חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:06 זריחה: 6:46 ד' בחשון התשפ"ז, 15/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע - כל המדורים ברצף גיליון 2039
ערב ש"ק פרשת בשלח, י"ב בשבט ה'תשפ"ו (30/01/2026)

מדורים נוספים
שיחת השבוע - כל המדורים ברצף גיליון 2039
העץ היהודי עתיק היומין
יש חדש
שיר ניצחון בדרך לקרב
המלחמה בעמלק
הייפלא מה' דבר
ארץ ישראל בכל העולם
מפיצים באהבה
חלום בין מירון להר הזיתים
רציתי לשאול
האכלת בעלי-חיים
הכירו את איש האפרסמון

מס' 2039, ערב שבת-קודש פרשת בשלח, י"ב בשבט ה'תשפ"ו (30.01.2026)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

העץ היהודי עתיק היומין

צמיחה אמיתית אין משמעותה גדיעת הגזע, אלא הצמחת ענפים חדשים, עלים חדשים ופירות חדשים מתוך אותו גזע עצמו

העולם בעידן המודרני סוגד לקִדמה. הוא מטפח תפיסה שכל מה שטופח ונבנה בעבר הוא ארכאי ולא רלוונטי. התקדמות, על-פי השקפה זו, משמעותה מחיקת העבר ובריאת עולם חדש, וכל המרבה בניתוץ ערכי האתמול – הרי זה משובח.

יוצריה של השקפת עולם זו שוכחים שהחשבון יוגש להם מהר מאוד. הלוא בעוד שנים אחדות בלבד יהיו הם עצמם שייכים לעולם האתמול, והדור הצעיר יראה אותם בלתי-רלוונטיים לעולם העכשווי. כי זו כל התורה כולה – לבוז להישגי העבר ולהתהלך בתחושה שהאור הגדול נתגלה רק לנו, כאן ועכשיו.

שכבה על שכבה

ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, מפנה את מבטינו אל עולם הצומח, ומאפשר לנו לראות מהי התקדמות אמיתית. אכן, אין לדרוך במקום. צריך תמיד להתקדם, לצמוח, לשגשג. אבל צמיחה אמיתית אין משמעותה גדיעת הגזע, אלא הצמחת ענפים חדשים, עלים חדשים ופירות חדשים מתוך אותו גזע עצמו.

העץ אינו משנה את מהותו ואת תכונותיו הבסיסיות עם תחלופת הדורות, אלא מפתח ומרחיב אותן, וזו תפארתו האמיתית. יתרה מזו, נהוג למדוד את שנותיו של העץ לפי שכבות גזעו, שכן בכל שנה הוא מוסיף שכבה חדשה. לכן אנו מתרגשים למראה עצים עתיקים, והם בעבורנו סמל לשורשיות.

זו צמיחה אמיתית, וזו גם דרכה של היהדות. בכל דור ודור מונח על בניין היהדות עוד נדבך. כך התעשרנו במשנה, בתלמוד, ברמב"ם, בפירוש רש"י, בספרות החקירה והמוסר, הקבלה והחסידות. היהדות מתרחבת, מסתעפת, מתעשרת, מעמיקה ומקבלת פנים רבות ומגוּונות. לוּ היה קם היום לתחייה יהודי מדורות עבר, היה מביט בפליאה ובהשתאות בשפע העצום של הספרות התורנית המצויה בימינו.

אלא שזו אינה נחשבת התקדמות בעיני מנגחי היהדות. כשהם דורשים 'התקדמות' כוונתם קיצוץ ענפים וגדיעת נטיעות. אם תורידו כמה מצוות, תבטלו כמה איסורים, תתעלמו מכמה פסוקים – או-אז ירימו אתכם על נס ויהללו את ה'הישג' הגדול של 'היהדות המתקדמת', ש'אינה קופאת על שמריה'. ואולם זו אינה צמיחה אלא חורבן ועקירה.

שותפים בצמיחה

באחת מוועידות הקיבוץ הארצי, לפני שנים, הִכה על חטא אחד מהוגי הדעות של התנועה: "הרסנו את העולם הישן מתוך רצון לבנות עולם חדש, אבל לא השכלנו להבין שמחורבות יש פרנסה רק לארכאולוגים". והוא צדק. גדיעת האילן אינה התקדמות ואינה התפתחות. קיצוץ בנטיעות הוא הרס וחורבן, לא פריחה וצמיחה.

היהדות מתפתחת ומתקדמת מדור לדור. היא מגיבה על אתגרי השעה בגילוי חלקים בתורה הנחוצים במיוחד כדי לעמוד באתגרים האלה. אל מול תחלואי העולם המודרני הצמיחה היהדות את תורת החסידות, שהפיחה רוח חיים בחיי היהודי. זו הצמיחה האמיתית וזו ההתקדמות האמיתית.

התורה היא עץ חיים, בעל חיוניות בלתי-מוגבלת. בכוחה להאיר את דרכנו בכל התקופות ובכל המקומות, לצמוח ולפרוח ולהניב פרי הילולים. לנו הזכות להיות שותפים בצמיחה ובלבלוב האלה, על-ידי עיסוק בתורה מתוך נאמנות לעקרונותיה ולדרכה.


עץ לתפארת. עצים עתיקים, סמל לשורשיות ולצמיחה אמיתית

  יש חדש

סיום הרמב"ם ה-45

ביום שני הקרוב, ט"ו בשבט, יסתיים מחזור הלימוד הארבעים וחמישה של הרמב"ם היומי, במתכונת של שלושה פרקים ליום, וייפתח מחזור הלימוד הארבעים ושישה. במקביל יסתיים המחזור החמישה-עשר במסלול הקל יותר, של לימוד פרק אחד ביום, וייפתח מחזור הלימוד השישה-עשר. זה הזמן להצטרף ללימוד היומי ברמב"ם, כתקנת הרבי מליובאוויטש.

חגיגת הסיום המרכזית

המעמד המרכזי של סיום הרמב"ם ה-45 יתקיים אי"ה ביום שני, ט"ו בשבט תשפ"ו, בשעה 7 בערב, בהאנגר ענק במרכז כפר חב"ד. המעמד מאורגן על-ידי צעירי חב"ד. הרשמה לאירוע בקישור tickchak.co.il/96776.

רישום לחינוך חב"ד

בימים אלה מתנהל הרישום לשנת הלימודים תשפ"ז לכמאה בתי ספר חב"ד וליותר מחמש-מאות גני הילדים של חב"ד ברחבי הארץ. הורים מכל המגזרים מוצאים את חינוך חב"ד כראוי ואיכותי לחינוך ילדיהם, שבו משולבים חינוך יהודי תורני ברמה גבוהה ובגישת אהבת ישראל, עם ידע לימודי הנדרש ומוּכר על-ידי משרד החינוך. חפשו גן חב"ד / בית חינוך חב"ד / שלהבות חב"ד.

  שלחן שבת

שיר ניצחון בדרך לקרב

פרשת בשלח פותחת בתיאור המרדף של מצרים אחר בני ישראל, ממשיכה בקריעת ים סוף ובשירת הים, וחותמת במלחמת עמלק. בדומה לכך, גם ההפטרה עוסקת בשירת דבורה, אבל (על-פי כמה מנהגים) נפתחת בתיאור המלחמה שקדמה לה.

לכאורה החלק של החרדה מפני המצרים היה צריך להיות כלול בפרשה הקודמת, ואילו פרשת בשלח הייתה צריכה להיפתח בשירה החגיגית. כמו-כן נדרש הסבר מדוע בהפטרה מתחילים ברקע המלחמתי, המבטא את ההפך הגמור מתחושת ההתעלות של השירה.

רגשי שפל

לא זו בלבד שסיפור המלחמה נראה מיותר, אלא שכל הרקע המתואר בהפטרה קודר במיוחד. בני ישראל נאנקים תחת עול השעבוד של יבין מלך כנען, ולכך נלווית ירידה רוחנית, עד שגם לאחר שדבורה הנביאה מוסרת לברק בן-אבינועם את ציווי ה' להילחם, הוא מהסס ומציב תנאי: "אִם תֵּלְכִי עִמִּי – וְהָלָכְתִּי, וְאִם לֹא תֵלְכִי עִמִּי – לֹא אֵלֵךְ" (שופטים ד,ח).

גם בפרשתנו מתוארים רגעי שפל. כאשר בני ישראל רואים את "מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם" אוחזת בהם אימה גדולה – "וַיִּירְאוּ מְאֹד", עד כדי ייאוש. הדבר משפיע אפילו על משה רבנו, שאף ששמע את הבטחת הקב"ה "והוצאתי... והצלתי", זעק אל ה', עד שהקב"ה היה צריך לומר לו: "מַה תִּצְעַק אֵלָי!". אם כן, מדוע נכרכים מצבי המשבר האלה עם שירות הניצחון?

שמחה כגודל הצער

הדבר יובן לאור פתגם אדמו"ר הריי"צ ש"חייל יוצא למלחמה עם שיר ניצחון". לכאורה מה ההיגיון לשיר שירי ניצחון בטרם החל הקרב, הפך הכלל "אַל יִתְהַלֵּל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ" (מלכים-א כ,יא)? אלא ששירת הניצחון בעת היציאה למערכה נחוצה, מכיוון שהיא המביאה את הניצחון.

הניצחון הוא תכלית המלחמה. ככל שהמערכה קשה ומרה יותר, כך הניצחון מתוק וגדול יותר. זו הסיבה שמקדימים לשירות את תיאורי המלחמה והגלות: עוצמתה של  שירת הים מתחדדת דווקא על רקע הסכנה הגדולה שקדמה לה, ושירת דבורה מקבלת את משמעותה המלאה לנוכח הדיכוי והסבל שמהם נחלצו בני ישראל בניסי המלחמה.

עבודה מתוך שמחה

מכאן למדים מסר יסודי על חשיבות השמחה בעבודת ה'. גם כאשר הנסיבות מעוררות 'צעקה' וכאב, יש לזכור כי הן חלק בלתי-נפרד מה'שיר'. יהודי יודע שגם הגלות מתרחשת על-פי רצון ה', ומכיוון ש'טבע הטוב – להיטיב', בהכרח שהכוונה הפנימית של הירידה היא להביא לידי התעלות גדולה עוד יותר.

גם כאשר אדם מביט על הפגמים הרוחניים, שלו או של זולתו, הוא עלול לחוש נמיכות רוח ואשמה. אכן, יש מקום להיאנח ולצעוק אל ה' מעומק הלב, אך אסור שהדבר יוביל חלילה לידי עצבות וייאוש. עבודת ה' חייבת להיעשות מתוך שמחה, ודווקא מתוך השמחה מבטיחים את הניצחון.

(תורת מנחם, כרך פג, עמ' 140)

  מן המעיין

המלחמה בעמלק

תחבולת הספק

אחרי שבני ישראל תהו ״היש ה' בקרבנו אם אַיִן״ מייד ״ויבוא עמלק״. 'עמלק' בגימטרייה 'ספק'. זוהי התחבולה היותר גרועה והיותר מסוכנת של היצר. כפירתו אינה מתוך החלטיות, אלא הוא נהנה לזרוע ספק ולהבליטו. לכן ״מלחמה לה' בעמלק מדור דור״. והעצה לזה היא ״ויהי ידיו אמונה״ – כדי להחליש את קליפת עמלק, המכניסה ספקות בלב, הכניס משה אמונה בלב בני ישראל.

(רבי יהודה-לייב איגר)

למען הנחשלים

על הפסוק ״ויזנב בך כל הנחשלים אחריך״ (דברים כה,יח) אומרים חז״ל ״אלו שהענן פולטן״, היינו הרשעים. ובכל-זאת שלח משה רבנו את יהושע להילחם בעמלק ולהגן אפילו על הרשעים.

(חתם סופר)

חוצפה וגסות רוח

עמלק מסמל חוצפה ושחצנות. שהרי בני ישראל לא באו להילחם בעמלק, אלא הוא נזדווג להם. כן יש 'עמלק' גם בליבו של אדם – גסות הרוח, חוצפה וגאווה, שמחמתן אינו סובל שיהיה מי שגדול ממנו. לכן הכנעת עמלק הייתה על-ידי 'אנשי משה' דווקא, התבטלות מוחלטת והכנעה גמורה לקב״ה, בחינת משה, שהיה בטל בתכלית.

(תורה אור)

מנסה לקרר

כאשר יש חולשה בענייני התורה – בא עמלק ונלחם בבני ישראל, ומקרר אותם מקדושת התורה. העצה לזה היא ״בחר לנו אנשים״, אנשי משה, שבכוחם להילחם עם עמלק ולנצחו. בכל דור יש ה'משה' שבדור, ו'אנשי משה' הם שיכניעו את ה'עמלק', המנסה לקרר את קדושת התורה.

(היום יום)

מונע לקבלת התורה

במלחמה עם פרעה נאמר ״ה' יילחם לכם״ ואילו במלחמת עמלק נאמר ״צא הילחם בעמלק״. כי פרעה לא מנע את בני ישראל מההליכה להר סיני. הוא בא מאחוריהם, ולכן ה׳ נלחם בו. אך עמלק ביקש לעכב את הליכתם להר סיני, ובשעה שיש מונע ומעכב לקבלת התורה, יש לצאת למלחמה בו, כדי לבטלו.

(הרבי מליובאוויטש)

כוח נצחי

״והיה כאשר ירים משה ידו״ (שמות יז,יא). לא נאמר 'כאשר הרים' אלא 'כאשר ירים', בלשון עתיד. לומר לך שבכל דור ודור, כאשר ירים משה את ידו, היינו כוח התורה, כי אז וגבר ישראל, ואם לאו – וגבר עמלק חלילה.

(חפץ חיים)

אמונה בכל האיברים

״ויהי ידיו אמונה״ (שמות יז,יב). כמה מיני אמונה הם. יש אמונה שהיא בלב בלבד. ואולם האמונה העיקרית צריכה שתתפשט בכל האיברים. זהו שנאמר במשה: ״ויהי ידיו אמונה״ – אמונתו הייתה גדולה כל-כך, עד שהתפשטה בכל איבריו, אף בידיו.

(רבי נחמן מברסלב)

מחיקה גמורה

״מחה אמחה את זכר עמלק״ (שמות יז,יד). מהו הלשון 'מחה אמחה'? כי אחרי מחיקה נשאר בדרך כלל רושם כלשהו, היכר לכתב שהיה שם קודם, ואצל עמלק ציווה ה׳ שאפילו רושם קל לא יישאר ממנו, אלא שיימחק לחלוטין.

(מאוצר החסידות)

  אמרת השבוע

הייפלא מה' דבר

פעם אחת, כשמצבה של ישיבת נובהרדוק היה קשה מנשוא, יצא רבי יוסף-יוזל הורוביץ, 'הסבא מנובהרדוק', אל ביתו של יהודי עשיר, שהתגורר בקצה העיר, לבקשו לסייע לישיבה. תלמידו, רבי הילל ויטקינד, שליווה אותו, הציע לרבו לשכור עגלה, אבל ה'סבא' לא הסכים לבזבז כסף על כך.

הם בוססו ברחובות המושלגים, ובבואם אל הגביר החל ה'סבא' לפרט את מצבה הקשה של הישיבה. ואולם הגביר ענה שבדיוק באותו זמן תרם הרבה לעניינים אחרים, ולא יוכל להיענות לבקשה.

בצאתם מבית הגביר ביקש ה'סבא' מתלמידו להזמין עגלה. רבי הילל הביע את השתוממותו, וה'סבא' הסביר: "כשהלכנו אל הגביר סמכנו על התקווה שנקבל ממנו כסף בעבור הישיבה, ולא הסכמתי ליטול מכספי הישיבה בעבור הנוחות שלנו; אבל עכשיו, שלא קיבלנו ממנו פרוטה, הלוא אנו חייבים לבטוח בה' בלבד, ומה זה בעבורו להוסיף אף את דמי העגלה"...

  גאולהפדיה

ארץ ישראל בכל העולם

שִׁיר חָדָשׁ. חז"ל מדייקים (ילקוט שמעוני יחזקאל רמז שפג) בלשון השירה שמשה רבנו שר עם בני ישראל אחרי קריעת ים סוף, שהיא נקראת 'שירה' בלשון נקבה, ואילו לעתיד לבוא תיאמר השירה בלשון זכר: "שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ, תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים".

וכך הם אומרים: "עתיד הקב"ה להשים אתכם נוחלים מסוף העולם ועד סופו... נמשלו ישראל כנקבה – מה נקבה נוטלת עישור מבית אביה [=מעשר לנדוניה], כך תפשו ישראל ארץ שבעה עממין, שהיא עישור של שבעים אומות. ולפי שירשו כנקבה, לפיכך אמרו שירה כנקבה, 'אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר'; אבל לעתיד לבוא, שהם יורשים כזכר [כלומר, יורשים הכול], דכתיב: 'מִפְּאַת קָדִים עַד פְּאַת יָם', לפיכך אומרים שירה בלשון זכר".

זו משמעות דברי חז"ל (ילקוט שמעוני ישעיה רמז תקג) ש'ארץ ישראל' תתפשט על כל העולם: "עתידה ירושלים להיות כארץ ישראל, וארץ ישראל ככל העולם כולו".

השל"ה מסביר (בית דוד לז,ב) שאין סתירה בין הייעוד בדבר שליטה בכל העולם לבין ההבטחה על שלוש ארצות נוספות בלבד (קיני, קניזי וקדמוני): "הלוא כתיב 'וירד מים עד ים', כי בוודאי ימשול משיח מסוף העולם ועד סופו!... על כן נראה שכל ההצלחות הגדולות לא יהיו תיכף בביאת הגאולה, רק בהמשך הזמן, שתתרבה הדעה בישראל... אז תתבטל הקליפה מכול וכול".

מפיצים באהבה

גיל חמו

בן 42, תושב ירושלים

עובד בשירות בתי הסוהר, מחלק את 'שיחת השבוע' בשכונות בקעה ותלפיות

התחברתי לעלון כשהייתי מאושפז לפרק זמן במרכז הרפואי שיבא. חילקו אותו שם מדי שבוע; התחלתי לקרוא אותו והתאהבתי בו. בעקבות זאת החלטתי להביא אותו לבתי כנסת באזור מגוריי, שמשום מה העלון לא הגיע אליהם.

התחלתי להפיץ 30 עלונים בשבוע, ועכשיו אני ברוך השם מצליח להפיץ לפחות 150. כיום אם חס וחלילה אני מפספס בית כנסת, אנשים באים אליי בטענות: "מה קרה? למה לא הבאת? תביא יותר!".

בחודשים האחרונים התעצם בי הרצון להפיץ את העלונים, לעילוי נשמת אימי שנפטרה בסוף חודש תשרי. זו זכות עצומה בעבורי לעשות את החלוקה הזאת.

  מעשה שהיה

חלום בין מירון להר הזיתים

ככל שניסה להתקרב אל הספר, התרחק הספר ושקע בין הגרוטאות. הוא גמר בליבו שלא להשאירו שם, ולאחר מאמץ רב הצליח להגיע אליו

שמונה בבוקר, יום קיץ חם, כמה חודשים אחרי מלחמת ששת הימים. קבוצת בני מושבים הייתה אמורה לאסוף אותו ממרומי הר מירון, בדרך לבחינת אפשרות התיישבות בהר חזון. הדקות חולפות והרכב אינו מגיע.

יוסף הגלילי, מייסד המושב מירון, מהפעילים הבולטים בקבר רבי שמעון בר-יוחאי, ויו"ר אגודת הכנסת האורחים במקום, החליט לנוח מעט בחדרו שבחצר רשב"י. מרוב עייפות שקע בתרדמה, וחלם חלום מטלטל.


יוסף הגלילי בימי שירותי הצבאי

בחלומו היה במחסן הכלים של מוסד הכנסת האורחים. סביבו ערימות גרוטאות ושברי כלים. בעודו מתכופף להרים את אחד השברים, נפל מכיסו עט פרקר יוקרתי. הוא ניסה להרימו, אך ככל שקרב אליו, חמק ממנו העט שוב ושוב.

כמעט התייאש, ואז הבחין בספר בעל כריכה נאה בין הגרוטאות. אלא שככל שניסה להתקרב אליו, התרחק הספר ושקע בין הגרוטאות. הוא גמר בליבו שלא להשאיר את הספר שם, ולאחר מאמץ רב הצליח להגיע אליו.

ואז נדהם. זה לא היה ספר אלא מצבת אבן מרובעת וכבדה, מצבת קברו של הרש"ש, רבי שלום שרעבי, ששימש ראש ישיבת המקובלים בית א-ל (נסתלק בי' בשבט תקל"ז).

בחלומו תמה מה למצבת הרש"ש במחסן גרוטאות בחצר הרשב"י, בשעה שמקום קבורתו בהר הזיתים? מתוך הפליאה הקיץ יוסף לקול נקישות בדלת.

שליח הגיע לקרוא לו לנסוע להר חזון. הוא אמר לו שבשל תקלה בדרך התבקש להמתין במירון לקבוצה. כדי להעביר את הזמן ניגש יוסף לארון הספרים להוציא ספר אקראי. להפתעתו גילה כי זה הספר 'אור השמש', העוסק בדמותו של הרש"ש.

במהלך ההמתנה הוסיף לעיין בספר, מהרהר בסמיכות המופלאה שבין החלום לספר שזימנה לו ההשגחה. בהמשך היום הסיור התקיים, ותוצאותיו המוצלחות היו הקמת המושב חזון במרומי ההר.

חלפו כמה שבועות. בהושענא רבה יצא יוסף עם חבר לירושלים, להתפלל בכותל המערבי. כשלא נמצאה חניה סמוכה, החנו את הרכב לצד הכביש החוצה את הר הזיתים. אחרי התפילה בכותל עצר יוסף לתפילה קצרה בקבר 'אור החיים' הקדוש.

כשהלך לאורך הגדר הבחין לפתע במצבת אבן שהייתה מוכרת לו מאוד. הוא התקרב וליבו החסיר פעימה. זו הייתה מצבת קברו של הרש"ש. מעולם לא ביקר שם קודם לכן, אך את המצבה הזאת ראה בבירור בחלומו. צורתה תאמה בדיוק ל'ספר' העבה שראה בחלומו.


החלום והציון. ציון רבי שלום שרעבי

התברר כי הירדנים הרחיבו את הכביש על חשבון הקברים, אך כשהגיעו לשורת קברו של הרש"ש עצרו, והקימו במקום גדר חדשה. הגילוי הרעיש את יוסף.

בדרכו לרכב גלגל כמה אבנים, כדי לעלות מעל הגדר, ולפתע מצא פתק תחתיהן. הוא תחב אותו לכיסו ובנסיעה עיין בו. זה היה דף ובו רשימת קברי הצדיקים הקבורים בחלקה זו. נראה שכתב אותו הקבלן שמונה לשפץ את הקברים.

לצד שמו של הרש"ש נרשמה פיסקה קצרה שאמר סמוך לפטירתו: "על כל צרה שלא תבוא, תבואו ותתפללו על קברי. והנני מבטיח לכם, שאם תתפללו בלב שלם על קברי – תפילתכם תקובל ברצון ולא תשוב ריקם".

יוסף חש שלפתק הזה עדיין מחכה תפקיד, והוא שמר אותו בנרתיק תעודת הזהות שלו.

זמן מה לאחר מכן, בשובו מתפילת שחרית בהנץ החמה, צלצל הטלפון בביתו. מעברו השני של הקו היה אחד התומכים הגדולים בהכנסת האורחים, שביקש למסור את כספי מעשרותיו. הם קבעו להיפגש בירושלים.

כשנפגשו בשעה מוקדמת באותו יום אמר לו התורם: "יש לי משפט חשוב היום ואבקש שתתפלל בעבורי". "מתי יתקיים המשפט?", שאל יוסף. "באחת-עשרה", השיב התורם. "אם כן, מדוע הקדמת כל-כך?", תהה יוסף.

התורם השיב שבכוונתו לעלות תחילה להר הזיתים להתפלל בקבר 'אור החיים' הקדוש. האיש הושיט לו סכום כסף נכבד, ויוסף הוציא מכיסו את תעודת הזהות כדי לשמור בנרתיקה את הכסף.

כשפתח את הנרתיק, נשר הפתק שמצא ליד קבר הרש"ש. ואז צץ במוחו רעיון. "מאחר שאתה כבר שם", אמר לתורם, "לך עוד כמה צעדים, וסמוך לגדר תמצא את קברו של הרש"ש. אמור שם פרקי תהילים, וצרף את בקשתך. יש קבלה מהצדיק, שתפילה על קברו לא תשוב ריקם".

האיש הבטיח לעשות כן. לא חלפו ימים רבים והשניים נפגשו שוב. פניו של האיש זרחו. "הצדק יצא לאור. זכיתי במשפט!", בישר.

מתוך הודיה לה' תרם סכום נוסף לטובת הכנסת האורחים במירון. ואילו יוסף ראה בכך אות משמיים שזכות הצדיקים קיימת ועומדת לעד.

(על-פי ספרו של גלילי, 'איש מירון')

  רציתי לשאול

עם הרב ברוך ליפקין

מנהל בית חב"ד במרחביה

איך מבחינים בין ביטחון אמיתי בקב"ה לבין הסרת אחריות בכסות האמירה 'ה' יעזור'?

האדם מצוּוה לפעול על-פי דרכי הטבע ולא לסמוך על הנס. אם על-פי דרכי הטבע נדרש ממנו לעשות פעולה, אין הוא רשאי להימנע ממנה בטענה שהוא בוטח בקב"ה, מכיוון שבכך הוא כביכול מאלץ את הבורא לחולל נס, ואין זה רצון הבורא. הר"ן (בדרשותיו, דרוש שמיני) כותב: "חפץ ה' יתברך לקיים מנהגו של עולם ככל מה דאפשר, והטבע יקר בעיניו, לא ישנהו אלא לצורך הכרחי".

מקומו של הביטחון הוא אחרי שהאדם עושה את העשייה ואת ההשתדלות הנדרשות ממנו, ואז הוא בוטח בקב"ה שהעניין יצליח, גם אם הסיכויים לכך נראים קלושים. מוסבר בתורת החסידות, על-פי פתגם ה'צמח צדק' 'תחשוב טוב ויהיה טוב', שעצם הביטחון בקב"ה פועל שאכן 'יהיה טוב'.

הרבי הריי"צ מליובאוויטש  מסביר (ספר השיחות ת"ש, עמ' 81) ש"ביטחון והפקרות קרובים מאוד זה לזה. ההבדל ביניהם הוא כחוט השערה". וכיצד מבחינים בין השניים? ראשית, בביטחון האדם אינו חושב על עצמו, אלא על מי שהוא בוטח בו; ואילו בהפקרות הוא חושב על עצמו, שיוכל לנצל את ההפקרות לצורך הנאתו. ונקודת הבחנה שנייה, שבביטחון יש לאדם מחשבה על העתיד, אלא שהוא שם את יהבו על הקב"ה; ואילו בהפקרות הוא חושב על הרגע בלבד, ואין הוא חושב על העתיד.

באשר למידת ההשתדלות הנדרשת מהאדם – זה כבר תלוי במדריגתו. יש צדיקים שדי להם בהשתדלות מזערית, ואילו אחרים צריכים לפעול כפי הנדרש בדרכי הטבע. ואולם השתדלות עודפת, עד כדי בלבול הדעת ותחבולנות מיותרת, אינה מועילה אלא להפך.

  פינת ההלכה ומנהג

הרב שמעון גדסי

האכלת בעלי-חיים

שאלה: האם מותר להאכיל בעלי-חיים בלחם, והאם מותר להאכיל חתולי רחוב בשבת?

תשובה: בעלי-חיים הניזונים בידי האדם יש להקדים להאכילם קודם אכילת האדם, כפי שנאמר "וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ", ורק לאחר מכן "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ" (דברים יא,טו). בזה האכילה שונה משתייה, שבה האדם קודם, כפי שמצינו ברבקה שאמרה "שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה" (בראשית כד,יד).

אין מאכילים מאכל אדם לבעלי-חיים, משני טעמים: א) משום ביזוי אוכלין, שנראה כמי שבועט בטובה שהקב"ה השפיע בעולם. ב) משום שחסה התורה על ממונם של ישראל.

באופנים שלהלן כתבו הפוסקים להתיר האכלת מאכל אדם לבהמה: א) כשמוכרחים לעשות כן שלא יחלה בעל-החיים או ימות. ב) כשנדרשים טִרחה מרובה או ממון רב להשיג לבעל-החיים מזון מיוחד. ג) כשמאכילם את שיירי מאכלו המיועד להיזרק לאשפה.

גם חתיכות לחם שאינן עומדות לאכילה מותר לפוררן ולהאכילן לבעלי-חיים או לשרותן במים בעבורם (חוץ מחתיכת הלחם שבירכו עליה 'המוציא'), אלא שיש להיזהר שלא לזורקן דרך ביזיון או במקום דריסת רגלי אדם, מפני שקשה לעניות.

בשבת התירו חכמים רק האכלת בעלי-חיים הניזונים בידי האדם, אך לא את מי שאין מזונותיהם תלויים באדם. בשבת שירה יש שנהגו להאכיל את הציפורים, זכר לכך שבקריעת ים סוף האכילו הילדים את הציפורים מפירות האילנות שצמחו בים, והציפורים הצטרפו לשירת בני ישראל. מנהג זה מיוחס למהר"ל מפראג. ואולם אדמו"ר הזקן כתב בשולחן ערוך שלו שאין נכון לנהוג בכך, משום שאין מזונותיהם תלויים באדם.

מקורות: תענית כ,ב. שו"ע אדה"ז סי' קסז ס"ט, קפ ס"ה, שכד סעי' ז-ח. שו"ע סי' קעא. משנ"ב ס"ק יא. פסקי תשובות שם ס"ק ח. התוועדויות תשמ"ט ח"ב עמ' 220.

  חיים יהודיים

הכירו את איש האפרסמון

גיא ארליך, האיש שמנסה להחזיר לחיים את הצמחים האבודים של ימי המשנה, ולשחזר את הריח שנעלם, מספר איך הצמחים הם אלה שמחברים אותו לשורשים

תעודת זהות. גיא ארליך, בן 55, תושב קיבוץ אלמוג בצפון ים המלח. נולד בירושלים, היה עיתונאי ויזם חברתי. הקים מרכז מחקר ופיתוח לצמחי מרפא מהמקרא ומהמדבר. מגדל את מטע ה'אפרסמון' העתיק הגדול בעולם, לצד עשרות מיני מור ולבונה – סממני הקטורת ששימשו בבית המקדש.


גיא ארליך

הגשמה. כשבאנו לכאן, כולם אמרו לי לגדל תמרים. זה בטוח ויציב. ואני מגדל 'אפרסמונים' ומגוון צמחים וזנים של מור ולבונה. ככה זה כשאתה הולך אחרי מה שמרגיש לך נכון, גם אם הוא לא הגיוני על הנייר ולא ממש משתלם כלכלית.

גילוי. הכול התחיל בטיול משפחתי בעינות צוקים. שם, בין המים למדבר, הבנתי שאני רוצה להחזיר לחיים משהו שהיה פה אלף שנה ונעלם. האפרסמון. מכרנו את הדירה בירושלים, לקחנו סיכון גדול, והתחלנו מאפס. לא ידעתי אז כמה ארוכה תהיה הדרך.

יקר. האפרסמון שאני מגדל איננו הפרי הכתום המוּכר. זה צמח אחר לגמרי. בתקופת המקרא קראו לו צורי, ובלשון המשנה – אפרסמון. ממנו הפיקו את הבושם היקר ביותר בעולם העתיק. רק מלכים יכלו להרשות אותו לעצמם, או אנשים אמידים מאוד.


גיא במטע. "המטע הגדול בעולם של הצמח" (צילום: אלכס ליבק)

זיהוי. הזיהוי של האפרסמון הקדום אינו ודאי. יש שתי גרסאות של צמחים שמתמודדים על השם.  אני מסתמך על מחקרים המזהים את הצמח שאני מגדל עם האפרסמון מימי המשנה. רוב החוקרים תומכים בזיהוי הזה. בכל מקרה אנחנו קרובים. כל שנה אנחנו מבינים עוד משהו.

מטע. כיום אני מגדל את המטע הגדול בעולם של הצמח, לצד שמונה מיני לבונה ושלושים וחמישה מיני מור. מלווה אותי ההכרה שאני לא מגדל צמח שגרתי, אלא מחזיר משהו יהודי-שורשי, עתיק, שהיה חלק מהקטורת בבית המקדש.

בשמים. בעולם הקדום בני-אדם לא התקלחו כל יום ולא החליפו בגדים לעיתים תכופות. ביוב זרם ברחובות. להבדיל, בבית המקדש, היו ריחות של קרבנות. ריח הקטורת היה מאזן את הריחות האחרים. הצורי, האפרסמון, הוא הראשון בסממני הקטורת. אלף שנה הוא גדל כאן, עד שנעלם עם נפילת האימפריה הרומית והכיבוש המוסלמי.

אמונה. היו רגעים של ייאוש במהלך שנות גידול הצמחים. אבל הייתה לי תחושת ייעוד. הצמחים האלה חיברו אותי לשורשים שלי. בזכותם גיליתי על עצמי שאני מאמין. אני רואה ניסים קטנים בדרך.

מפגש. אנשים מכל המגזרים באים לבקר, מריחים ומתרגשים. זה נותן לי כוח. אני רואה את ההתרגשות בעיניים שלהם. הם מבינים שהם עומדים מול צמח שהיה חלק מהזהות של העם היהודי. זה מחבר אותם, וכאמור, מחבר גם אותי.


בירור הלכתי ומדעי בעקבות שמן האפרסמון

מדבר. רוב היום אני בשטח, באזור החם ביותר, חמישים מעלות בצל. אבל זה ביתי. אני הולך בין השורות, בודק כל עץ. זה לא צמח אחד, זו נבחרת שלמה. מור, לבונה, אפרסמון. כל אחד מהם מספר סיפור של עם, של מסורת, של רפואה עתיקה. אלה חיי.

שאלה. אילו יכולתי לשאול את מגדלי האפרסמון המקוריים שאלה אחת, הייתי שואל על הזיהוי המדויק. אבל האמונה נותנת לי כוח להמשיך, גם בלי תשובה מוחלטת.

חלום. החלום שלי הוא להקים מרכז מחקר ענק לצמחי המדבר: רפואה, היסטוריה, רוח, מורשת. מקום שילמד את הסיפור של העם שלנו דרך הצמחים. אפשר להתקדם יותר מהר, אבל יש צווארי בקבוק. ואנצל את הבמה לומר שאשמח שעוד אנשים ייתנו כתף למשימת הצמחים שלי, כי בסופו של דבר אני אדם אחד. ערב ט"ו בשבט זה הזמן שלנו לתת יד לשורשים שלנו, תרתי משמע.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)