חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:04 זריחה: 6:47 ז' בחשון התשפ"ז, 18/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1997 - כל המדורים ברצף
ערב שבת קודש פרשת צו/שבת הגדול, י"ג בניסן ה'תשפ"ה, (11/04/2025)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1997 - כל המדורים ברצף
הלילה הזה כולנו מרוכזים
יש חדש
שינוי הסדר בפסח במוצאי שבת
פסח
כל דכפין
תפילה להקרבה בפועל
מפיצים באהבה
מאפיית מצות במחנה ההשמדה
רציתי לשאול
שבת ערב פסח
"גיליתי את האמונה בעזה"

מס' 1997, ערב שבת-קודש פרשת צו / שבת הגדול, י"ג בניסן ה'תשפ"ה (11.04.2025)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

הלילה הזה כולנו מרוכזים

בליל הסדר נפתחים שערי שמיים ומתקבלות הבקשות, והשנה יש לנו כל-כך הרבה לבקש – ניצחון על אויבינו, שחרור כל החטופים, אחדות פנימית

השנה נערוך את ליל הסדר כשאנחנו פחות עייפים ומותשים. קיבלנו בערב החג שבת מנוחה, שבאה אחרי עמל ויגיעה של שבועות קשים, לילות בלי שינה, מסעות קניות וקרצוף כל הבית. זו הזדמנות להתחבר מתוך רעננות למשמעותו הפנימית של הלילה הזה, שבו יצאנו ממצרים.

אפשר 'להעביר' את ליל הסדר בקריאה חפוזה של ההגדה, בשאיפה להגיע מהר ל'שולחן עורך'. תהיה לנו ארוחה משפחתית נחמדה, אבל את העיקר החמצנו. המפגש המשפחתי סביב השולחן הערוך הוא המסגרת החיצונית בלבד למהותו האמיתית של ליל הסדר, וחבל להתמקד במסגרת ולזנוח את התמונה.

הילדים במרכז

כדי לחוש את משמעותו האמיתית של ליל הסדר עלינו לחדור למהותו הפנימית. בלי ההיבט הפנימי, המרכיב החיצוני מאבד את טעמו ונעשֶה עול מעיק. שוו בנפשכם שלא היינו חשים את הטעם שבאכילה. במצב כזה היינו רואים בה טורח ועול. טעמה של הארוחה הופך את המאמץ שהיה כרוך בהכנתה לעונג, והוא הנותן לו משמעות.

אף ליל הסדר כך. פנימיותו של הלילה הזה עשירה כל-כך, עד שקשה להחליט במה להתחיל. בראש ובראשונה הוא נועד להעביר את נר היהדות ואת מסורת האבות מדור לדור. דברים רבים בלילה זה נעשים רק כדי לעורר את תשומת ליבם של הילדים ולגרום להם להתעניין ולשאול. כל זה מושתת על הציווי הנצחי "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" – לספר לילדי הדור הבא על לידת העם, מסורתו ומורשתו.

אחרי שהילדים שואלים 'מה נשתנה' מגיע השלב שבו האב צריך להשיב ולהסביר. לא די בקריאת ההגדה, אלא חובת האב להסביר את הדברים לילדיו, על-פי גילם ורמתם. זה הזמן לספר על לידתו של עם ישראל, על יציאתו הפלאית מעבדות לחירות, על קבלת התורה בהר סיני, ועל המשך המורשת שמייחדת אותנו ושאותה אנו נושאים אלפי שנים.

שעת רצון

ליל הסדר הוא גם 'ליל שימורים', שבו נפתחים שערי שמיים ומתקבלות הבקשות, והשנה יש לנו כל-כך הרבה לבקש – ניצחון על אויבינו, שחרור כל החטופים, אחדות פנימית.

גדולי ישראל בכל הדורות ציינו את קדושתו וסגוליותו של ליל הסדר, כשעת רצון מופלאה. באחד הספרים הקדמונים נאמר: "יהא כל אדם חרד באימה לקיים מאמר חכמים שתיקנו מצוות הסדר והגדה, ולא יהא הדבר קל בעיניו. אף אם כמה דברים יש בסדר, שנראֶה בעיני האדם שאין הקפדה בהם, ישכיל בדעתו לקיים, שאין שום דבר ריק בהם".

הקרובים לעולמה של החסידות יכולים להשתמש בשפע ביאוריה על משמעות החמץ והמצה, על יציאת מצרים רוחנית-נפשית שמתרחשת בכל יום, על הכוח שניתן בחג הפסח 'לפסוח' ולדלג קדימה, בקפיצה פתאומית גדולה, מעבר למגבלות הרגילות, ועוד ועוד.

כל אלה הם הטעם האמיתי שמאחורי ליל הסדר. כאשר עורכים אותו כהלכתו, גם במובן הפנימי והרוחני, מרגישים שכל המאמץ והטורח אינם נחשבים לנוכח תחושת ההתעלות שהלילה הזה מעניק לנו, והכוח שאנו שואבים ממנו למשך השנה כולה.


מצה זו. הלילה שמעביר את מסורת האבות מדור לדור

  יש חדש

סדרים לעולים

אגף 'חב"ד בעלייה' בצעירי חב"ד, הפועל בקרב ציבור העולים, מקיים כחמישים סדרים ציבוריים שנועדו לעולים דוברי רוסית או צרפתית. מקצתם מתקיימים במרכזי קליטה. בסדרים האלה תהיה הנחיה בשפתם של העולים, ויש גם הגדות ברוסית ובצרפתית. כמו-כן חולקו לבתי אלפי עולים ערכות מיוחדות ובהן כזית מצה, יין והגדה, כדי שיוכלו לערוך את הסדר בביתם.

ילדים בחוויית הפסח

עשרות אלפי תלמידי בתי ספר ממלכתיים ברחבי הארץ זכו לבקר לקראת החג במאפיות המצות הלימודיות שהקימו בתי חב"ד. הילדים התנסו בעצמם בחוויית רידוד הבצק והכנתו, עד שלב האפייה בתנור. אגב כך למדו על מצוות החג ומנהגיו וקיבלו מטען ערכי רב על חג הפסח, שעימו יבואו לליל הסדר.

לקראת סעודת משיח

בשביעי של פסח נהוג לקיים את המנהג שייסד הבעל-שם-טוב, לערוך אחרי תפילת מנחה סעודה מיוחדת – 'סעודת משיח'. השנה עורכים זאת בסעודה השלישית של החג שחל בשבת. נוטלים ידיים, אוכלים מצות וגם שותים ארבע כוסות. סעודות משיח נערכות בבתי כנסת רבים ברחבי הארץ, ומחזקים בהן את האמונה בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש. מובן שאפשר לקיים סעודה זו גם בבית, עם המשפחה.

  שלחן שבת

שינוי הסדר בפסח במוצאי שבת

כאשר חג הפסח חל במוצאי השבת אומרים בברכת 'אשר גאלנו' בהגדה "ונאכל שם מן הפסחים ומן הזבחים", במקום הנוסח הרגיל "ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים". 'זבחים' הכוונה לקרבן חגיגה, שבערב פסח שחל ביום חול היו מקדימים את אכילתו לאכילת קרבן הפסח ('פסחים'), כדי ש"יהא הפסח נאכל על השובע" (פסחים ע,א).

אכילת הפסח אחרי קרבן החגיגה נועדה להראות שאיננו אוכלים את הפסח כדי להשביע את הרעב אלא מחמת מצוות ה', והראיה שאוכלים אותו אחרי שכבר שבענו מאכילת ה'חגיגה'. ואולם בערב פסח שחל בשבת לא הקריבו קרבן חגיגה, מפני שאינו דוחה את השבת, אלא הקרבן הובא רק למחרת, ולכן הנוסח הוא "ונאכל שם מן הפסחים ומן הזבחים".

קריאת תיגר על הגוף

באכילת הפסח 'על השובע' יש משמעות נוספת, עמוקה יותר. אכילה על השובע היא קריאת תיגר על הגוף, שמצידו כבר שבע, ואינו זקוק לאכילה נוספת, ובכל-זאת אוכלים את הפסח באותה התלהבות של אכילה שנועדה להשביע רעב.

הגמרא (פסחים פה,ב) מתארת את אכילת קרבן הפסח כאירוע מרומם ושמח, שבו הדהדה שירת ההלל, עד שנדמה היה שהגגות מתבקעים מעוצמתה. לעומת זה, בשבת אדם חייב לסעוד כשהוא רעב דווקא, וההלכה אף מגבילה את האכילה סמוך לכניסת השבת.

לשמוח עם הנפש

באופן כללי, עיקר העבודה הרוחנית של האדם היא בהתמודדות עם הגוף הגשמי. אדם שבוחן בכנות את מצבו הרוחני, יסיק שבתחום הזה מצבו רחוק מלהיות משביע רצון.

ואולם גם אז על האדם לעבוד את הקב"ה מתוך חיות ושמחה, ולהתעלם מאתגרי הגוף, אף בלי לתקנם. וכך נכתב בספר התניא: "אף שהגוף עומד בשיקוצו ותיעובו... מכל מקום תיקר נפשו בעיניו, לשמוח בשמחתה יותר מהגוף הנבזה, שלא לערבב ולבלבל שמחת הנפש בעיצבון הגוף". במקום לשקוע בעצב על מצבו של הגוף, מוטב להתמקד ולשמוח בנשמה, שהיא חלק א-לוה ממעל ממש.

רעב של שבת

פסח הוא חג שמייצג תהליכים מהירים. הפסח המקורי נעשה בחיפזון, אגב בריחה מהרע ומהטומאה של מצרים, ובטרם נעשה ניקוי יסודי של הנפש מפגמיה. הדבר בא לידי ביטוי באכילה 'על השובע': אין פנאי להתייחס לגוף ולצרכיו המיוחדים, ופשוט מדלגים מעליו.

לעומת זה, אכילת הפסח בחג שחל במוצאי השבת אין בה המרכיב של 'על השובע', והיא יכולה להיעשות גם מתוך רעבון, היינו שהאכילה נקשרת לתחושת הרעב של הגוף ומעידה על התחשבות בו. תחושת רעב זו איננה זרה לקדושת השבת, אלא להפך – היא נועדה לשם מצוות עונג שבת, והיא עצמה חלק מקדושת השבת. אפשר לשתף את הגוף באכילת הפסח, מפני שהגוף עצמו מתעלה למצב מזוכך יותר, מעין העתיד להיות בגאולה השלמה.

(תורת מנחם, כרך ג, עמ' 9)

  מן המעיין

פסח

הגדות חדשות

"אחד חכם ואחד רשע״. מדוע מדפיסים בכל שנה הגדות של פסח חדשות? מפני שאותם יהודים שבעל ההגדה ראה אותם בשנה שעברה כרשעים, השנה הזאת הם כבר נראים כצדיקים.

(רבי נפתלי מרופשיץ)

ההבטחה

״והיא שעמדה לאבותינו ולנו״. מי זאת 'היא' שעמדה לאבותינו ולנו? הדברים באים בהמשך לפיסקה הקודמת – "ברוך שומר הבטחתו לישראל". ההבטחה – היא שעמדה לאבותינו ולנו.

(הרבי מליובאוויטש)

הרכוש

הפיסקה הקודמת מסתיימת במילים "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול״. העובדה שיש לנו כביכול ״רכוש גדול״ היא "שעמדה לאבותינו ולנו״ – זה האמצעי שבו יכולנו בתקופת הגלות להציל את נפשותינו בשעת אסונות וגזירות רעות ואכזריות.

(דודאי ראובן)

בדמינו אנו חיים

"ואומר לך, בדמייך חיי״. זה ההבדל בינינו לבין עמים אחרים. עמים אחרים חיים וקיימים בכוחה של שפיכות דמים, שפיכות דמו של הזולת, ואילו אנחנו שופכים את דמנו שלנו בלבד – ״בדמייך חיי״.

(עיטורי תורה)

דרך-ארץ

"וירא את עוניינו, זו פרישות דרך-ארץ״. העוני שלנו, העוני בדעת, מקורו ״בפרישות ודרך-ארץ״, שכן ״אם אין דרך-ארץ, אין תורה״.

(המגיד מקוז'ניץ)

מתוך הקרביים

"או הניסה אלוקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי״. ״מקרב״ – מתוך הקרביים, מלשון ״ולא נודע כי באו אל קרבנה״. ה׳ יתברך הוציא את בני ישראל ״מקרב גוי״, מתוך קיבתו של הגוי המצרי, שבו כבר היו בלועים וטמועים; בשעה שכמעט לא נשאר עוד שריד וזכר ליהדותם.

(רבי יעקב עמדין)

לראות את עצמנו

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו״. האדם חייב לראות את עצמו ולהתבונן במעשיו, ולדעת כל יום ויום היכן הוא עומד ומה הוא חסר.

(תפארת שלמה)

השגחה פרטית

המשמעות של קרבן הפסח לדורות היא, שעל יהודי להאמין בהשגחה הפרטית. גם כאשר מצויים במצבים הקשים ביותר, צריך שיהיה ביטחון אמיתי בה׳, שהוא יתברך שומר ישראל, וכמו שכתוב ״הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל״. כי ההנהגה של הקב"ה עם בני ישראל היא למעלה מהטבע.

(הרבי הריי"צ מליובאוויטש)

יציאה מהכיתור

גלות מצרים ברוחניות היא המצב שבו הנפש הבהמית מכתרת את הנפש האלוקית מכל צד ופינה, עד שהיא מצטמצמת ומתכווצת ונעשית בקטנות ובהעלם ואינה יכולה לפעול ולהתבטא. יציאת מצרים ברוחניות עניינה שהנפש האלוקית גוברת על כל המגבלות והמְצָרים.

(ספר המאמרים קונטרסים)

  אמרת השבוע

כל דכפין

רבה של טבריה, הרב אשר-זאב ורנר, בהיותו ילד, נשלח עם אחיו הקטנים מירושלים לטבריה, בשל נסיעת הוריו לטיפול רפואי בחו"ל. הוא ואחיו התארחו אצל החסיד ר' מוטקה לידר, והתפעלו מאוד מהכנסת האורחים שלו.

כל ימיו היה מספר מה שראה אצלו בליל הסדר. ר' מוטקה הביא עימו מבית הכנסת יהודי גלמוד, שנקלע לטבריה בערב החג. כשהוגש המרק, החל האורח לפורר חתיכות מצה לתוך הצלחת. האישה נבהלה למראה ה'שרויה', אך ר' מוטקה הרגיע אותה ואמר לאורח: "הכול בסדר, אכול לתיאבון".

לאחר מכן אמר לרעייתו: "אורח זה נוהג לאכול 'שרויה', ואילו בעירנו הכול נזהרים שלא לאכול 'שרויה' ואין כלים בעבורו. הבה נחשוב: הלוא בבית אחר לא יוכל לסעוד, ואילו אצלנו כבר יש בעבורו צלחת שבה יוכל להשתמש. מוטב שנזמין אותו שיהיה אורחנו כל שבעת ימי החג".

  גאולהפדיה

תפילה להקרבה בפועל

קָרְבַּן פֶּסַח. אחרי תפילת מנחה בערב פסח אומרים את 'סדר קרבן פסח', שהוא תיאור הקרבת הפסח בבית המקדש. כותב על כך רבנו הזקן בסידורו: "צריך האדם הירא וחרד על דבר ה' לקרות אותו בזמנו, שתעלה קריאתו במקום הקרבתו, וידאג על חורבן הבית, ויתחנן לפני ה' בורא עולם שיבנה אותו במהרה בימינו אמן". מדוע נאמר דווקא כאן שיש לדאוג על חורבן הבית ולהתפלל לבניינו במהרה?

שאלה נוספת היא על סיום סדר קרבן הפסח: "ואם הפסח נמצא טריפה לא עלה לו עד שמביא אחר". הלוא יש עוד הלכות רבות הקשורות לקרבן הפסח, שאינן מובאות בסידור?!

מסביר הרבי מליובאוויטש (לקוטי שיחות, כרך לב, עמ' 36): "שלמות מעשה קרבן פסח היא בהקרבתו בבית המקדש. לכן כדי שתעלה קריאתו במקום הקרבתו ממש, צריך שידע שעם כל המעלה של 'ונשלמה פרים שפתינו', עדיין חסר בשלימות הקרבתו, ועליו לדאוג על חורבן הבית ויתחנן כו' שיבנה אותו, שאז תהיה שלמות הקרבת הפסח, ובצירוף הדאגה והתחנונים ('ויתחנן') הרי זה פועל שקריאתו תהיה במקום הקרבה ממש".

לכן אומרים גם את הדין ש"אם הפסח נמצא טריפה לא עלה לו". בזה מודגש שלא די במעשה האדם, שהוא מתפלל וקורא את סדר הקרבן, אלא צריך להיות הדבר העיקרי – המעשה של הקרבן בפועל, שלכן אם נפסל הקרבן לא עלה לו, וצריך להביא אחר.

מפיצים באהבה

איתן מצרי

בן 62

תושב להבים

נהג מונית. מביא מדי שבוע את 'שיחת השבוע' מבאר-שבע ללהבים, ומחלק את העלונים בבתי הכנסת ביישוב

בהתחלה הרב יוסי ביסטריצקי, שליח חב"ד ביישוב, היה נוסע פעם בשבוע לבאר-שבע להביא את העלונים. יום אחד אמרתי לו: "למה אתה עושה את הנסיעה הזאת? אני ממילא נוסע לבאר-שבע, ואוכל להביא את העלונים". מאז, כבר חמש-עשרה שנה, אני מביא את העלונים ומחלק אותם בשני בתי הכנסת הגדולים ביישוב.

בשלב מסוים שמעתי שיש קשיים לממן את העלונים בעבורנו. אמרתי מייד: "כמה צריך לשלם? אני אשלם!". מאז אני גם משלם, גם מביא, גם מחלק, וכולם מבסוטים.

אני אוהב מאוד לקרוא את 'שיחת השבוע', וזה העלון הכי יפה בעיניי. גם האנשים בבתי הכנסת מחכים לעלון. פעם אחת הייתי חולה ולא הבאתי, ומייד שאלו כולם איפה אני ולמה לא הבאתי. אני מקווה שאוכל להמשיך לעשות את זה בשמחה ובאהבה עוד שנים רבות.

  מעשה שהיה

מאפיית מצות במחנה ההשמדה

באצילות נפש הודיעה הזקנה שהיא מוכנה לתת את התכשיט היקר כדי לשחד באמצעותו את מפקד המחנה, ולקבל אישור לאפיות מצות

"מצה במחנה?! הלוא חמץ בקושי ניתן לנו כאן!". אלה היו התגובות למשמע בקשתו של הרב יעקב-צבי כץ, רב העיר ההונגרית היידוסובוסלו, עם התקרב חג הפסח במחנה ברגן-בלזן.

הרב יעקב-צבי שימש כשלושים שנה ברבנות העיירה, וזכה להערכה רבה. נוסף על גאונותו בתורה, היה רועה נאמן לעדתו – תמיד דיבר בלשון רכה והיה נוח לבריות. אפילו הגויים המקומיים העדיפו לפנות אליו ליישוב סכסוכים ביניהם.


"אני אלך אל המפקד", רבי יעקב-צבי כץ.

עם פלישת מכונת המלחמה הנאצית להונגריה, נשלחו היהודים למחנות ההשמדה. גם הרב יעקב-צבי היה בין היהודים ששולחו לברגן-בלזן, אך הוא שוכן במחנה מיוחד, שנקרא 'זונדר לאגר', ובו התנאים היו קלים יותר יחסית.

המחנה המיוחד היה מרוחק מעט מהמחנה הראשי. המזון שניתן במחנה היה לחם, ירקות שבושלו במים וקפה שחור קר, דבר ששימח את שומרי הכשרות. הללו נמנעו מלגעת בחבילות המזון שסיפק הצלב האדום, שכן הן הכילו בשר 'דבר אחר'.

ואולם בחלוף הזמן גברה חולשתם של שומרי הכשרות. הרב כץ ביקש לשאת דברים לפניהם. הוא קם ובדמעות הכריז שמי שמרגיש חולשה וקיומו בסכנה, חייב על-פי התורה לאכול כל מאכל שיבוא לידו. "מי שכוחותיהם אוזלים מסכנים את נפשם! עליכם לשמוע להוראת התורה!", זעק בהתרגשות.

מדי יום ביומו התהלך רבי יעקב-צבי במחנה ונשא דברי חיזוק ועידוד לפני היהודים. למרבה הפלא, השומרים הנאצים לא הפריעו לו. הם צפו ברב הסובב ברחבי המחנה בשעות היום ובאור הדולק בביתן שלו בלילה, ולא עצרו בעדו.

ואולם לקראת חג הפסח תש"ה (1945) החל דיון כיצד לקיים את מצוות אכילת מצה ולהימנע מאיסור חמץ. היו שטענו כי מעט החמץ שניתן להם חיוני לקיומם, וזה מצב של פיקוח נפש, ועל מצה אין בכלל מה לדבר.

רבי יעקב-צבי היה נחוש בדעתו שלא יכניס לפיו חמץ בחג. סביבו התגבשה קבוצת יהודים בעלי מסירת נפש, והללו ניסו לטכס עצה כיצד יימנעו מאכילת חמץ ויקיימו את מצוות אכילת מצה.

זקנה יהודייה גילתה שיש ברשותה תכשיט יקר, שהצליחה להסתיר מהנאצים. באצילות נפש הודיעה שהיא מוכנה לתת את התכשיט כדי לשחד באמצעותו את מפקד המחנה, ולקבל אישור לאפיות מצות.

אך היהודים פחדו לגשת אל מפקד המחנה, שהיה מפורסם באכזריותו הגדולה. די היה בהצגת השאלה בלבד כדי לגרום לו לירות למוות בשואל.

"אני אלך אל המפקד", הודיע רבי יעקב-צבי. "אציע לו שנוותר על מנות הלחם בימי החג ונקבל במקומן תפוחי אדמה".

רבים התנגדו לעצם הפנייה, מחשש שהדבר יסכן את כולם. כדי למנוע פגיעה במי שלא רצה להיות שותף בבקשה, נערך רישום של היהודים שהסכימו להשתתף בכך.

רבי יעקב-צבי חיכה לרגע המתאים. כאשר הבחין שהמפקד שוהה לבדו, ניגש אליו בזהירות. "מה רצונך ממני?!", נהם לעברו המפקד.

"יש מי שמוכן לשלם הרבה כסף", לחש הרב. כשהמפקד שמע שמדובר בכסף, היטה את אוזנו. "חג הפסח מתקרב, ואסור לנו לאכול לחם. אנו מוכנים לשלם הרבה כדי שייתנו לנו בימי החג תפוחי אדמה במקום לחם".

המפקד צעק תחילה שהדבר אסור. אך הרב, בקור רוח, השיב: "אם תאשר זאת, התכשיט יימסר לך מייד, ואיש לא יידע זאת". חלפו כמה שניות מתוחות. המפקד סינן כמה קללות והשיב בחיוב.

הבשורה התקבלה במחנה בשמחה מהולה בחשש, שמא הנאצי ייטול את התכשיט ולא יקיים את הבטחתו. "במנת המרק היומית כמעט אין חתיכות תפוחי אדמה", לגלגו הספקנים, "ואתם חושבים שתקבלו תפוחי אדמה לשובע?!".

ואולם להפתעת כולם המפקד עמד בדיבורו. כל מי שנרשמו לבקשה קיבלו קילוגרם תפוחי אדמה, דבר שגם בכל השנה לא זכו לו. יתרה מזו, הוא שלח קבוצת יהודים בליווי שומר אס-אס לקנות קמח בעיר ולאסוף עצים ביער לאפיית המצות.

השמחה וההתרגשות במחנה היו עצומות. בערב החג מכר רבי יעקב-צבי את החמץ, ובלילה ערך את הסדר כשלפניו המצות, וקרא את ההגדה על-פה. ארבע הכוסות מולאו בקפה שחור קר. כשהגיעו לאכילת המצה חילק הרב לכל אחד ואחד מהנוכחים חתיכה קטנה. מרור לא היה בנמצא. "יש לנו מרור די והותר", אמר הרב בחיוך מריר.

ליל הסדר הזה היה בלתי-נשכח. תחושתם של היהודים שנמנעו מאכילת חמץ הייתה מרוממת. "יותר מששמרנו על איסור אכילת חמץ, שמרה המצווה עלינו", אמרו, שכן עד החג סבלו ממחלות מעיים, בגלל הלפת המבושלת שאכלו, ועכשיו תפוחי האדמה הבריאו אותם.

כעבור שנים סיפר אחר מניצולי המחנה כי רבי יעקב-צבי לקח מצה אחת ועשה בה 'עירוב חצרות', כדי להתיר את הטלטול בשבת. וכדי לוודא שהמצה לא תיאכל, ביקש מאסיר נאמן להסתיר אותה בחדרו.

(על-פי 'המודיע')

  רציתי לשאול

עם הרב משה קורנט

יו"ר בית חב"ד נשר

אם משמעותו הרוחנית של ביעור החמץ היא ביעור הגאווה, האם יש להסיק מכך שאין גאווה חיובית?

זו באמת נקודה מעניינת: בחג הפסח נזהרים אפילו מפירור של חמץ, ומזה אפשר להבין שהגאווה (שמסמל החמץ) היא דבר שלילי לחלוטין; ואולם כל השנה אנו אוכלים חמץ ומברכים עליו.

אלא ששלילת הגאווה עלולה להיתפס בטעות כשאיפה להיות אדם שפוף, נטול נחישות ותקיפות, שנכנע לכל לחץ. אין זה כך. אם אדם יחוש תמיד תחושה של 'מי אני ומה אני', לא ייטול יוזמה ולא יוכל לגבור על קשיים ואתגרים. צריך שיהיה לו עוז רוח לפעול ולא להירתע.

על כך נאמר "וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה'" (דברי הימים ב יז,ו) – כאשר מדובר בעבודת ה' נדרש יהודי לפעול מתוך גאון יעקב – לא להתבייש ממי שלועגים לו, לא ליפול ברוחו ממי שמנסים לרפות את ידיו. עליו להיות מלא עוצמה ותקיפות דקדושה.

זו 'גאווה' חיובית, הנחוצה לפעילותנו כל ימות השנה. אלא שגם אז עלינו להיזהר מהגאווה השלילית, שבאה לפאר את עצמנו ולנפח את האגו האישי. יהודי נדרש לזכור שתקיפותו נובעת מדבקותו בקב"ה, וגם ההצלחות שהוא רואה מקורן בברכה האלוקית.

כדי שה'גאווה' החיובית הנדרשת מאיתנו כל השנה לא תגלוש לגאווה שלילית, נתנה לנו התורה את חג הפסח, שבו במשך שבוע ימים אנו מבערים את הגאווה לגמרי, עד לרמה של 'בל יֵרָאה ובל יִמָצֵא". הזהירות מחמץ בימי הפסח נותנת לנו כוח שאחר-כך, במהלך השנה, נוכל לפעול בגאון חיובי ולא לשקוע בגאווה שאינה ראויה.

בחג הפסח אנחנו אוכלים מצה ורוכשים את הענווה והצניעות, שיהיו בסיס איתן לעבודת כל השנה.

  פינת ההלכה ומנהג

שבת ערב פסח

שאלה: כיצד מתנהגים בשבת זו, שהיא ערב פסח?

תשובה: בסעודות הלילה והבוקר של שבת צריך לאכול לחם, והדבר מחייב זהירות מיוחדת. מקובל לייעד פינה בחצר או בחדר המדריגות, שבה בוצעים את ה'לחם משנה', וכל אחד מבני הבית אוכל 'כביצה' מהלחם (עדיף פיתות, שאינן מתפוררות. שיעור 'כביצה' הוא קצת יותר מחצי פיתה), כדי להתחייב בברכת המזון. לאחר מכן מפנים את האזור שבו אכלו, וחוזרים לבית להמשיך לאכול את הסעודה, בלי חמץ.

בבוקר משכימים להתפלל שחרית ואין מאריכים בתפילה. מסיימים את סעודת השבת לפני 10:28 בבוקר (הזמנים באזור ת"א, לפי שעון הקיץ), שאז מתחיל איסור אכילת חמץ. שוטפים את הפה ואת הידיים משרידי החמץ, ומנקים את השיניים בקיסמים. מנערים את הבגדים ומטאטאים את מקום אכילת החמץ.

אם נותרו פירורי חמץ, יש להשליכם לאסלה, לפני השעה 11:34. חתיכות גדולות של חמץ יש לפסול מאכילה, על-ידי שפיכת חומר ניקוי עליהן. לאחר מכן מבטלים את החמץ באמירת 'כל חמירא' השני. משעה זו החמץ מוגדר 'מוקצה'.

יש המתפללים היום 'מנחה גדולה', מהשעה  13:14 אחה"צ. אחרי מנחה אומרים את 'סדר קרבן פסח'. נוהגים לקרוא אחרי מנחה את ההגדה, מ'עבדים היינו' עד 'לכפר על כל עוונותינו'.

בסעודה שלישית אוכלים בשר ודגים, פירות או ירקות, אך אין מרבים בהם. ויש שכתבו על-פי הזוהר, שבשבת זו אין כל עניין לסעודה שלישית.

את שולחן הסדר אפשר לערוך רק אחרי צאת השבת (19:46) ואמירת 'ברוך המבדיל בין קודש לקודש'. אך מותר לסדר את הבית לנוי, לצורך היום.

בתפילת ערבית מוסיפים 'ותודיענו'. סדר הקידוש בליל הסדר הוא 'יקנה"ז': יין (הגפן), (ברכת) קידוש, נר (מאורי האש), הבדלה, זמן (שהחיינו). אין מברכים על הבשמים. בברכת 'בורא מאורי האש' אין מקרבים את הנרות זה לזה, ולמנהג חב"ד גם אין מביטים בציפורניים. בהגדה, בברכת 'אשר גאלנו', אומרים השנה 'מן הפסחים ומן הזבחים'.

  חיים יהודיים

"גיליתי את האמונה בעזה"

בשמחת תורה הוא נחטף מביתו בקיבוץ ניר עוז, ונגרר למנהרות בעזה. דווקא שם, בתופת הנוראה, החל לגלות את האמונה ואת הכוח להודות על הכול

תעודת זהות. סשה טרופנוב, בן 29, שורד 498 ימים בשבי חמאס בעזה. עכשיו הוא ממשיך בדרך חדשה – חוקר, לומד ומתקרב לקב"ה דרך ספרים שממלאים את חייו. בפעם הראשונה העניק ריאיון למוסף החג 'דרך אמונה', של השבועון 'כפר חב"ד', ובו סיפורי אמונה של חטופים והוריהם, מאת מנדי קורטס.


"אני רוצה שאנשים יודו לבורא העולם". סשה

בית. גדלתי בקיבוץ ניר עוז, למשפחה ששורשיה בעיר רוסטוב שברוסיה. סבתא התחברה מחדש ליהדות דרך שליח חב"ד שם, הרב חיים דנציגר, אבל לא הייתה לזה השפעה עליי. עד השבי הייתי רחוק מאוד מכל דבר שהריח יהדות או דת.

חיים. כעת אני מתגורר במלון, מתאושש. בחדרי ספרים רבים שקיבלתי, ובהם ספר ה'תניא' שבו אני לומד. מאז שוחררתי אני צולל להגות יהודית, חוקר את המצוות ומחפש את הרוח שמאחוריהן.


בהנחת התפילין הראשונה עם הרב לאזר

מחשבות. יגיע היום שבו אספר את סיפורי המלא. בינתיים הסכמתי לחלוק מחשבות שנרקמו אצלי בשבי, כי אני רוצה שאנשים יודו לבורא העולם על מה שיש להם. מי שיקרא את דבריי – שיהיה חיובי כלפי חייו. כשאדם טוב לו בלב, טוב גם לסביבתו; וכשאדם עצוב, העצב מקרין החוצה, וזה רע לכולם.

החטיפה. בשמחת תורה אשתקד החיים שלי התהפכו. נחטפתי ונלקחתי לעזה, פצוע ברגל ובכתף. עד אותו יום הייתי בחור צעיר וריאלי. תמיד חשבתי שהשליטה בידיי, שאני יכול לתכנן מה אעשה ומה יקרה לי. ופתאום הבנתי שהשליטה ממש לא בידיי, ושיש כוח עליון שמלווה אותי.

האמונה. האמונה באה בהדרגה. בהתחלה, כשהייתי לבד, פצוע, בלי יכולת ללכת, הדבר היחיד שעשיתי זה לחשוב. אינני מפחד לחשוב ולשאול שאלות נוקבות. לא היו לי שום גירויים אחרים שיכלו להסיח את דעתי. אפילו אינטראקצייה עם המחבלים ששמרו עליי לא הייתה, כי עדיין לא ידעתי ערבית.

התופת. בהתחלה החזיקו אותי בפחון קטן. אחר-כך העבירו אותי בין מנהרות לדירות. אכלתי מנה אחת ביום, ולפעמים פחות מזה. ניסיתי למצוא מעט חופש בתוך הכלוב. שיחקתי עם האוכל, שמרתי חתיכות להמשך. ניסיתי להחליט החלטות. שם למדתי להודות על מה שבכל-זאת יש לי.

תודה. עברתי גיהינום. שרדתי בתנאים שאי-אפשר לתאר. ובכל-זאת לא הפסקתי מלומר תודה. זו הייתה הנוסחה שהחזיקה אותי שם. אני רוצה שתאמצו את זה בחייכם – להעריך כל דבר קטן, גם כשנדמה שאין על מה לשמוח, כי זה מה שנותן כוח להמשיך.

לֶקח. בשבי למדתי להודות אפילו על הדברים הרעים. בזכות הפציעה ברגל לא כבלו אותי. בזכותה גם למדתי ערבית, ממחבל שהיה במרכז הרפואי שבו טופלתי ודיבר אנגלית. השפה עזרה לי להבין מה קורה, לשרוד את הימים הארוכים.

תקווה. בשבי אין הרבה תקוות. המחבלים אמרו לי שלא מתעניינים בנו ושלאיש לא אכפת מאיתנו. כשחזרתי, הבנתי שהמידע שקיבלתי היה שקרי.


בביקורו בחדרו של הרבי

אימא. בעזה שאלתי הרבה על משפחתי. מהתשובות הבנתי שיש סיכוי שאבי אינו בחיים. ידעתי שאימא, סבתא וספיר שוחררו בעסקה הראשונה, אבל על אבא לא היה לי מושג ברור. על מותו נודע לי רק אחרי שחרורי. כשפגשתי את אימי גיליתי שהיא שומרת שבת ומקיימת מצוות. היא סיפרה לי על תמיכת משפחת לאזר, על הפרשות חלה ועל תפילות בקברי צדיקים למעני. הבנתי שהיא הייתה שם בשבילי עד הסוף.

הסדר. על שולחני מונחות התפילין שקיבלתי למחרת השחרור מהרב בערל לאזר, רבה של רוסיה, שמלווה אותי ואת משפחתי. הנחתי אותן בפעם הראשונה בחיי, והתמונות עוררו הדים בעולם. השנה אחגוג את פסח במוסקווה עם הרב לאזר ומשפחתו – סדר ראשון כהלכתו. יצאתי מהשבי, אבל אני חושב על מי שעדיין נשארו שם, ומתפלל לשובם הביתה בקרוב.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)