הטנק עצר, וכעבור רגע פנה לאחור, ואחריו כל השיירה. הרגשנו גיבורים. סיפרנו את זה שוב ושוב בגאווה גדולה. אבל כמה שנים אחר-כך התברר מה באמת אירע
"אתם תחסמו את הצבא המצרי!", התקבלה ההוראה מגבוה. שלמה כהן-ארזי היה אז נער בן שבע-עשרה, שהתגייס אך לפני כמה חודשים. אפשר לשער את ההתרגשות שמילאה אותו ואת תחושת האחריות הכבדה שחש.
"אני זוכר את התחושה שהפקודה הזו עוררה בנו. אני עדיין ילד, ולפתע הנני נדרש לעצור את הצבא המצרי הגדול", הוא מתאר את סיפור הקרב בגבעה 69, בימי מלחמת השחרור.
וכך הוא מספר:
כאשר שמעתי את הפקודה, התמלאתי תעצומות נפש גדולות ותחושת שליחות עצומה. דווקא אני, שרק כמה חודשים בכיתי מרוב פחד ביום הגיוס לצבא המתארגן, מקבל עכשיו אתגר גדול כל-כך. פתאום חשתי אמיץ וחזק. היש גאווה גדולה מכך שאני הקטן אבלום את צבא האויב? היש סיפוק גדול מזה? התחושה הזאת ליוותה אותי ונתנה לי כוח, וזה עזר לי.
ואולם כשהכדורים הראשונים החלו לשרוק מעל ראשי הבנתי שכאשר אמרו לי שאני אעצור את המצרים, נראה שהתכוונו למישהו אחר...
הדבר אירע במקום שנמצא בקרבת היישוב ניצנים של היום. היינו קבוצה של חיילים צעירים, חמושים ברובים בלבד, וגם הם לא היו אחידים. לאחד היה רובה קנדי, השני החזיק נשק אנגלי והשלישי קיבל רובה מסוג אחר לגמרי.
נערכנו לקרב וכעבור זמן לא רב הבחנו בטור משוריינים שועט לעברנו. לחרדתנו התגלה שלפנינו שיירה בת עשרים ושניים טנקים מצריים. אלו היו טנקים מתקדמים יחסית, ולנו לא היה שום מענה ראוי כנגדם. לא היו לנו כלים נגד טנקים, והתחמושת שהייתה בידנו הייתה עלובה לנוכח השריון המתקדם.
הטנקים התקרבו והלכו ולא ידענו מה לעשות. ופתאום נשמע לפתע קולו של אחד החיילים הצעירים: "הטנק הזה לא שווה שום דבר!". הבטנו בו בפליאה והוא המשיך ואמר:
"כאשר הטנקים יתקרבו, עלינו לשכב ולהסתתר סמוך לציר הנסיעה. כשהטנק יעבור לידנו, ניקח רימון, נשחרר את הנצרה, ונשחיל את הרימון לתוך לוע התותח. הרימון יתגלגל דרך התותח לתוך הטנק ויהפוך את הטנק לגרוטאה!"...
כאשר בחור צעיר בן שבע-עשרה שומע שיש לו כוחות אדירים, והנה לפניו שיטה קלה לפוצץ את הטנקים המתקדמים לעברו – רוחו מתרוממת עוד יותר. בעיני רוחי כבר ראיתי את עצמי מעלה באש שניים-שלושה טנקים מצריים. חשבתי לעצמי שאין צורך לחסל את כל הטנקים באבחה אחת, אלא די לי שאשמיד טנק אחד או שניים, וגם זה יהיה טוב...
מובן שאלה היו דיבורים ילדותיים ולא מציאותיים, ולמזלנו לא נדרשנו לבדוק באיזו מידה אפשר ליישם את התיאוריה על שיירת הטנקים...
זמן מה קודם לכן מצאנו בשטח שכבשנו רובה ארוך ולא ידענו מה טיבו. אחד החיילים אמר שזה בויס, רובה נגד טנקים. השם ודאי נשמע לנו טוב... מצאנו גם מחסנית שבה היו חמישה כדורים גדולים.
כשהטור התקרב, ירה החייל המחזיק ברובה הארוך כדור אחד לעבר הטנק הראשון. זיהינו פגיעה, אבל לא נראה היה שנגרם לטנק נזק כלשהו.
הטנק עצר, וכעבור רגע פנה לאחור, ואחריו כל השיירה. הם פשוט נסוגו ונעלמו. זה היה רגע שלא אשכח לעולם.
הרגשנו גיבורים. סיפרנו את זה שוב ושוב בגאווה גדולה. אבל כמה שנים אחר-כך התברר מה באמת אירע.
במהלך 'מבצע קדש', שמונה שנים אחר-כך, נפלו חיילים מצרים בשבי. אחד מהם היה קצין מצרי, ובחקירה סיפר שבמלחמת השחרור פיקד על הכוח המצרי באזור ניצנים.
מפקד הכוח שלנו במלחמת השחרור, יהודה ואלח, היה היסטוריון נודע. כששמע על הקצין המצרי השבוי הלך אליו ושאל אותו: "מה גרם לכם לסגת פתאום?".
התברר שהרובה הארוך שימש גם לקביעת הטווח אל השריון המתקרב. המידע היה נמסר לתותחנים, והללו היו משגרים פגזים שהיו משמידים את הטנקים.
הכדור שירינו בקושי קילף את הצבע של הטנק, אבל הקצין סבר שזה ירי שנועד לקביעת הטווח בעבור התותחנים. "אני לא טיפש ליפול למארב שהכנתם לנו", אמר הקצין, "ולכן נתתי פקודה לסגת".
כשאני חושב על הסיפור הזה אינני יכול שלא להיזכר בפסוק מספר ישעיה (כט,יד): "וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר".
אלוקים כאילו אמר לנו: אני מכוון את העניינים. יש רמטכ"ל גדול בשמיים והוא שמכוון הכול.
"אלוקים כאילו אמר לנו: אני מכוון את העניינים". כהן־ארזי
השתעשענו בדמיונות כאילו אנחנו עצרנו את הצבא המצרי... אבל אלה שטויות והבלים. "ה' יילחם לכם", ואם הוא לא היה עומד לימיננו – היינו נשארים עם תיאוריות על השחלת רימונים לתוך הקנים של הטנקים...
(על-פי עדותו של כהן-ארזי, במיזם 'מצייני הדרך') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:46
