יום אחד באו כל הזיכרונות אל קיצם. פורץ חדר אל הבית בפלורידה וגנב את מנורת הפמוטים האהובה של סבתא. רוחהּ סערה וכאב עמוק מילא את ליבה
סבתי היקרה, מרים גרינהוט, הייתה אישה קטנת קומה. בסלון ביתה התנשאה מנורת הפמוטים שלה, שהייתה גבוהה מעט יותר מחצי מטר.
בכל ערב שבת הייתה סבתא ניגשת אל הפמוטים ומדליקה את הנרות ברוב טקס. דמעות היו זולגות מעיניה כאשר הייתה מתפללת בעבור בעלה, ילדיה וכל נכדיה. אנחנו, שעמדנו סביבה, הבטנו בה ביראת כבוד. היא נראתה לנו כמו מלכה המדברת אל מלך מלכי המלכים.
ככל שהשנים חלפו ומשפחתנו גדלה והלכה, כך בילתה סבתא זמן רב יותר מול נרותיה. ביום הולדתה ה-94 כבר היו לה נכדים נשואים רבים, שגם להם היו ילדים משלהם. בהדלקת הנרות התפללה על כל אחד ואחת מהבנים והבנות שבמשפחתה הענפה.
מנורת הפמוטים שלה הייתה מיוחדת ושונה מהמקובל. היא הייתה עשויה כסף יצוק, ובסיסה כבד ומוצק. הנרות עמדו בקו ישר וכל השנה היו בה חמישה קנים, שבהם סבתא הדליקה חמישה נרות.
עם התקרב ימי החנוכה קיבלה מנורת הפמוטים מראה חדש ושונה. פמוטי השבת נהפכו ל...חנוכייה. המנורה נבנתה באופן שיהיה אפשר להוסיף בה או להוריד ממנה קנים. בחנוכה הייתה סבתא מוסיפה עוד שני קנים, שבכל אחד מהם שני נרות. כך נוצרה חנוכייה בת תשעה קנים, בעבור שמונת הנרות והשמש.
בשמונת ימי החנוכה היה סבא מדליק את נרות החג במנורת הפמוטים של סבתא. זה היה הזמן המאושר ביותר שלנו, הנכדים. כולנו היינו באים אל סבא וסבתא, לקבל דמי חנוכה ולהצטרף להדלקת החנוכייה.
שוו בנפשכם חנוכיית כסף גבוהה, שבה נרות החנוכה דולקים בכל תפארתם. כשסבא היה מדליק את הנרות, היה עומד בגאווה וזורח מאושר, כמו הכוהן הגדול בבית המקדש.
לאחר שסבי הלך לעולמו, נהגה סבתא להעביר את חודשי החורף במיאמי שבפלורידה. אבל דבר אחד לא היה משתנה – המנורה שלה הייתה נוסעת איתה. על כך לא ויתרה.
ואולם יום אחד באו כל הזיכרונות אל קיצם. פורץ חדר אל הבית בפלורידה וגנב את מנורת הפמוטים האהובה של סבתא. רוחהּ סערה וכאב עמוק מילא את ליבה. בכל פעם שדיברה על כך גופה רעד מכעס. "איך מישהו יכול לגנוב דבר כזה?!", תהתה בעצב.
אך על אף הכאב הגדול, סבתא האמינה תמיד שמנורת הפמוטים עוד תשוב אליה. היא הייתה אומרת לנו: "כל השנים התפללתי שהמנורה תגן עלינו, ואני יודעת שהיא אכן שמרה והגנה. עכשיו אני מתפללת שהמנורה תגן על עצמה ותשוב אליי".
יום אחרי יום לא חדלה סבתא מלשפוך תפילה בעבור המנורה שהייתה יקרה לה כל-כך. בני המשפחה לא ידעו מה לעשות וכיצד יוכלו לסייע בעניין, אבל היא הוסיפה להאמין.
יום אחד בחודש כסלו תשל"ג (1972) קיבלה סבתא שיחת טלפון לא-צפויה מידידת ילדות, שבעבר התגוררה באוסטריה, ארץ הולדתה של סבתי. "מרים", אמרה לה, "מעולם לא ראיתי מנורת פמוטים כמו שלך, והיום ראיתי העתק מדויק שלה, אחד לאחד!".
סבתא נדרכה כולה. "איפה? איפה ראית אותה?", שאלה בקול רועד. "ראיתי אותה על מדף בחנות מתנות", השיבה הידידה.
סבתא לא המתינה שנייה. היא קמה ואמרה בתקיפות: "אנחנו הולכים עכשיו להביא את המנורה שלי! בעוד כמה ימים יגיעו ימי החנוכה ואני צריכה את המנורה שלי כאן בחזרה!".
בתוך זמן קצר התאספה חבורה שלמה. סבתא, הוריי, חברתה של סבתא, ואף שוטר מקומי שהצטרף ובא לסייע. כולם יצאו יחדיו אל חנות המתנות.
כשהחבורה הגיעה אל החנות, לא היה מקום לספק. זו הייתה מנורת הפמוטים של סבתא! סבתא הצביעה על המנורה, וכשאש בוערת בעיניה קראה בקול נרגש: "הגנת עלינו כל השנים בהצלחה, ועכשיו שמרת גם על עצמך. שובי עימי הביתה".
בטרם הספיק מישהו להגיב, אחזה סבתא במנורה, הורידה אותה מעל המדף והצמידה אותה אל ליבה. שום כוח שבעולם לא היה יכול לעצור אותה.
בעל החנות העדיף לסיים את העניין בשקט, בטרם יתחיל השוטר לשאול יותר מדי שאלות על הדרך שבה המנורה הגנובה הגיעה לחנותו.
מי אמר שניסים אינם מתחוללים? הרב אלי הכט בהדלקה בקליפורניה
בתחושת ניצחון יצאה כל החבורה מהחנות. שכנים יהודים שהבחינו בהתרחשות הצטרפו אליהם, וגם לא-יהודים התעניינו בנעשה. ככל שהתקרבו לבית גדלה השיירה והלכה, עד שנראתה כתהלוכת ניצחון.
סבתא הצנומה, נושאת בזרועותיה את המנורה הגבוהה, צועדת בראש. אחריה בני המשפחה וידידים נלהבים ונרגשים. כולם חשו התרוממות רוח מחיבוב המצווה של אישה יהודייה. זה היה מחזה מרשים ומיוחד.
המנורה זכתה לניקוי יסודי שבסיומו הבריקה באור עילאי. חנוכה באותה שנה היה החג הזוהר ביותר בביתה של סבתא. מי אמר שניסים אינם מתחוללים?
(על-פי סיפורו של הרב אלי הכט, שליח חב"ד בסאות' ביי, לומיטה קליפורניה) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
