ביום הכיפורים תשל"ד (1973) היהודי המסתורי חובש הקסקט לא בא. לא היה פנאי לחשוב עליו. הכול עסקו בשאלה: את מי גייסו?
בכל שנה ושנה לא היה אפשר להתעלם מהאיש הזקן שהופיע בבית הכנסת שלנו בראש השנה וביום הכיפורים, מספר שמוליק טסלר, בן קיבוץ קבוצת יבנה.
הוא היה יושב על ספסל בפינת בית הכנסת. קסקט מהוה על ראשו וחולצה לבנה מרופטת על גופו. עטוף היה בטלית מעל הראש. גם כשכולם עמדו בחרדת קודש, היה האיש יושב, מכונס בעצמו, עיניו נעוצות בנקודה כלשהי למעלה, לא נע ולא זע. רק שפתיו נעות אך אינן מפיקות שום צליל. איש אינו מכיר אותו, והוא איננו מכיר איש אצלנו.
במרוצת השנים נודע לי שהאיש הוא חקלאי ממושב נווה מבטח הסמוך. היה עושה את כל הדרך הארוכה בשדות הכותנה, רק כדי להתפלל במניין בימים הנוראים. במושב שלו עדיין לא היה בית כנסת.
ביום הכיפורים תשל"ד (1973) היהודי המסתורי חובש הקסקט לא בא. לא היה פנאי לחשוב עליו. הכול עסקו בשאלה: את מי גייסו? השמועות עברו מפה לאוזן. פרצה מלחמה.
חשתי תסכול וחוסר אונים על שאיני יכול לעזור במאמץ המלחמתי. כשקראו לי, לא היה גבול לשמחתי. "צריך בדחיפות להעביר את הטרקטור ג'ון-דיר 2010 למחנה הצבאי חצור", אמר לי מזכיר הקיבוץ בפנים חמורות סבר.
יום כיפור, שעת צוהריים, ואני רכוב על טרקטור, עובר בשדות הכותנה. לנגד עיניי עולה דמותו של אותו יהודי מוזר ושפוף, חובש הקסקט, ההולך בשדות לבדו. לא הצלחתי להשתחרר מהשאלה: למה היום לא בא?
במחנה חצור הכול תקתק כמו שצריך. רשמו, חתמו ואמרו לי: "אתה משוחרר". טוב, מה אני עושה עכשיו?
התחלתי לצעוד לעבר הקיבוץ, חמוש בכפכפי אצבע מפלסטיק ובגרון יבש וסדוק. אחרי הקילומטר הראשון כבר צצו יבלות בין האצבעות. האספלט להט והשפשופים היו בלתי-נסבלים.
יום הכיפורים. הכביש שאמור להיות ריק, עמוס כלי רכב. בליבי אני יודע שהבעיות שלי קטנות וחסרות משמעות לעומת אתגרי המלחמה.
אחרי צעידה של שעה התחלתי לדדות, והקצב הואט בהתאם. עזבתי את הכביש הראשי וירדתי לתוך שטחים מעובדים, כדי לקצר את הדרך.
למושב נווה מבטח הגעתי שפוף ויגע, לאחר שהחושך כבר ירד. נערים שפגשתי בכניסה למושב הסתכלו עליי כעל חייזר. כל גופי ייחל למעט מים, אבל רציתי לחכות לגמר הצום.
הסתכלתי לשמיים לספור שלושה כוכבים. "מה אתה בדיוק מחפש שם למעלה?", תהו הנערים. בתוך כך התחלתי להסתחרר. ניסיתי בכל כוחי לאחוז במשהו אך לשווא. ניסיתי לצעוק, אך שום קול לא יצא מפי. החבטה שנשמעה הייתה גופי המרוקן מאנרגייה. מוחי קלט הכול אך פי נאלם. ידיי היו כמשקולות ברזל ולא נשמעו לי כלל.
"מי אתה? איך קוראים לך?", ניסו הנערים לדובב אותי, אך לא הצלחתי לדבר. רציתי להצביע על גרוני היבש, ולא הצלחתי להזיז אצבע. הנערים התרחקו מעט. "נראה שהוא משוגע", אמרו.
חושיי החלו להתערפל ועיניי להיעצם. לרגע חשבתי להתמכר לשקט, לשכוח מהיובש, מהכול.
ופתאום אני רואה מולי איש זקן, קסקט מהוה לראשו, חולצתו הלבנה מרופטת. ראשו עטוף בטלית. אני הוזה או חולם?
עצמתי עין ופקחתי. לא, אין זה חלום. זה אותו זקן שלא בא היום לבית הכנסת. הוא מישש לי את הדופק והפלא ופלא, הוא גם יודע לדבר. כעת הוא לא נראה לי תימהוני או אילם. הוא מושיע!
היהודי המוזר. "מכונס בעצמו, רק שפתיו נעות" בתמונה: בית הכנסת בקיבוץ יבנה
"תביאו מהר מים!", קרא לעבר הנערים ואמר לי בשקט: "אתה תהיה בסדר. נחזיר אותך מייד לקיבוץ".
הנערים, שהיו בניו, שבו ובידם כד מלא מים. "אני מכיר את הנער, הוא מהקיבוץ השכן", שמעתי את הזקן אומר להם.
אותו זקן שישב בפינת בית הכנסת, עטוף בטלית, ידע גם ידע את הסובבים אותו. "אל תשפוט אדם לפי מראהו המוזר", ציינתי לעצמי לאחר מכן. "לעיתים גם אתה לא משובב נפש מבחינה חיצונית. זה המלאך שלי!".
"סליחה!", הצלחתי למלמל סוף-סוף לעברו. לא תודה ולא הוקרה. רק סליחה לזקן טוב הלב, על ששנים תייגנו אותו בראייה מעוּותת. קיוויתי בסתר ליבי שנשאר סדק פתוח בשערי השמיים, שדרכו סליחתי תתקבל.
חיוכו הטוב של הזקן היה מלא מחילה והבנה. הוא הבין את משמעות הסליחה.
הוא חילק הוראות לילדיו כיצד להרים אותי אל הג'יפ. מהראי שמעל הנהג השתקפה אליי דמותי. באותו רגע הבנתי מדוע הנערים ראו בי עוף מוזר. פניי היו אדומות, שערי פרוע, ושפתיי סדוקות.
היהודי חובש הקסקט לא היה מוזר. הוא לא בא היום לבית הכנסת, כי מלמעלה הועידו לו משימה חשובה יותר.
רעב וצמא אני מדדה לעבר דלת הכניסה לביתי. אימא כמעט התעלפה. ומה יוצא לי מהפה, רגע לפני שאני מתמוטט על הכיסא?
"אבא, ראיתי היום את היהודי עם הקסקט".
(על-פי הבלוג של שמוליק טסלר) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
