הבן נבהל ורץ לספר לאביו. "איך האיש הזה יכול להיות חזן אצלנו, והלוא הוא מחלל שבת בפרהסיה!", זעק בכאב
ערב שבת, אפר ווסט סייד מנהטן. "האם תואיל להיכנס לבית הכנסת לתפילת מנחה וקבלת שבת?".
זה היה קולו של רבי שלמה הלברשטאם, האדמו"ר מבאבוב. אחרי שניצל מאימי השואה נסע לארצות-הברית והתגורר תחילה במנהטן. שם נתמנה לרב בית כנסת, והחל לקרב יהודים שהתרחקו ממסורת אבותיהם.
האדמו"ר מבאבוב
באותו יום שישי צעד הרבי לבית הכנסת לתפילת מנחה וקבלת שבת. הוא ראה עובר אורח, שלא הייתה לו חזות יהודית, והזמינו להיכנס לתפילה. הלה הופתע ותהה: "האם אתה רואה עליי שיהודי אני?!".
"ודאי שרואים עליך שאתה יהודי", השיב הרבי, ושאל למוצאו. האיש נקב בשמה של אחת מעיירות גליציה. "אני מכיר את העיירה היטב", אמר לו הרבי. "אשמח מאוד לראותך מתפלל בבית הכנסת שלנו", הציע בנועם.
מאור פניו של הרבי וחיוכו הכובש לא הותירו לאיש ברירה והוא נכנס פנימה. אחרי תפילת מנחה ביקש ממנו הרבי כי ייגש לעמוד החזן ויהיה שליח הציבור לקבלת שבת.
"כזאת רוח הקודש!", התרגש היהודי, "הלוא הייתי החזן הקבוע בבית הכנסת בעיירה שבה התגוררנו לפני המלחמה. כל שבוע הייתי ניגש כחזן לתפילות השבת!". הוא התעטף בטלית והחל להתפלל בנעימה ערֵבה ומיוחדת.
"כבר זמן רב לא שמעתי תפילה נפלאה כל-כך", אמר לו הרבי בתום התפילה, "אשמח אם תבוא גם מחר". בתגובה ביקש היהודי מהרבי לשוחח עימו בפינת בית הכנסת.
האיש החל לשפוך את ליבו וסיפר על הייסורים הגדולים שחווה בימי השואה. "אינני רוצה לצער את הרבי בשבת, אך תדעו שמאז המלחמה אינני שומר תורה ומצוות. ייתכן שהייתי צריך ליידע את הרבי על כך קודם התפילה".
הרבי שמע את דבריו בכובד ראש. "חזן מעיירה פלונית, אנו מחכים לך מחר שתבוא להתפלל איתנו ותיגש לעמוד החזן. שתהיה לך שבת שלום!", במילים האלה נפרד ממנו.
ואכן, למחרת הופיע היהודי וכיפה לראשו. הוא ניגש לעמוד החזן, ובהמשך השתתף גם בסעודה השלישית ובתפילת ערבית. "אנו מחכים לך גם בשבת הבאה", אמר לו הרבי קודם שנפרדו, "אינני יכול להפסיד תפילה כזאת", החמיא לו. האיש אכן לא איכזב והופיע גם בשבת הבאה.
בשבת השלישית לא הופיע היהודי. בבוקר ביקש רבי שלמה מבנו, רבי נפתלי-צבי (לימים ממלא מקומו), לגשת אל הפארק הסמוך לבית הכנסת ולחפש את האיש, שכן בפגישתם הראשונה צעד היהודי לעבר הפארק.
רבי נפתלי-צבי יצא אל הפארק ונדהם לגלות את האיש יושב על ספסל, ראשו גלוי, בידו האחת אוחז עיתון ובשנייה סיגריה דולקת. רבי נפתלי-צבי נבהל ורץ לספר לאביו. "איך האיש הזה יכול להיות חזן אצלנו, והלוא הוא מחלל שבת בפרהסיה!", זעק בכאב.
רבי שלמה האזין ואמר: "לך אליו ואמור לו שהעמוד מחכה לו". רבי נפתלי לא יכול היה להתאפק ושאל שוב: "והלוא הוא מעשן בשבת?!".
רבי שלמה נעץ בו מבט נוקב. "וכי הוא מעשן?! הנאצי מעשן!". רבי שלמה לא חזר בו: "לך ואמור לו שעמוד החזן מחכה לו ואף אנו מחכים לו".
רבי נפתלי עשה כמצוות אביו. "האם אמרת לאביך שאני מחלל שבת?", תהה האיש. "אמרתי לו", השיב רבי נפתלי, "ואבי מסר שהעמוד והציבור כולו מחכה לך".
היהודי התרגש מאוד. "אמור לאביך שהשבת אינני מסוגל לגשת לעמוד אחרי עישון הסיגריה, אבל אני מבטיח לבוא בשבת הבאה".
בערב השבת הבאה אכן בא האיש לקראת תפילת מנחה, ונשלח לעבור לפני התיבה בקבלת שבת. בשבוע שלאחר מכן כבר עקר הרבי את דירתו לשכונה אחרת. מאז לא נודע מה עלה בגורלו של אותו חזן.
חלפו כארבעים שנה. הרבי כבר התגורר בבורו-פארק וניהל ברמה את חסידות באבוב, שאותה קומם מעפר. יום אחד, בעת קבלת הקהל, נכנס אליו יהודי עטור זקן לבן, שעון על מקלו.
"האם הרבי יודע מי אני?", שאל. הרבי הביט בו והמתין שהאיש יציג את עצמו. "אני החזן מהעיירה בגליציה. האם הרבי זוכר אותי?". הרבי התרגש מאוד. "ודאי שאני זוכר!".
האיש סיפר כי נכדו מתחתן השבוע בבורו-פארק והוא רוצה להכיר טובה לרבי ולהזמינו להיות מסדר הקידושין. הרבי השיב שאינו נוהג לסדר קידושין, אך ישמח להשתתף בסעודת 'שבע ברכות'.
ביום המיועד יצא לשם הרבי, מלוּוה בבנו. כשבאו למקום המתין להם היהודי בחוץ ואמר בהתרגשות: "הרבי ודאי זוכר מה שהיה איתי בפארק במנהטן. אני רוצה לומר לרבי שכאן באולם יושבים מאה וחמישים בנים ונכדים שלי. כולם שומרי תורה ומצוות! יידע הרבי שכל זה בזכות המסר שהרבי שלח אליי באותה שבת, שהעמוד מחכה לי...".
.jpg)
"יצא אל הפארק ונדהם". אפר ווסט סייד מנהטן
רבי שלמה התרגש מאוד ודמעות נשרו מעיניו. כשיצאו משמחת ה'שבע ברכות' אמר לבנו רבי נפתלי-צבי: "נו, רואה אתה שלא הוא עישן בשבת, אלא הנאצי הוא שעישן...".
(על-פי 'נעם שיח') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
