המצב הזה לא היה לרוחו של המפקד. "אינכם אוכלים כמו שצריך!", טען כלפיהם בכעס. "אתם חיילי המולדת ועליכם להיות בריאים וחזקים!"
דממה השתררה בחדר האוכל הצבאי. "תאכל או שאני יורה בך", איים הגנרל על החייל היהודי, ר' יוסף קוזליק.
קוזליק היה דמות מופת של יהודי בעל מסירת נפש. בימים האפלים של שלטון הקומוניזם ברוסיה, כאשר השלטונות נלחמו נגד כל סממן יהודי, עמד ר' יוסף ללא חת ומורא.
כך היה כאשר השלטונות סגרו את המקווה בעיר זוויל. בלי לחשוב פעמיים בנה בביתו מקווה, על אף הסיכון הגדול שבדבר. כשהחוק חייב לשלוח ילדים לבית הספר הממלכתי, היה ברור לר' יוסף שזה לא בא בחשבון. בבתי הספר חינכו לכפירה וחייבו את התלמידים לחלל שבת. היה ברור לו שילדיו לא ייכנסו לשם ויהי מה.
.jpeg)
"כאלה חיילים אני צריך". ר' יוסף קוזליק בימיו ברוסיה
יהודי אחד ניסה לשכנעו לוותר. "בכל שבוע תצטרך למצוא תירוץ חדש מדוע הילדים אינם לומדים בבית הספר", אמר לו. "הלוא בסוף תישבר ותשלח אותם לבית הספר. למה לא לעשות זאת כבר עכשיו ולחסוך סבל ועוגמת נפש?".
ר' יוסף השיב לו בפשטות: "ה' לא ציווה עליי בשבת בראשית לשמור גם את שבת פרשת נח. הוא ציווה רק על השבת של עכשיו, ואין זה ענייני מה יהיה בעתיד". לבסוף, כשאיימו עליו שיוצא להורג, ברח עם משפחתו לעיר אחרת.
כך עמד מול הגזירות והניסיונות. לימים סיפר שתמיד חשב מה ה' רוצה ממנו בעת הזאת, בהווה, ועם זה עליו להתמודד.
אחד מידידיו, הרב אהרון חזן, שהיה בעצמו איש מסירת נפש, סיפר שבואו של ר' יוסף לעיירתו רומם את רוחו. סוף-סוף הופיע יהודי שהבין לליבו. הוא אמר לו משפט שהחיה את נפשו ונתן לו כוח: "כשכלב נושך אותך עליך לזכור שאתה האדם ולא הכלב. עלינו להכיר בערכנו, בלי להתייחס לצורת ההסתכלות של הסביבה עלינו".
שנים קודם לכן, במלחמת העולם הראשונה, נקרא ר' יוסף להתגייס לצבא הצאר. החיים בצבא היו בלתי-אפשריים ליהודי שומר מצוות. הוא ניסה לחמוק והצליח לדחות לזמן מה את גיוסו, אך באחד משלבי המלחמה נלקח על כורחו לשרת בצבא.
בצבא הרוסי התגלה עוז רוחו של ר' יוסף, שקיבל החלטה נחושה: הוא יתנזר לגמרי ממזון לא כשר. נקל לשער עד כמה החלטה זו לא הייתה פשוטה, שכן המזון בצבא ממילא היה מצומצם.
שניים מחבריו היהודים התרשמו מנחישותו וקיבלו עליהם גם שלא לאכול מזון טרף. כך התגבשה חבורה של שלושה חיילים יהודים אמיצים, שניזונו מירקות ופירות, ונמנעו כליל מלהכניס לפיהם מזון שאינו כשר.
המצב הזה לא היה לרוחו של המפקד. "אינכם אוכלים כמו שצריך!", טען כלפיהם בכעס. "אתם חיילי המולדת ועליכם להיות בריאים וחזקים!". הוא החל לקלל את החיילים, ואולם נחישותו של ר' יוסף רק התחזקה עוד יותר לעמוד איתן על עקרונותיו. הוא גם עודד את חבריו וחיזק את רוחם לדבוק בהחלטתם ולא להישבר.
כשנוכח המפקד ששלושת החיילים מוסיפים להתעקש ומסרבים לאכול ממטבח המחנה, החליט להביא את העניין לפני הגנרל הממונה עליו.
הגנרל בא למחנה, נכנס לסיור בחדר האוכל בעת ארוחת הצוהריים, וניגש היישר אל ר' יוסף. הוא דרך את נשקו ואמר לו: "או שאתה אוכל, או שאני יורה בך".
ר' יוסף לא היסס. "אתה יכול לירות בי כרצונך", השיב בקור רוח, "אבל מהאוכל הזה אינני אוכל".
דממה השתררה באולם. החיילים עצרו את נשימתם. הכול המתינו לראות את תגובתו של הגנרל לנוכח חוצפתו של חייל צעיר וזוטר.
ואז, להפתעת כולם, הגנרל הביט בר' יוסף ואמר: "כאלה חיילים אני צריך!".
הגנרל לא הסתיר את התפעלותו מעוצמתו ונחישות רוחו של החייל היהודי. הוא הוציא מכיסו את שעונו האישי והעניק אותו לר' יוסף לאות הוקרה, ואף קידם אותו לדרגת צלף.
השעון שקיבל מהגנרל
ר' יוסף דבק בהקפדתו על שמירת התורה והמצוות, ובה בעת מילא בנאמנות את חובותיו הצבאיות. עוז רוחו זכה להערכה רבה.
ר' יוסף עלה לארץ ישראל ובכ"ח בטבת תש"מ הלך לבית עולמו. בעיזבונו נמצאו שני חפצים יקרי ערך: השעון שקיבל מהגנרל הרוסי, וספל נחושת לנטילת ידיים, שהיה שייך לרבי מרדכי גולדמן, האדמו"ר השלישי לשושלת זוויהל. את הספל קיבל כאשר סייע לרבי שלמה מזוויהל, שנזקק לסכום כסף גדול למטרת צדקה. רבי שלמה העניק לו את הספל שבו השתמש אביו לאות הוקרה.
לאחר פטירתו אמר בנו הבכור, ר' יעקב, לאחיו הצעיר, ר' משה, שניהם מחסידי גור בירושלים: "קח אתה את החפץ היקר בעיניך, ואת השני אקח אני".
ר' משה בחר בשעון. "זה לא סתם שעון", הסביר. "זה חפץ שאבא קיבל על עמידתו הבלתי-מתפשרת על מצוות ה'. זה יקר לי מאוד". מאז נהג ר' משה לקרוא לשעון: "מדליה של מסירת נפש".
(על-פי ספר תולדותיו: 'ויחי יוסף') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
