"כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם מִנְהָג... אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מִנְהָג – הָלַךְ אַחַר הַמִּנְהָג וְאַחַר לְשׁוֹן רֹב אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם" (הלכות מכירה כח,טו)
לעיתים מתגלעות מחלוקות על פרשנות של ביטויים בשטרות וחוזים, כאשר מתברר כי אין הם חד־משמעיים אלא ניתנים לפרשנות.
בהלכה זו הרמב"ם מציב כלל יסודי, ולפיו כל אימת שהלשון מתפרשת בצורה מסוימת אצל רוב בני-האדם, ורק מיעוטם מפרשים אותה בדרך שונה – הדין נקבע על-פי הרוב.
לכאורה, בדיני ממונות אין הולכים אחר הרוב. לדוגמה, הקונה שור ונמצא נגחן, כך שאינו ראוי לחרישה אלא לשחיטה – יכול המוכר לטעון שהמכירה נעשתה לצורך שחיטה בלבד, אף שרוב אנשי המקום קונים שור לחרישה. מדוע במקרה זה פוסקים לפי הרוב?
מתברר, שבכל הנוגע ללשון ושפה יש משמעות מכריעה לדעת הרוב. שפה, מעצם מהותה, נועדה לקשר בין בני-אדם. וכיצד נקבע פירושה של כל מילה? הווי אומר: לפי הסכמת האנשים.
אף אם בקרב מיעוט מסוים מקובל לפרש את המילה בדרך שונה, הרי ברור אף להם שלמעשה דבריהם מתפרשים לפי שפת המקום המקובלת. נמצא אפוא שבכל הנוגע לשפה, המיעוט כפוף לדעת הרוב.
לעומת זה, באשר למכירת שור – אם לחרישה או לשחיטה – הרי הדבר נקבע באופן אישי על-פי צרכיו הפרטיים של כל אחד ואחד, ואינו מושפע ממנהג הרוב. לכן בזה אין המיעוט בטל לרוב (ראה אבן האזל). | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
