אמרת השבוע

היכן האבנט

צעיר יהודי למד לפני מלחמת העולם השנייה בישיבתו של האדמו"ר רבי יעקב-יוסף מספינקה. אחרי המלחמה פרק מעליו את עול התורה והמצוות, ואף רמס את דיני התורה מתוך כוונה 'להכעיס'.

בשנת תשי"ד בא הרבי מספינקה לארץ ישראל בפעם הראשונה. אותו יהודי שמע על כך ונזכר בימי לימודיו בישיבה ובקשר שהיה לו עם האדמו"ר, והחליט להיכנס ל'טיש'. הוא הצטנף בפינה, שלא ירגישו בו, ובסוף, כשכולם עברו לפני הרבי לומר לו 'שבת שלום', היסס היהודי אם לעבור. הוא לא האמין שהרבי יכירו, שכן בעבר היה עטור זקן ופאות, ועכשיו בקושי מצא כיפה להניח על ראשו. לבסוף החליט שאדרבה, אולי מוטב שהרבי לא יכירו.

ואולם כשעבר לפני הרבי, הכירו הצדיק מייד ושאלו בחמימות: "חיים, היכן האבנט שלך?". המילים האלה המסו את ליבו. הרבי לא העיר לו אלא על האבנט החסר בלבד... בעקבות זאת חזר למוטב, שינה את כל אורחות חייו, ושלח את ילדיו לתלמודי תורה, וזכה להקים בית של תורה ויראת שמיים.

  גאולהפדיה

ימים של עבודה עצמית

מוֹחִין לְמִדּוֹת. יש קשר פנימי עמוק בין ימי ספירת העומר ובין תקופת הגלות. ימי הספירה הם שלב ביניים בין חג הפסח לחג השבועות, וגם תקופת הגלות היא שלב מעבר בין ימי הבית לזמן הגאולה.

העבודה הרוחנית בימי הספירה מוגדרת 'אתערותא דלתתא' (התעוררות שבאה מהאדם עצמו, מלמטה). איננו נישאים למעלה על-ידי אורות גבוהים שמאירים עלינו ממרום, אלא נדרשים לעמול בכוחות עצמנו ולעלות דרגה אחר דרגה.

ימי הספירה הם ארבעים ותשעה. מספר זה מורכב משבע כפול שבע, והדבר מציין את השלמות של עבודת האדם. כידוע, יש בנפש האדם שבע מידות (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות). מידות אלה מרכיבות את האישיות הרגשית של האדם. אדם שיש לו נטייה לאהבה ולנתינה הוא אדם שמידת ה'חסד' שולטת בו. אדם שנוטה לקפדנות נשלט בעיקר על-ידי מידת ה'גבורה'. אך לאמיתו של דבר הדברים מורכבים יותר, שכן כל 'מידה' כוללת את האחרות (גבורה שבחסד, חסד שבגבורה וכדומה), ובסיכומו של דבר יש לנו ארבעים ותשעה פרטים במידות.

ובתחום זה צריכה להתבצע העבודה הרוחנית בימים אלה. עבודה זו נקראת 'המשכת המוחין למידות'. כלומר, עלינו לבדוק ביסודיות כל אחת ואחת מן המידות הללו בנפשנו ולהתאימן לשכל ולהבנה, כדי שהמידות יהיו נשלטות בידי השכל ולא יהיו עצמאיות.

גם בתקופת הגלות אנו נדרשים להתעלות בכוחות עצמנו, בלי האורות העליונים שהאירו בזמן בית המקדש, ודווקא על-ידי כך זוכים לאור הגאולה האמיתית והשלמה.

  מעשה שהיה

קבלה של נער בן 16

"פתחתי כל ארון או מגירה, בתקווה למצוא סידור – לשווא. ואז הבחנתי פתאום ביריעת קלף שעליה נכתב כל נוסח ברכת המזון בכתב סת"ם"

זה היה בליל השבת הראשון אחרי האסון הכבד שאירע בקבר רשב"י במירון, בליל ל"ג בעומר, בשנת תשפ"א. בני משפחת זקבך, תושבי בני-ברק, ישבו בשולחן השבת בכאב עמוק על לכתו של בנם מנחם, בן ה-24.

מנחם זקבך ז"ל בברכת המזון מתוך הסידור

כשהגיעו לברכת המזון עברה בכולם מחשבה זהה: ההחלטה שקיבל עליו מנחם, להקפיד לברך את ברכת המזון מתוך הסידור.

במשפחת זקבך נהוג שכל אחד ואחד מבני המשפחה מקבל עליו קבלה טובה בראש השנה ומשתף בה את בני המשפחה. מנחם, בהיותו בן 16, קיבל עליו להקפיד לברך תמיד את ברכת המזון מתוך הסידור. "אנו מתאמצים לחפש את האתרוג המהודר ביותר, ולקיים מצוות בהידור", אמר אז מנחם, "אבל ברכת המזון היא מצווה מהתורה, וכשמברכים בעל-פה עלולים לשכוח כמה מילים, ובכלל קשה להתרכז במילות הברכה. לכן ראוי להקפיד ולברך מתוך סידור".

מאותו יום הקפיד מנחם לקיים את החלטתו. "אם לא היה סידור, מנחם לא היה נוטל את ידיו לסעודה", מספר אביו, הרב מאיר זקבך, מנהל רוחני בישיבת 'פאר משה' בפתח-תקווה. "שבועיים לפני האסון יצאנו למקום שלא היה בו סידור. מנחם אמר לנו ששמונה שנים לא החסיר מעולם לברך מתוך הסידור. הוא התאמץ לחפש, עד שלבסוף מצא סידור ובירך".

באותו ליל שבת החליטו בני המשפחה לצאת ביוזמה שתחזק את עם ישראל. הם הדפיסו עשרים אלף עותקים של ברכת המזון, ורבים קיבלו עליהם את ההחלטה של מנחם – לברך תמיד מתוך הסידור. "מאז ועד היום הדפסנו חמישים אלף עותקים, והביקוש גובר והולך", מעיד הרב זקבך. "רק בעת האחרונה הדפסנו עוד שלושת-אלפים ברכונים. הם קטנים ופרקטיים, ורבים נעזרים בהם".

אסון מירון זעזע את יהדות העולם. יהודי יקר שגר בחוץ לארץ החליט לגייס תורמים לכתיבת ספר תורה לעילוי נשמתו של כל אחד מקדושי מירון. הוא הודיע למשפחת זקבך כי ביכולתה לבחור סופר סת"ם לכתיבת הספר, ולהחליט לאן יוכנס ספר התורה.

הרב זקבך פנה אל ידידו, סופר סת"ם, וביקשו לכתוב את ספר התורה לעילוי נשמת בנו. הידיד התנצל, והסביר שהוא מחויב כרגע לכתיבת ספר תורה אחר. "אבל יש לי רעיון מעולה בעבורך", אמר הסופר, והציע לאב לפנות אל הרב אפרים גינז. "אנחנו עובדים יחד באותו משרד. הוא בעל כתב יפה, ופנוי כעת לעבודה", הבהיר.

הרב זקבך ביקש לראות דוגמה מכתב ידו של הסופר, ואכן התרשם שהכתב יפה ומשובח. הוא התקשר לרב גינז וביקש לסגור את העניין. קולו של הרב גינז נשנק. "אני חייב לספר לך סיפור", אמר.

וכך סיפר:

כששמעתי על האסון באתי ל'שבעה', לנחם אתכם. בביתכם נחשפתי למיזם ברכת המזון לעילוי נשמת בנכם, והחלטתי לקבל עליי לברך ברכת המזון מתוך סידור.

שבועיים לאחר מכן פניתי אל סוחר סת"ם והצעתי לכתוב בעבורו ספר תורה. הבאתי עימי דוגמה של הכתב שלי. לאחר כמה ימים חזר אליי הסוחר ואמר שהכתב אמנם יפה, והניסיון שלי ניכר, אבל אני זקוק לשיפורים בגימור של הכתב. "כשהגימור יהיה ברמה הנדרשת, אראה אם אוכל להזמין ממך ספר תורה", אמר לי הסוחר.

חזרתי למשרד מדוכדך. חשבתי שאוכל להתחיל בעבודה ואביא פרנסה לביתי, והנה היא חומקת ממני. הייתי רעב, נטלתי ידיים ואכלתי כריך. כשניגשתי לברך את ברכת המזון גיליתי להפתעתי שאין במשרד סידור, רק דיו ויריעות קלף. שאלתי את חבריי אם יש ברשותם סידור, אך לאיש מהם לא היה.

כבר עמדתי להתחיל לברך על-פה, אבל נזכרתי בקבלה שקיבלתי עליי, להקפיד לברך רק מתוך הסידור. לא ויתרתי. התחלתי להפוך את המשרד. פתחתי כל ארון או מגירה, בתקווה למצוא סידור – לשווא. ואז הבחנתי פתאום ביריעת קלף שעליה נכתב כל נוסח ברכת המזון בכתב סת"ם. הודיתי לה' מעומק הלב.

בעודי מברך מתוך היריעה לא יכולתי שלא להתפעל מהכתב היפה ומהגימור המיוחד. הרגשתי שמן השמיים שלחו לי את ה'ברכון' הזה, כדי שאלמד ממנו כיצד לשפר את כתיבתי.

לקחתי יריעה של ספר תורה והתחלתי לחקות את הכתב שראיתי. שלושה ימים עמלתי והשקעתי את כל-כולי עד שכתבתי יריעה שלמה, ברמה גבוהה.

בדיוק שעה לפני שהתקשרת אליי סיימתי את כתיבת היריעה, ושלחתי אותה אליך. אתה התרשמת מהכתב היפה, והזמנת אצלי את ספר התורה לעילוי נשמת בנך.

"מובא בספרים שברכת המזון היא סגולה לפרנסה", אומר הרב זקבך. "רואים במוחש שמי שמקפיד לברך כראוי זוכה לפרנסה טובה, ממש כמו בסיפור הזה".

ספר התורה הושלם ובראש חודש כסלו תשפ"ג הוכנס לבית הכנסת 'זיו יהודה' בקריית הרצוג בבני-ברק, באירוע מרגש ומיוחד. על מעיל הספר נרקם ציור פתח מבנה ציון רשב"י.

הכנסת ספר התורה, מעיל הספר

  רציתי לשאול

עם הרב דוד אושקי

מנהל בית חב"ד ברמת אביב

האם יש חשיבות לחנך פעוט לחבישת כיפה, לנטילת ידיים, לאמירת ברכות, או שראוי להמתין לשלב שבו יבין את משמעות הדברים?

מן התורה, החובה לקיים מצוות חלה מגיל בר-מצווה לבן ובת-מצווה לבת. חז"ל תיקנו להרגיל ילדים קודם לכן לקיים מצוות, מדין חינוך, ובזה עצמו יש כמה וכמה שלבים, לפי גיל הילדים.

(שונה הדבר במצוות תלמוד תורה, שאדם חייב ללמד את בנו תורה, ובזה נקבע [שולחן ערוך הרב, תחילת הלכות תלמוד תורה] שכאשר הילד מתחיל לדבר, מייד האב חייב ללמדו "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב").

ואולם מעבר לחובת החינוך, יש צורך חשוב ביותר לקשר את הילדים מגיל רך ביותר לדברים שבקדושה. בגמרא (ירושלמי יבמות א,ו) מסופר שאימו של רבי יהושע בן-חנניה הביאה אותו בהיותו תינוק בעריסה לבית המדרש, "כדי שיתדבקו אוזניו בדברי תורה", ועל כך אמרו עליו "אשרי יולדתו".

נשות ישראל נהגו להיזהר כבר בשלב העיבור שלא להביט בדברים שאינם טהורים, וזאת מתוך הכרה שגם דברים אלה יכולים להשפיע על נפשו הרכה של התינוק שייוולד. מייד אחרי הלידה מניחים בעריסת התינוק 'שיר המעלות', ומשתדלים ליצור סביבו אווירה של קדושה, על-ידי תמונות של חפצי מצווה, דמויות צדיקים וכדומה. כיום גם המחקר גילה שתינוק רך סופג רשמים ממה שהוא רואה ושומע, אף-על-פי שעדיין אין הוא מבין זאת.

במיוחד בימינו, שההשפעות השליליות זמינות ביותר ומצויות כמעט בכל מקום, יש חשיבות גדולה לעטיפת הילד באווירה של קדושה. כשמרגילים אותו מגיל רך לומר 'מודה אני', לחבוש כיפה, ליטול ידיים, לברך על המזון וכדומה – יוצרים בנפשו חיבור עמוק לענייני קדושה, והדבר ישפיע עליו בבגרותו.

  פינת ההלכה ומנהג

הרב מנחם והבה

ראש בית ההוראה 'תורה שלמה', ירושלים

כוהן בהלוויה

שאלה: האם מותר לכוהן ללוות קרובי משפחה מדרגה ראשונה עד הקבר? ומה הדין ביום השנה?

תשובה: הכוהן מצוּוֶה שלא להיטמא למתים, אך התורה מתירה ואף מחייבת את הכוהן להיטמא לקרובי משפחתו מדרגה ראשונה. הפסוק מפרט: "לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו, וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו, וּלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה". כמו-כן מותר לו להיטמא לאשתו.

ואולם הפוסקים נחלקו בשאלה אם מותר לכוהן להיכנס לבית העלמין אף בהלוויית קרובו, שכן הדרך אל הקבר עוברת על-פי רוב ליד קברים אחרים. לדעת השולחן ערוך, כאשר אין דרך המובילה ישירות אל מקום הקבורה בלי לעבור סמוך לקברים – אין לכוהן להיכנס כלל לבית העלמין. ואילו הרמ"א מקל ומתיר לכוהן להיכנס בהלוויית קרובו, גם אם עובר סמוך לקברים, אך גם לשיטתו – ההיתר תקף רק עד סיום הקבורה, ואחריה שוב נאסר עליו להיטמא אף לקרובו.

לכן מקומות רבים מקצים 'חלקת כוהנים' בקצה בית העלמין או סמוך לכניסה או לכבישי בית העלמין, כך שאין צורך לעבור סמוך לקברים אחרים.

אבל במקום שאין אפשרות כזאת – מותר לכוהן לשהות בבית העלמין עד סיום הקבורה בלבד, ומייד אחריה (עוד קודם אמירת הקדיש וצידוק הדין) – לצאת מבית הקברות בדרך הקצרה ביותר.

מאחר שבסיום הקבורה כבר אסור לכוהן להיטמא אף לקרובו, יש להיזהר שלא 'להאהיל' על הקבר, בהושטת יד או על-ידי מטרייה וכיוצא בזה.

בבית עלמין שאינו מותאם לכניסת כוהנים – אין הכוהן רשאי להיכנס ביום השנה. כוהנים קרובי משפחה נוהגים לבוא עם המשפחה עד גדר בית העלמין ולהישאר מחוצה לו.

מקורות: ויקרא כא, ב–ג. רמב"ם הל' אבל פ"ב ה"ו-ז, טו. ספר המצוות להרמב"ם מ"ע לז. שו"ע יו"ד סי' שעג ס"ג וס"ז ובנו"כ שם. שו"ת אגרות משה יו"ד ח"א סי' רנב. חזון עובדיה אבלות ח"ב ע' פב. וש"נ.

  חיים יהודיים

בל"ג בעומר חייבים לעצור ולחשוב

כארבעים וחמש שנים חייו כרוכים במושב מירון וברבי שמעון בר-יוחאי. מסעו של רב ומחנך, שמקנה לתלמידיו את תורת הסוד ואת נחיצות האחדות

תעודת זהות. הרב אברהם אנגל, בן 70, רב בית הכנסת המרכזי במירון ומשגיח רוחני בישיבת 'עטרת מרדכי' בצפת. התיישב במירון לפני 45 שנה, הוביל את ישיבת בני עקיבא במקום, וכיום מלמד תורה לתלמידיו ולכל מגוון המתפללים.

הרב אנגל

מסלול. נולדתי בנתניה. בילדותי ובנעוריי למדתי בישיבת 'נחלים' וב'כרם ביבנה'. בהמשך השתלבתי בכולל אברכים במבשרת, הנחשב אבי 'הגרעינים התורניים', שחוגג בימים אלה יובל שנים. בשנת תש"מ יצאתי לישיבת 'בני עקיבא' במירון, שנועדה במקורה לנערים מהמעברות בצפון.

הישיבה. בבואנו מנתה הישיבה חמישים תלמידים וארבעה רבנים. מוניתי לראש הישיבה, ובחסדי ה' זכינו לראות ביופייה ובתפארתה, והיא זינקה לארבע-מאות תלמידים. קיבלנו 'פרס חינוך' והרגשנו את הסייעתא דשמיא לאורך כל הדרך. לפני עשור יצאתי לגמלאות, וכיום אני משמש משגיח רוחני בישיבה הגבוהה 'עטרת מרדכי' בצפת.

שליחות. מעצם היותנו במירון חשנו תמיד תחושת שליחות. המשמעות היא אחריות לא רק לתלמידי הישיבה, אלא לכלל התושבים; השתתפות בשמחותיהם ופיתוח ושימור קשר תמידי. במהלך המלחמה אנחנו ורבים מהתושבים פתחנו את הצימרים שלנו בעבור חיילים ששהו במירון, עם אוכל ואירוח מכל הלב.

רבנות. בעבר התגוררנו במתחם רבני הישיבה, ולאחר פרישתי עברתי להתגורר במושב, והקשר מתחזק והולך. לפני כשמונה שנים ביקשו ממני לשמש רב בית הכנסת המרכזי. עד אז מילא את התפקיד הרב יועזר אריאל, ששימש דיין בבית הדין בצפת. מאז אני משמש רב בית הכנסת, לצד הרב יועזר.

מסר. כשבאתי למירון אמר לי רב היישוב, הרב מאיר שטרן ע"ה: "מי שבא למירון – סימן שרשב"י קורא לו; ומי שנשאר בו – סימן שרשב"י מחזיק אותו". הרב גם בירך אותי כשהתחלתי לכהן ברבנות.

החסידות. נקודת השליחות נולדה אצלי כבר בישיבת נחלים, שבה הכרתי את הרב זמרוני ציק, לימים מנהל בית חב"ד בבת-ים. שמענו ממנו שיעורים בתניא, והוא לימד אותי להיות 'חב"דניק' בחיי היום-יום, עד שהייתי יוצא בכל יום שישי להניח תפילין במרכז הרפואי 'מאיר' בכפר-סבא. הקשר עם חב"ד נמשך עד היום, עם השליח במירון, הרב יוסף-יצחק הלפרין. אנחנו באים בקביעות להתוועדויות ולאירועים הנפלאים שהוא מקיים במעגל השנה.

תפילה. כתבתי את הספר 'ואביתה תהילה' – פרקי הדרכה בעבודת התפילה. הפצתי אותו ב-26 אלף עותקים, בבתי ספר וישיבות. הספר מגלה לקורא את כוח התפילות, מנסה לעזור לו להבין מה הוא מתפלל, מעורר את הרצון ומאיר את הנשמה.

ל"ג בעומר. בל"ג בעומר אני לומד בתורת רשב"י, אומר תהילים, משתתף בהדלקה של הרב שמואל אליהו, רבה של צפת, והרב דודקביץ', רבו של יצהר. בכל שנה מחדש מתעוררת בי השמחה על הזכות לגור בקרבת התנא האלוקי. אך צריך לזכור שרשב"י נמצא בכל מקום בל"ג בעומר – ובפרט אצל לומדי תורתו.

הציון. אני נוהג לעלות לציון רשב"י בתדירות רבה. גם בימי הקורונה ובכל ימי המלחמה, אפילו כששוגרו טילים לסביבת מירון, לא עזבנו את המקום. פעם אחת, בסגר הקורונה, עמדתי לבד בציון, רק אני ורשב"י – זה היה רגע בלתי-נשכח בעבורי.

"אפילו כששוגרו טילים לסביבת מירון, לא עזבנו".

רשב"י. מהותו של רבי שמעון בר-יוחאי היא אחדות. במעגל אופייני בל"ג בעומר במירון אנחנו רואים חסידים, ליטאים, ספרדים, כיפות שחורות, סרוגות, 'שקופות' – כולם רוקדים יחד. רשב"י רואה את הלב של היהודי. תורת הסוד שלו היא פנימיות, והיא מחברת את כולם. אנחנו לומדים ומלמדים לראות את הפנימיות והלב הטוב של כל יהודי.