכך הוא כביכול מאלץ את הבורא לחולל נס, ואין זה רצון הבורא. הר"ן (בדרשותיו, דרוש שמיני) כותב: "חפץ ה' יתברך לקיים מנהגו של עולם ככל מה דאפשר, והטבע יקר בעיניו, לא ישנהו אלא לצורך הכרחי".
מקומו של הביטחון הוא אחרי שהאדם עושה את העשייה ואת ההשתדלות הנדרשות ממנו, ואז הוא בוטח בקב"ה שהעניין יצליח, גם אם הסיכויים לכך נראים קלושים. מוסבר בתורת החסידות, על-פי פתגם ה'צמח צדק' 'תחשוב טוב ויהיה טוב', שעצם הביטחון בקב"ה פועל שאכן 'יהיה טוב'.
הרבי הריי"צ מליובאוויטש מסביר (ספר השיחות ת"ש, עמ' 81) ש"ביטחון והפקרות קרובים מאוד זה לזה. ההבדל ביניהם הוא כחוט השערה". וכיצד מבחינים בין השניים? ראשית, בביטחון האדם אינו חושב על עצמו, אלא על מי שהוא בוטח בו; ואילו בהפקרות הוא חושב על עצמו, שיוכל לנצל את ההפקרות לצורך הנאתו. ונקודת הבחנה שנייה, שבביטחון יש לאדם מחשבה על העתיד, אלא שהוא שם את יהבו על הקב"ה; ואילו בהפקרות הוא חושב על הרגע בלבד, ואין הוא חושב על העתיד.
באשר למידת ההשתדלות הנדרשת מהאדם – זה כבר תלוי במדריגתו. יש צדיקים שדי להם בהשתדלות מזערית, ואילו אחרים צריכים לפעול כפי הנדרש בדרכי הטבע. ואולם השתדלות עודפת, עד כדי בלבול הדעת ותחבולנות מיותרת, אינה מועילה אלא להפך. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
