חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:04 זריחה: 6:47 ז' בחשון התשפ"ז, 18/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1984 - כל המדורים ברצף
ערב שבת קודש פרשת ויחי, י' בטבת ה'תשפ"ה, (10/01/2025)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1984 - כל המדורים ברצף
הגבורה היהודית בימי האופל
יש חדש
למי השתחווה יעקב לפני פטירתו
ברכות יעקב לבניו
פירוש לתועלת עתידית
סוכה שנפלה קל להקים
מכשיר שנגנב ממעבדה
הנאצי מעשן, לא היהודי
רציתי לשאול
קידוש ב'השעה השביעית'
הקשיבו לשורדים האחרונים

מס' 1984, ערב שבת-קודש פרשת ויחי, י' בטבת ה'תשפ"ה (10.01.2025)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

הגבורה היהודית בימי האופל

גבורה איננה בהכרח מרד גטו ורשה או עלילות הפרטיזנים. גבורה לא פחותה מאלה היא היכולת של יהודי מאמין לשמור על צלם אנוש בעמקי השאול

צום עשרה בטבת מציין התרחשות שאירעה לפני יותר מאלפיים וארבע-מאות שנים, בשלהי ימי בית המקדש הראשון. ביום הזה התחיל המצור שצר מלך בבל על ירושלים, כמתואר בספר ירמיהו: "בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, הוּא וְכָל חֵילוֹ, עַל יְרוּשָׁלִַם, וַיַּחֲנוּ עָלֶיהָ, וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב".

המצור שהתחיל בעשרה בטבת הסתיים בחורבן בית המקדש הראשון וביציאת עם ישראל לגלות בבל. כעבור שבעים שנה חזר העם לארץ ישראל, ובנה את בית המקדש השני. הוא עמד על מכונו יותר מארבע-מאות שנה, עד שנחרב בידי הרומאים, ועם ישראל גלה מארצו לגלות ארוכה של כאלפיים שנים. אבל עשרה בטבת הוא היום המר שבו החל המהלך שהביא לידי החורבן הראשון, ואותו אנחנו זוכרים ומציינים מדי שנה, בתענית ובאמירת סליחות.

עבר והווה שלובים

לא קל לטפח תודעה היסטורית ארוכה כזאת בימינו, כאשר אפילו זיכרון השואה נתקל בקשיים. יש מי שכבר רואים בתודעת השואה עניין מעיק ובלתי-רלוונטי. התלישות מן העבר מביאה גם אמירות כאילו אין מה ללמוד מההיסטוריה.

ואולם בעם היהודי העבר וההווה שלובים זה בזה. זיכרון העבר נותן פרספקטיבה להתרחשויות ההווה. לכן עם ישראל זוכר את האירועים שאירעו לפני אלפי שנים, מנחיל אותם מדור לדור, ואינו פוסח על שום פרט.

עשרה בטבת נקבע בימינו גם ליום הקדיש הכללי, יום של זיכרון לקדושי השואה שיום מותם על קידוש השם לא נודע. ראוי היום הזה שישמש גם מוקד של חינוך ומחשבה על הנחלת עברו של עמנו לדור הצעיר.

כבר חלפו כשמונים שנה מאז השואה. ניצולי התופת מתמעטים והולכים. בני הדור השלישי והרביעי כבר לא ספגו בבתיהם את תודעת השואה כחלק מהווי החיים הטבעי. הדור הזה, אם לא יינקטו אמצעים מיוחדים כדי להנחיל לו תודעה זו, לא יֵדע עליה. היא תהיה בעיניו חלק מהיסטוריה עמומה ורחוקה.

טיפוח מורשת הגבורה

לַציבור המאמין עניין מיוחד לטפח את מורשת הגבורה היהודית, שלא כעיווּת שחל במושג הגבורה בעבר. גבורה איננה בהכרח מרד גטו ורשה או עלילות הפרטיזנים, אף שגם הם רשמו פרק מזהיר בגבורה היהודית. גבורה לא פחותה מאלה היא היכולת של יהודי מאמין לשמור על צלם אנוש בעמקי השאול; לחסוך מלחמו הדל כדי לקיים מצווה; לסכן את חייו כדי להניח תפילין, להתפלל וללמוד תורה; לשיר "אני מאמין בביאת המשיח" גם בשערי המשרפות.

בשנים שחלפו מאז השואה הצטברו אין-ספור סיפורים כאלה, שכל אחד ואחד מהם משאיר אותך פעור-פה, נפעם ומשתומם. אתה רואה מולך יהודים מהשורה, לאו-דווקא רבנים או צדיקים, המפגינים פתאום עוצמות רוח מופלאות כל-כך. יהודים שגם כאשר הגיעו לתהומות ההשפלה והשעבוד, זהרה בנפשם אמונה עזה, שגרמה להם לחוש חזקים ממרצחיהם וממשעבדיהם.

כך נהפכת דווקא השואה האיומה למקור של אמונה ועוז רוח, לצד הזעקה לקב"ה כי ישים קץ לצרותינו וישלח לנו במהרה בימינו את משיח צדקנו.


לא נשכח. "נכרים עלי צרו ואת אחיי הרעו" (מסליחות עשרה בטבת)

  יש חדש

חנוכה מאיר עולם

שלוחי חב"ד בארץ ובעולם מציינים בסיפוק כי השנה זכו פעילויות החנוכה להצלחה גדולה במיוחד. קהל גדול בא בכל מקום לאירועי החנוכה, והמונים נחשפו לאור ולשמחה שהביאו עימם הפעילים. בבירות העולם נערכו הדלקות פומביות גדולות, בהשתתפות נציגים רשמיים, וגם כלי התקשורת סיקרו זאת באהדה והביאו את המסר של החנוכה לציבור.

הספר התשיעי מתקדם

הוועד לכתיבת ספר התורה של ילדי ישראל מודיע כי מתקדם הרישום לספר התורה התשיעי של ילדי ישראל, מיזם שעליו הכריז הרבי מליובאוויטש לפני ארבעים וארבע שנים. הרבי קבע כי מחירה של אות יהיה אחיד בעולם כולו – דולר אחד. כל ילד מקבל תעודה נאה ובה מצוינת הפרשה שבה האות שלו. הרישום לספר התורה כבר עבר יותר ממחצית הדרך, וחסרים להשלמתו עוד 138,883 נרשמים. הרישום באתר kidstorah.org.

הצאצאים מתכנסים

במוצאי השבת הבאה, פרשת שמות, י"ח בטבת תשפ"ה, תתקיים בע"ה ההתוועדות השנתית המסורתית של צאצאי אדמו"ר הזקן, בעל התניא והשולחן ערוך. ההתוועדות תהיה בשעה 8:00 בערב, באולמי גוטניק, רח' בית הדפוס 12 ירושלים. פרטים בדוא"ל [email protected].

  שלחן שבת

למי השתחווה יעקב לפני פטירתו

לפני פטירתו ביקש יעקב מיוסף בנו לקבור אותו בארץ ישראל, ואף ביקש ממנו להישבע על כך: "וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי". יוסף נענה: "וַיִּשָּׁבַע לוֹ", ואז יעקב השתחווה – "וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה".

למי השתחווה? רש"י מביא על כך שני פירושים. האחד: "הפך עצמו לצד השכינה... שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה". כלומר, יעקב השתחווה ליוסף, אך "הפך עצמו לצד השכינה". פירוש שני: "דבר אחר, 'על ראש המיטה' – על שהייתה מיטתו שלמה, ולא היה בה רשע, שהיה יוסף מלך הוא, ועוד שנשבה לבין הגויים, והרי הוא עומד בצדקו".

קושי בכל פירוש

לפי הפירוש השני יעקב השתחווה לקב"ה ולא ליוסף, וזאת כתודה על ש'מיטתו שלמה', שגם בנו יוסף, שנשבה במצרים ואף נעשה מלך, נותר בכל-זאת צדיק.

יש להבין מדוע נזקק רש"י לפירוש השני. הלא על-פי הכללים של רש"י, פירוש נוסף יבוא רק אם יש קושי בפירוש הראשון. ואם יש קושי, מדוע הפירוש הראשון הוא העיקרי והשני משני לו ("דבר אחר")?

מה חשב יוסף?

אלא שרש"י מבקש לבאר כאן שאלה גדולה שמתעוררת ב'פשוטו של מקרא'. אמת, יעקב ראה צורך להשתחוות לבנו, כפי שביאר רש"י קודם לכן – "שועל, בשעתו הגדולה, השתחווה לו". יעקב ביקש לחזקו, כדי שיוכל למלא את בקשתו בלי להירתע מפרעה.

ואולם אין בהסבר זה כדי להשיב על השאלה כיצד יוסף, שבוודאי כיבד את אביו בכל מאודו, הניח לאביו להשתחוות אליו. זאת רש"י מתרץ בפירושו הראשון "הפך עצמו לצד השכינה". יעקב ידע שיוסף לא יניח לו להשתחוות אליו, ולכן "הפך עצמו לצד השכינה", כדי שהכול יחשבו שהוא משתחווה לשכינה, אבל לאמיתו של דבר השתחווה ליוסף. ומנין לנו שזאת הייתה כוונתו? משום שאילו רצה להשתחוות לשכינה היה צריך להקדים את ההשתחוויה לפני שבועת יוסף, ומזה שהשתחווה אחרי שבועת יוסף, משמע שעשה זאת כדי לחזק את יוסף.

רמזי "ראש המיטה"

אלא שכאן נשאלת שאלה הפוכה – אם ההשתחוויה הייתה ליוסף, כדי לחזקו, הרי בשעה ש"הפך עצמו לצד השכינה" בטלה התועלת שבה, שהרי יוסף יכול לחשוב שאביו משתחווה לשכינה ולא אליו! לכן רש"י מביא פירוש שני, שאכן ההשתחוויה הייתה לקב"ה ולא ליוסף, שֶבח על ש"מיטתו שלמה".

ועדיין הפירוש הזה רחוק מ'פשוטו של מקרא', משום שלא נאמר בפסוקים שיעקב השתחווה לקב"ה. אי־אפשר לומר שזה נרמז במילים "על ראש המיטה" – "שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה" כמו בפירוש הראשון, משום שבפירוש השני המילים "על ראש המיטה" מכוונות לכך ש"הייתה מיטתו שלמה", ואי-אפשר לייחס שני פירושים שונים לאותן מילים.

(תורת מנחם, כרך מח, עמ' 409)

  מן המעיין

ברכות יעקב לבניו

הנתינה והתמורה

"לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו" (בראשית מט,י). יהודה יעניק לעולם מחוקקים, מורי דרך, נושאי תרבות, מפיצי אור. ומה גומלים לו על כך? – שלא יסור ממנו השבט – ילקו אותו, ירדפו אותו ויענו אותו בלי הפסק ובלי רחמים.

(קול יהודה)

המשיח מוכן ומזומן

ה'שבט' – עטרתו של המלך המשיח – לא סר. הוא מונח מוכן ומזומן לכל שעה. ביום שחרב בית המקדש נולד הגואל, והוא מוכן לבוא כל יום. המניעה רק בנו. במעשינו תלוי הדבר.

(שבט מוסר)

זכות התמיכה

"זבולון לחוף ימים ישכון" (בראשית מט,יג). אף-על-פי שיששכר היה גדול מזבולון, ואף-על-פי שיששכר היה עוסק בתורה וזבולון במשא ומתן, נזכר זבולון בברכות תחילה, הן בברכות יעקב הן בברכות משה. התומך בבן תורה ומקיימו, עומד במדריגה גבוהה מבן התורה עצמו, וזוכה בשני העולמות.

(זוהר)

מעלת הענווה

"יששכר חמור גרם" (בראשית מט,יד). איתא בספרים ש'חמור' ראשי תיבות חכם מופלג ורב רבן. החמור, שמוכן תמיד לשאת משא כבד ואינו מתנגד לשום דבר, מסמל את שיא השפלות וההכנעה. כשאדם קונה בנפשו מידת ענווה וביטול זו – הוא זוכה להצלחה מופלגה בלימוד התורה. כמאמר "ונפשי כעפר לכול תהיה" ועל-ידי זה יתקיים "פתח ליבי בתורתך".

(רבי לוי-יצחק שניאורסון)

דיין ושונאיו

"דן ידין עמו... לישועתך קיוויתי ה'" (בראשית מט,טז-יח). כל דיין או מנהיג העוסק בצורכי ציבור נזקק לסייעתא דשמיא, ל"ישועתך קיוויתי", שכן על-פי רוב הוא מקים עליו שונאים רבים.

(כלי יקר)

נדיבות שלמה

"מאשר שמנה לחמו והוא ייתן מעדני מלך" (בראשית מט,כ). זו המידה הנעלה ביותר של צדקה ונדיבות לב: "מאשר שמנה לחמו" – הוא עצמו לחמו מספיק לו; ואילו לצורכי הזולת – "ייתן מעדני מלך".

(אלשיך)

תופר ומחבר

"בן פורת יוסף" (בראשית מט,כב). 'פורת' אותיות 'תופר'. יוסף, שהיה נשמה דאצילות, עניינו לחבר ולקשר – 'לתפור' את עולם האצילות עם העולמות שלמטה ממנו, שיהיה גילוי אור אלוקי למטה כמו למעלה.

(לקוטי תורה)

הפיכת הבהמה

"בנימין זאב יטרף" (בראשית מט,כז). בנימין נקרא "בן אחר" (בראשית ל,כד), היינו העבודה של הפיכת בחינת 'אחר', את הנפש הבהמית, לבחינת 'בן'. זהו שנמשל לזאב, הטורף את ה'בהמה'.

(אור התורה)

  אמרת השבוע

פירוש לתועלת עתידית

בליל שבת קודש פרשת ויחי תרל"ז אמר רבי מאיר מדז'יקוב, ה'אמרי נועם', שיש שני מצבים שבהם מותר להעביר נפטר ממקום למקום: האחד, כדי להביאו לקבורה בבית עלמין יהודי; והשני, כדי להעבירו מקבר ישראל עצמו לקברי אבותיו. ואצל יעקב אבינו היו שני הטעמים גם יחד.

למחרת קרא הרבי לבתו ואמר לה: "בשבת אמרתי פירוש על הפסוק 'וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם'. זכרו אותו, כי תזדקקו לו".

כעבור כמה חודשים, בח' בתמוז, נסתלק רבי מאיר לבית עולמו, בשעה ששהה בעיר המרפא קרלסבד שבצ'כיה. או-אז הובנו דבריו באותה שבת, שכן גם אצלו היו שתי הסיבות האמורות. ואכן, נשאו אותו לקבורה בקברי אבותיו בדז'יקוב.

  גאולהפדיה

סוכה שנפלה קל להקים

סֻכַּת דָּוִיד. בברכתו ליהודה אמר יעקב (בראשית מט,י): "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה". רש"י מפרש: "אלו ראשי גלויות שבבבל". כלומר, גם בזמן הגלות קיימים 'ראשי גלויות' משבט יהודה, והם ממשיכים במידה מסוימת את כוח ההנהגה של מלכות דוד.

על-פי זה מסביר המהר"ל מפראג (נצח ישראל פרק לה) מדוע מלכות דוד מכוּנה 'סוכה', כמו שנאמר (עמוס ט,יא): "בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת". וכך הוא אומר: "הבית, כאשר נופל, נתבטל עניינו הראשון שהיה לו. ואם חוזר לבנות – הוא בית חדש, ולא נקרא שהקים בית נופל, שכבר נתבטל... אבל הסוכה... בקלות הוא חוזר ומעמידו. לכך שייך בו הקמה והוא חוזר לעניין הראשון בקלות. וכן מלכות בית דוד, שהוא עומד להקמה אחר נפילת המלכות, נקרא המלכות סוכת דוד הנופלת... וקרוב מאוד הוא להקימו בקלות".

משמעות הדברים היא, שהכוח האלוקי שישנו במלכות דוד, עדיין אצור ושמור בה ולא ניטל ממנה חלילה. כל מה שקרה בזמן הגלות הוא, שכוח זה מוסתר ונעלם ואינו בא לידי ביטוי. כרגע הוא בבחינת 'נפילה', כמו סוכה שנפלה. אבל כשיגיע הזמן – יפרוץ כוח זה ויתגלה במלוא הדרו. נמצא שכוח המלכות של דוד המלך קיים ב'ראשי הגלויות' שמשבט יהודה, ובבוא העת יתגלה במלואו, והמשיח יעמוד מ'נפילתו' ויופיע בכל הדרו.

טעימה מהרמב"ם

מכשיר שנגנב ממעבדה

"כָּל הָאֻמָּנִין – שׁוֹמְרֵי שָׂכָר הֵם" (הלכות שכירות י,ג)

ראובן מסר מכשיר לתיקון, ושילם מראש את עלות התיקון. לאחר מכן נגנב המכשיר מהמעבדה. לכאורה דינו של בעל המעבדה נגזר מדברי הרמב"ם הנזכרים: "האומנין – שומרי שכר הם". אם כן, חובתו לשלם על הגניבה.

אלא שדין זה דורש הסבר: מאחר שהאומן מקבל שכר רק על התיקון עצמו, ואינו מקבל שכר נוסף בעבור שמירת החפץ, מפני מה הוא מוגדר 'שומר שכר'?

הפוסקים נחלקו בביאור העניין:

יש אומרים כי עצם הימצאות החפץ בידיו היא בגדר טובת הנאה, שכן כך מתאפשרים התיקון והתשלום המתקבל תמורתו. הנאה זו כמוה כשכר שמתקבל תמורת השמירה.

ויש המבארים בדרך אחרת. החזקת החפץ בידי האומן היא כעין עירבון, המבטיח כי התשלום יתבצע בלי עיכובים, בלי שיזדקק 'לרדוף' אחר בעל החפץ.

ההבדל בין ההסברים יתבטא במקרה הנזכר, שבו התשלום נעשה מראש:

לפי ההסבר הראשון, אין משמעות למועד התשלום, והאומן מוגדר שומר שכר גם אם כבר קיבל את התשלום; ואולם לפי ההסבר השני – בעל המעבדה יהיה פטור במקרה זה, משום שמרגע שקיבל את התשלום, אין לו עוד כל הנאה בהחזקת החפץ. מעתה יש להחשיבו שומר חינם ולא שומר שכר, ואם כן, הוא פטור במקרה של גניבה (פתחי תשובה חו"מ שו,א).

  מעשה שהיה

הנאצי מעשן, לא היהודי

הבן נבהל ורץ לספר לאביו. "איך האיש הזה יכול להיות חזן אצלנו, והלוא הוא מחלל שבת בפרהסיה!", זעק בכאב

ערב שבת, אפר ווסט סייד מנהטן. "האם תואיל להיכנס לבית הכנסת לתפילת מנחה וקבלת שבת?".

זה היה קולו של רבי שלמה הלברשטאם, האדמו"ר מבאבוב. אחרי שניצל מאימי השואה נסע לארצות-הברית והתגורר תחילה במנהטן. שם נתמנה לרב בית כנסת, והחל לקרב יהודים שהתרחקו ממסורת אבותיהם.


האדמו"ר מבאבוב

באותו יום שישי צעד הרבי לבית הכנסת לתפילת מנחה וקבלת שבת. הוא ראה עובר אורח, שלא הייתה לו חזות יהודית, והזמינו להיכנס לתפילה. הלה הופתע ותהה: "האם אתה רואה עליי שיהודי אני?!".

"ודאי שרואים עליך שאתה יהודי", השיב הרבי, ושאל למוצאו. האיש נקב בשמה של אחת מעיירות גליציה. "אני מכיר את העיירה היטב", אמר לו הרבי. "אשמח מאוד לראותך מתפלל בבית הכנסת שלנו", הציע בנועם.

מאור פניו של הרבי וחיוכו הכובש לא הותירו לאיש ברירה והוא נכנס פנימה. אחרי תפילת מנחה ביקש ממנו הרבי כי ייגש לעמוד החזן ויהיה שליח הציבור לקבלת שבת.

"כזאת רוח הקודש!", התרגש היהודי, "הלוא הייתי החזן הקבוע בבית הכנסת בעיירה שבה התגוררנו לפני המלחמה. כל שבוע הייתי ניגש כחזן לתפילות השבת!". הוא התעטף בטלית והחל להתפלל בנעימה ערֵבה ומיוחדת.

"כבר זמן רב לא שמעתי תפילה נפלאה כל-כך", אמר לו הרבי בתום התפילה, "אשמח אם תבוא גם מחר". בתגובה ביקש היהודי מהרבי לשוחח עימו בפינת בית הכנסת.

האיש החל לשפוך את ליבו וסיפר על הייסורים הגדולים שחווה בימי השואה. "אינני רוצה לצער את הרבי בשבת, אך תדעו שמאז המלחמה אינני שומר תורה ומצוות. ייתכן שהייתי צריך ליידע את הרבי על כך קודם התפילה".

הרבי שמע את דבריו בכובד ראש. "חזן מעיירה פלונית, אנו מחכים לך מחר שתבוא להתפלל איתנו ותיגש לעמוד החזן. שתהיה לך שבת שלום!", במילים האלה נפרד ממנו.

ואכן, למחרת הופיע היהודי וכיפה לראשו. הוא ניגש לעמוד החזן, ובהמשך השתתף גם בסעודה השלישית ובתפילת ערבית. "אנו מחכים לך גם בשבת הבאה", אמר לו הרבי קודם שנפרדו, "אינני יכול להפסיד תפילה כזאת", החמיא לו. האיש אכן לא איכזב והופיע גם בשבת הבאה.

בשבת השלישית לא הופיע היהודי. בבוקר ביקש רבי שלמה מבנו, רבי נפתלי-צבי (לימים ממלא מקומו), לגשת אל הפארק הסמוך לבית הכנסת ולחפש את האיש, שכן בפגישתם הראשונה צעד היהודי לעבר הפארק.

רבי נפתלי-צבי יצא אל הפארק ונדהם לגלות את האיש יושב על ספסל, ראשו גלוי, בידו האחת אוחז עיתון ובשנייה סיגריה דולקת. רבי נפתלי-צבי נבהל ורץ לספר לאביו. "איך האיש הזה יכול להיות חזן אצלנו, והלוא הוא מחלל שבת בפרהסיה!", זעק בכאב.

רבי שלמה האזין ואמר: "לך אליו ואמור לו שהעמוד מחכה לו". רבי נפתלי לא יכול היה להתאפק ושאל שוב: "והלוא הוא מעשן בשבת?!".

רבי שלמה נעץ בו מבט נוקב. "וכי הוא מעשן?! הנאצי מעשן!". רבי שלמה לא חזר בו: "לך ואמור לו שעמוד החזן מחכה לו ואף אנו מחכים לו".

רבי נפתלי עשה כמצוות אביו. "האם אמרת לאביך שאני מחלל שבת?", תהה האיש. "אמרתי לו", השיב רבי נפתלי, "ואבי מסר שהעמוד והציבור כולו מחכה לך".

היהודי התרגש מאוד. "אמור לאביך שהשבת אינני מסוגל לגשת לעמוד אחרי עישון הסיגריה, אבל אני מבטיח לבוא בשבת הבאה".

בערב השבת הבאה אכן בא האיש לקראת תפילת מנחה, ונשלח לעבור לפני התיבה בקבלת שבת. בשבוע שלאחר מכן כבר עקר הרבי את דירתו לשכונה אחרת. מאז לא נודע מה עלה בגורלו של אותו חזן.

חלפו כארבעים שנה. הרבי כבר התגורר בבורו-פארק וניהל ברמה את חסידות באבוב, שאותה קומם מעפר. יום אחד, בעת קבלת הקהל, נכנס אליו יהודי עטור זקן לבן, שעון על מקלו.

"האם הרבי יודע מי אני?", שאל. הרבי הביט בו והמתין שהאיש יציג את עצמו. "אני החזן מהעיירה בגליציה. האם הרבי זוכר אותי?". הרבי התרגש מאוד. "ודאי שאני זוכר!".

האיש סיפר כי נכדו מתחתן השבוע בבורו-פארק והוא רוצה להכיר טובה לרבי ולהזמינו להיות מסדר הקידושין. הרבי השיב שאינו נוהג לסדר קידושין, אך ישמח להשתתף בסעודת 'שבע ברכות'.

ביום המיועד יצא לשם הרבי, מלוּוה בבנו. כשבאו למקום המתין להם היהודי בחוץ ואמר בהתרגשות: "הרבי ודאי זוכר מה שהיה איתי בפארק במנהטן. אני רוצה לומר לרבי שכאן באולם יושבים מאה וחמישים בנים ונכדים שלי. כולם שומרי תורה ומצוות! יידע הרבי שכל זה בזכות המסר שהרבי שלח אליי באותה שבת, שהעמוד מחכה לי...".


"יצא אל הפארק ונדהם". אפר ווסט סייד מנהטן

רבי שלמה התרגש מאוד ודמעות נשרו מעיניו. כשיצאו משמחת ה'שבע ברכות' אמר לבנו רבי נפתלי-צבי: "נו, רואה אתה שלא הוא עישן בשבת, אלא הנאצי הוא שעישן...".

(על-פי 'נעם שיח')

  רציתי לשאול

עם הרב יוסף-יצחק בלוי

רב מושבת כינרת

האם יש ערך ממשי לברכות שאנשים מברכים זה את זה או שיש לראותן בהן איחולים שנותנים הרגשה טובה בלבד?

יש הסבורים שהכוח לברך ניתן לצדיקים בלבד. אכן, ברכותיהם של צדיקים הן במדריגה אחרת לגמרי, ועם זה, לכל יהודי ניתן כוח לברך.

אמרו חז"ל (ברכות ז,א. מגילה טו,א) "אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך". הרי שכאשר יהודי – כל יהודי – מברך את חברו, יש לכך השפעה ממשית. וכפי שחז"ל מביאים כמה וכמה דוגמאות לכך.

הרבי הריי"צ מסביר זאת: מאחר שהקב"ה הוא מקור הברכות, הרי כולם שווים לפניו, ו"היות הברכה במדריגה גבוהה כל-כך... אינו נוגע... מעלת המברך, כי אם אופן אמירת הברכה, שכאשר המברך אומר הברכה מקירות ליבו באמת, הנה גם אם המברך הוא הדיוט... ממשיך את הברכה ממקור הברכות".

הכוח לברך נובע מהבטחת הקב"ה לאברהם אבינו "וֶהְיֵה בְּרָכָה" (בראשית יב,ב), וכפי שרש"י מפרש שכוונת הכתוב היא – "הברכות נתונות לך". מכאן יש לכל יהודי (שהוא מזרעו של אברהם אבינו) כוח מהקב"ה לברך.

יתרה מזו, אפילו לגוי ניתן הכוח לברך את היהודי, כפי שמובא בכתוב (דברים ז,יד) "בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים", שמשמעו (נוסף על הפירוש הפשוט, שעם ישראל יהיה מבורך מכל שאר העמים) שניתן לאומות העולם הכוח לברך את עם ישראל. בירושלמי (ברכות ח הלכה ח) נאמר: "אם בירכך גוי, ענה אחריו אמן, דכתיב 'ברוך תהיה מכל העמים'".

בהזדמנויות אין-ספור פתח הרבי את שיחותיו בדברי ברכה, בהזכירו את הביטוי המובא בספר התניא 'פותחים בברכה'. בכך לימד גם אותנו להרבות בברכות ומכל הלב, ולהאמין בכוחה של ברכה לפעול פעולה טובה אצל המתברך.

  פינת ההלכה ומנהג

קידוש ב'השעה השביעית'

שאלה: האם אפשר לקדש ב'השעה השביעית' על יין לבן?

תשובה: נאמר בגמרא שבשעה השביעית אחרי חצות היום שולט 'מזל מאדים', ומלאך סמא"ל מושל עליו. לכן מובא בספרים שיש להימנע מלעשות קידוש בשעה זו.

הסבר המנהג: חז"ל מדברים על מלאך טוב (מזל צדק ומלאכו צדקיאל) ומלאך רע (מזל מאדים וס"מ המושל עליו) שמלווים את האדם בליל שבת בדרכו לביתו. לכן אין מניחים שום שליטה למלאך הרע, גם על-ידי הימנעות מלקדש בשעה 'שלו' (וזה דומה לכמה וכמה זהירויות שלנו בעניינים רוחניים, כמו במים אחרונים ונטילת ידיים שחרית וכו').

'שעה שביעית' בארץ ישראל היא תמיד מ-17:40 עד 18:40. בניו-יורק זמני השעה הם מ-17:56 עד 18:56.

מי שמתפללים קבלת שבת מוקדם, צריכים להזדרז לחזור הביתה ולמהר לעשות קידוש קודם שנכנסת השעה השביעית. מי שמתפללים מאוחר יותר (כנהוג בחב"ד ללמוד חסידות קודם תפילת קבלת שבת), ובסיום התפילה כבר נכנסה השעה השביעית – צריכים להמתין ולקדש אחריה. יש לנהוג כך גם אם יש אורחים בבית.

היו שקישרו את ההימנעות מקידוש בשעה השביעית לצבעו האדום של היין, אך מפשטות העניין, ומסתימת כל המקורות הידועים בנדון, ברור שאין לזה קשר לצבע היין. ויש להימנע מלקדש בשעה זו גם על יין לבן.

מקורות: ספר 'תיקוני שבת' מתלמידי האר"י ז"ל. מג"א סי' רעא ס"ק א, ושו"ע אדה"ז שם ס"ג ובסי' תעב סכ"ו ובסי' ערב ס"ד. קיצור הלכות שם ס"ז. 'התקשרות' גיליון שעט עמ' 16 ואילך. שלחן מנחם או"ח ח"ב סי' קסא. ודלא כמ"ש בקובץ 'אהלי שם' ח"ז עמ' רו וב'התקשרות' שם הע' 32. לעניין השעות, ראה בספר 'ישראל והזמנים' ח"א עמ' מג-ד.

  חיים יהודיים

הקשיבו לשורדים האחרונים

ניצול שואה בודד חוזר למרתף ברומניה, שבו הסתתר עם סבתו, בבית משפחה נוצרייה. על כוח האמונה ועל החובה לזכור ולשמוע את הניצולים

תעודת זהות. רן נזר, יליד רומניה, בן 81, כיום תושב ירושלים. ניצול שואה בודד. בשנים האחרונות הכיר קבוצת צעירים מתנדבים מירושלים ומצא בהם תחליף למשפחה קרובה. הוא כואב את מצבם של ניצולי השואה, ומבקש לדבר עליהם.


"בלי האמונה לא הייתי כאן. גם הוריי ניצלו בנס מופלא". רן נזר

הסבתא. הייתי ילד קטן בימי השואה, אך צרובים בזיכרוני היטב רגעים מסוימים. רומניה של הימים ההם הייתה בעלת ברית של גרמניה הנאצית. מאות אלפי יהודים נרצחו באזורים שבשליטתה. רבים נלקחו למחנות עבודה, ומי שלא הצליח לעמוד בתנאים הקשים שוּלח למחנות ההשמדה. סבתי לקחה אותי בחסותה, לאחר שהוריי נלקחו למחנה העבודה.

הישרדות. לסבתא הייתה חברה קרובה, נוצרייה. היא הסכימה להסתיר אותה ואותי במרתף ביתה. כך ניצלנו מהנאצים. לעיתים הייתה סבתא מעירה אותי באמצע הלילה, ומוציאה אותי מהמרתף בשקט מוחלט, שאוכל לנשום קצת אוויר צלול. לפעמים הייתה סבתא יוצאת מהמרתף בניסיון להשיג קצת אוכל בעבורנו.

אמונה. בלי האמונה לא הייתי כאן. השליחה של הקב"ה להצלתי הייתה כמובן סבתי, ששמרה עליי כל תקופת המלחמה, עד שהתאחדנו מחדש עם הוריי, שניצלו בנס מופלא. עברנו טרגדיות רבות במשפחה. סבי, למשל, שהיה גיבור מלחמה של הצבא הרומני ואיבד רגל באחד הקרבות, נורה בידי הנאצים לאחר שנכנסו לעיר מגוריו. השם ייקום דמו.

בר-מצווה. את יום הולדתי השלושה-עשר ציינתי בימי השלטון הקומוניסטי. שאלתי את סבתא מה עושים ביום הזה, שכן הכרתי את המושג 'בר-מצווה', והיא השיבה שאין לנו אפשרות לחגוג זאת כראוי, מפחד המשטר. היא הסבירה לי בקצרה את משמעות היום. אחרי שהתחתנתי זכיתי להניח תפילין, וגם במהלך שירותי הצבאי בארץ הנחתי תפילין.

עלייה. זכיתי לעלות לארץ בהיותי בן שבע-עשרה, עם הוריי וסבתי. עברנו לקיבוץ ובהמשך לירושלים, וכאן אני מתגורר עד היום. לחמתי במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים כרב-סרן בצנחנים.

תרופות. להיות ניצול שואה בודד זה אתגר יום-יומי. יש תרופות שאני זקוק להן, ולצערי אינן בסל הבריאות ואין לי אפשרות לקנותן.

מתנדבים. זכיתי להכיר צעירים נחמדים מאוד, שגיבש אותם הרב דוד אור, שליח חב"ד במכללות אקדמיות בירושלים, במסגרת יוזמה נפלאה של 'גט חסד', המבקרת קשישים בביתם, בדגש על ניצולי שואה. מאז שהכרתי אותם חיי השתנו. הם באים אליי בתדירות, מדברים איתי, משמחים אותי ומסייעים לי. למשל, את התרופות שעליהן דיברתי – התחילו הם לקנות לי.


בשיחה עם צעירים. "זה ממש עניין אותם"

יום הולדת. הצעירים גם מתקשרים אליי תכופות, לברר אם אני זקוק לעזרה כלשהי, ובכלל הם שמחים לדבר איתי. אין לי כבר בארץ שום קרוב משפחה; כולם נפטרו. הצעירים האלה הם המשפחה שלי. לפני שנה, כשחגגתי שמונים, נדהמתי לראות ארבעים אנשי מג"ב נכנסים לביתי. אחר-כך נודע לי ששניים מהם הם גם אלה שמתקשרים אליי בקביעות. זו הייתה חגיגת יום ההולדת המרגשת ביותר שחוויתי בחיי.

הפתעה. הסטודנטים ביקשו שאבוא למכללה, לספר את סיפורי האישי. חשבתי שאפגוש שם עשרה סטודנטים. פתאום אני רואה מולי יותר ממאה וחמישים צעירים. נדהמתי לחלוטין. שיתפתי אותם בסיפור חיי, בנס הצלתי, במסירות של הסבתא, בהקרבה של הוריי. זה ממש עניין אותם.

המלחמה. יש לי הרבה דברים טובים לומר על הצעירים שנלחמים בכוחות הרשע, אבל כניצול שואה כואב לי בכל פעם מחדש לקרוא על עוד צעיר שנופל בקרב. אנחנו צריכים לנצח את האויב במהירות ולסיים את המלחמה, כשידנו על העליונה.

ניצולים. ניצולי השואה מתמעטים והולכים. צריך לזכור אותם לא רק בימים המציינים את השואה. אבקש מכלל הציבור להתעניין בהם ולהקשיב לזיכרונותיהם. לא ירחק היום ולא יהיה כאן מי שיעביר את הזיכרונות האלה. אם אתם לא תקשיבו ותשמעו, מי יעשה זאת?


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)