עם הרב דוד אושקי
מנהל בית חב"ד ברמת אביב
האם יש חשיבות לחנך פעוט לחבישת כיפה, לנטילת ידיים, לאמירת ברכות, או שראוי להמתין לשלב שבו יבין את משמעות הדברים?
מן התורה, החובה לקיים מצוות חלה מגיל בר-מצווה לבן ובת-מצווה לבת. חז"ל תיקנו להרגיל ילדים קודם לכן לקיים מצוות, מדין חינוך, ובזה עצמו יש כמה וכמה שלבים, לפי גיל הילדים.
(שונה הדבר במצוות תלמוד תורה, שאדם חייב ללמד את בנו תורה, ובזה נקבע [שולחן ערוך הרב, תחילת הלכות תלמוד תורה] שכאשר הילד מתחיל לדבר, מייד האב חייב ללמדו "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב").
ואולם מעבר לחובת החינוך, יש צורך חשוב ביותר לקשר את הילדים מגיל רך ביותר לדברים שבקדושה. בגמרא (ירושלמי יבמות א,ו) מסופר שאימו של רבי יהושע בן-חנניה הביאה אותו בהיותו תינוק בעריסה לבית המדרש, "כדי שיתדבקו אוזניו בדברי תורה", ועל כך אמרו עליו "אשרי יולדתו".
נשות ישראל נהגו להיזהר כבר בשלב העיבור שלא להביט בדברים שאינם טהורים, וזאת מתוך הכרה שגם דברים אלה יכולים להשפיע על נפשו הרכה של התינוק שייוולד. מייד אחרי הלידה מניחים בעריסת התינוק 'שיר המעלות', ומשתדלים ליצור סביבו אווירה של קדושה, על-ידי תמונות של חפצי מצווה, דמויות צדיקים וכדומה. כיום גם המחקר גילה שתינוק רך סופג רשמים ממה שהוא רואה ושומע, אף-על-פי שעדיין אין הוא מבין זאת.
במיוחד בימינו, שההשפעות השליליות זמינות ביותר ומצויות כמעט בכל מקום, יש חשיבות גדולה לעטיפת הילד באווירה של קדושה. כשמרגילים אותו מגיל רך לומר 'מודה אני', לחבוש כיפה, ליטול ידיים, לברך על המזון וכדומה – יוצרים בנפשו חיבור עמוק לענייני קדושה, והדבר ישפיע עליו בבגרותו. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
