באצילות נפש הודיעה הזקנה שהיא מוכנה לתת את התכשיט היקר כדי לשחד באמצעותו את מפקד המחנה, ולקבל אישור לאפיות מצות
"מצה במחנה?! הלוא חמץ בקושי ניתן לנו כאן!". אלה היו התגובות למשמע בקשתו של הרב יעקב-צבי כץ, רב העיר ההונגרית היידוסובוסלו, עם התקרב חג הפסח במחנה ברגן-בלזן.
הרב יעקב-צבי שימש כשלושים שנה ברבנות העיירה, וזכה להערכה רבה. נוסף על גאונותו בתורה, היה רועה נאמן לעדתו – תמיד דיבר בלשון רכה והיה נוח לבריות. אפילו הגויים המקומיים העדיפו לפנות אליו ליישוב סכסוכים ביניהם.
"אני אלך אל המפקד", רבי יעקב-צבי כץ.
עם פלישת מכונת המלחמה הנאצית להונגריה, נשלחו היהודים למחנות ההשמדה. גם הרב יעקב-צבי היה בין היהודים ששולחו לברגן-בלזן, אך הוא שוכן במחנה מיוחד, שנקרא 'זונדר לאגר', ובו התנאים היו קלים יותר יחסית.
המחנה המיוחד היה מרוחק מעט מהמחנה הראשי. המזון שניתן במחנה היה לחם, ירקות שבושלו במים וקפה שחור קר, דבר ששימח את שומרי הכשרות. הללו נמנעו מלגעת בחבילות המזון שסיפק הצלב האדום, שכן הן הכילו בשר 'דבר אחר'.
ואולם בחלוף הזמן גברה חולשתם של שומרי הכשרות. הרב כץ ביקש לשאת דברים לפניהם. הוא קם ובדמעות הכריז שמי שמרגיש חולשה וקיומו בסכנה, חייב על-פי התורה לאכול כל מאכל שיבוא לידו. "מי שכוחותיהם אוזלים מסכנים את נפשם! עליכם לשמוע להוראת התורה!", זעק בהתרגשות.
מדי יום ביומו התהלך רבי יעקב-צבי במחנה ונשא דברי חיזוק ועידוד לפני היהודים. למרבה הפלא, השומרים הנאצים לא הפריעו לו. הם צפו ברב הסובב ברחבי המחנה בשעות היום ובאור הדולק בביתן שלו בלילה, ולא עצרו בעדו.
ואולם לקראת חג הפסח תש"ה (1945) החל דיון כיצד לקיים את מצוות אכילת מצה ולהימנע מאיסור חמץ. היו שטענו כי מעט החמץ שניתן להם חיוני לקיומם, וזה מצב של פיקוח נפש, ועל מצה אין בכלל מה לדבר.
רבי יעקב-צבי היה נחוש בדעתו שלא יכניס לפיו חמץ בחג. סביבו התגבשה קבוצת יהודים בעלי מסירת נפש, והללו ניסו לטכס עצה כיצד יימנעו מאכילת חמץ ויקיימו את מצוות אכילת מצה.
זקנה יהודייה גילתה שיש ברשותה תכשיט יקר, שהצליחה להסתיר מהנאצים. באצילות נפש הודיעה שהיא מוכנה לתת את התכשיט כדי לשחד באמצעותו את מפקד המחנה, ולקבל אישור לאפיות מצות.
אך היהודים פחדו לגשת אל מפקד המחנה, שהיה מפורסם באכזריותו הגדולה. די היה בהצגת השאלה בלבד כדי לגרום לו לירות למוות בשואל.
"אני אלך אל המפקד", הודיע רבי יעקב-צבי. "אציע לו שנוותר על מנות הלחם בימי החג ונקבל במקומן תפוחי אדמה".
רבים התנגדו לעצם הפנייה, מחשש שהדבר יסכן את כולם. כדי למנוע פגיעה במי שלא רצה להיות שותף בבקשה, נערך רישום של היהודים שהסכימו להשתתף בכך.
רבי יעקב-צבי חיכה לרגע המתאים. כאשר הבחין שהמפקד שוהה לבדו, ניגש אליו בזהירות. "מה רצונך ממני?!", נהם לעברו המפקד.
"יש מי שמוכן לשלם הרבה כסף", לחש הרב. כשהמפקד שמע שמדובר בכסף, היטה את אוזנו. "חג הפסח מתקרב, ואסור לנו לאכול לחם. אנו מוכנים לשלם הרבה כדי שייתנו לנו בימי החג תפוחי אדמה במקום לחם".
המפקד צעק תחילה שהדבר אסור. אך הרב, בקור רוח, השיב: "אם תאשר זאת, התכשיט יימסר לך מייד, ואיש לא יידע זאת". חלפו כמה שניות מתוחות. המפקד סינן כמה קללות והשיב בחיוב.
הבשורה התקבלה במחנה בשמחה מהולה בחשש, שמא הנאצי ייטול את התכשיט ולא יקיים את הבטחתו. "במנת המרק היומית כמעט אין חתיכות תפוחי אדמה", לגלגו הספקנים, "ואתם חושבים שתקבלו תפוחי אדמה לשובע?!".
ואולם להפתעת כולם המפקד עמד בדיבורו. כל מי שנרשמו לבקשה קיבלו קילוגרם תפוחי אדמה, דבר שגם בכל השנה לא זכו לו. יתרה מזו, הוא שלח קבוצת יהודים בליווי שומר אס-אס לקנות קמח בעיר ולאסוף עצים ביער לאפיית המצות.
השמחה וההתרגשות במחנה היו עצומות. בערב החג מכר רבי יעקב-צבי את החמץ, ובלילה ערך את הסדר כשלפניו המצות, וקרא את ההגדה על-פה. ארבע הכוסות מולאו בקפה שחור קר. כשהגיעו לאכילת המצה חילק הרב לכל אחד ואחד מהנוכחים חתיכה קטנה. מרור לא היה בנמצא. "יש לנו מרור די והותר", אמר הרב בחיוך מריר.
ליל הסדר הזה היה בלתי-נשכח. תחושתם של היהודים שנמנעו מאכילת חמץ הייתה מרוממת. "יותר מששמרנו על איסור אכילת חמץ, שמרה המצווה עלינו", אמרו, שכן עד החג סבלו ממחלות מעיים, בגלל הלפת המבושלת שאכלו, ועכשיו תפוחי האדמה הבריאו אותם.
כעבור שנים סיפר אחר מניצולי המחנה כי רבי יעקב-צבי לקח מצה אחת ועשה בה 'עירוב חצרות', כדי להתיר את הטלטול בשבת. וכדי לוודא שהמצה לא תיאכל, ביקש מאסיר נאמן להסתיר אותה בחדרו.
(על-פי 'המודיע') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
